חוף קודלי - גוקארנה

מחר סוגרים שבוע בקודלי. כרגיל, זה שלב שכבר מרגישים בבית. התרגיל שלי מצליח טוב מהצפוי, אפילו החלק שחשבתי שדורש ארבע שנים, ונראה עכשיו יותר מסביר שנוותר על גואה ונעביר את כל זמן החופים שלנו כאן. מה שחשוב אבל זה הסיבה. זה לא כי החוף הזה הוא משהו כל כך בלתי עזיב, אלא פשוט כי הוא As good a beach as any  - טוב כמו כל חוף אחר (ונשמע יותר טוב באנגלית). וזה בדיוק בדיוק השיעור שהייתי צריכה להפנים, זה אולי ברור מאליו לאחרים, אבל לי זה ממש שיעור למתקדמים. יכול להיות שיש חוף יפה יותר, יכול להיות שיש גסט האוס מוצלח יותר, אתם יודעים מה, לא סביר, אבל אולי אפילו היינו פוגשים אנשים מתאימים יותר. אבל אנחנו כאן, בקודלי, החוף הבסדר שלנו, עם הגסט האוס הבינוני שלנו עם מסעדות חביבות ולא יקרות מדי, ועם אחלה חברה לנו ולילדים, וטוב לנו, ולשם שינוי זה מספיק לי. כשזה לא יספיק, או כשזה ישתנה – נמשיך. זה יכול להיות עוד יומיים או עוד שבועיים וזהו. אפשר לשים את זה בצד ולזרום. התקרבות שיא העונה קצת מקשה על הגמישות כי הגסט האוסים מתמלאים, המחירים מזנקים, והניידות שלנו יורדת, ובכל זאת – אנחנו יושבים ולא מנסים אפילו להחליט. בחיי, אני מרגישה בחצי הדרך להארה.

מחשבות בקודלי

הגענו. אני הגעתי במצב רוח מרומם. למה? לא יודעת. אולי כי עברנו 24 שעות של מעבר. מאז פינוי החדר בקוצ'ין ועד ההגעה לחוף. 24 שעות שעל אף הקשיים הסטנדרטיים – עברו בטוב. בשיתוף פעולה של הילדים, ויותר מזה – שלי!

עכשיו קודלי. סיכום ביניים של הרושם הראשון: החוף נחמד. לא יותר; היה קשה למצוא גסט האוס סביר; אנחנו משלמים יותר ממה שציפינו; המים בים מזוהמים; השקיעות יפות; החדר לא ראה סבון (ואולי גם מים) הרבה מאד זמן; אנחנו בחברה הכי טובה שאפשר לבקש – גם גיורא ודינה וגם גור ועינת; האוירה בחוף נהדרת; הילדים בעננים; את בן לא ראינו מאתמול בצהריים; אלה הפלוסים, אלה המינוסים, ועכשיו תגידו – אני צריכה להיות מרוצה? כנראה שכן, נראה לכם שאני מרוצה? שוב צדקתם – לא.

מתחילים לעלות צפונה (תחנה ראשונה – קוצ'ין)

אז ורקאלה היתה בעצם הנקודה הכי דרומית שלנו בהודו (לא שיש הרבה דרום אחריה). נהנינו בעיקר מהים הפרוע, תפסנו גלים (או שהם תפסו אותנו, לא ממש ברור) ואכלנו מצויין, החל ממנת דג ושרימפס שחלקנו ביום הראשון ועד ארבע מנות דגים (!) שאכלנו בארוחה האחרונה. רק יערה עוד לא בעניין.

עכשיו הגיע הזמן לעלות צפונה לכיוון החופים של גוקארנה וגואה. החלטנו להמעיט בתחנות. ויתרנו על אלפי, ויתרנו על קאנור, על קוצ'ין לא. אומרים שהיא יפהפיה. מצאנו כרטיסים לרכבת מהירה – 3 שעות מורקאלה לקוצ'ין, ויצאנו ליום מתא תקלות – ובכל זאת יום טוב.

ורקאלה

הילדים מבקשים תמיד שאקרא להם את הפוסטים שאני כותבת (מה שאומר שאני צריכה לחשוב טוב טוב מה אני כותבת עליהם...). הקריאה בפוסטים האחרונים העלתה שהבלוג הזה נראה הרבה יותר כמו "יומני היקר" מאשר יומן מסע. אני מתנצלת, זה מה שיוצא. אתמול קרלוס נתן את הכתובת של הבלוג למשפחה שפגש ושנוסעת למקומות שאנחנו היינו ואמר להם שימצאו שם אינפורמציה. ???  כן, אם האינפורמציה שהם צריכים זה באיזה יום היה לי מצב רוח טוב ובאיזה יום התעצבנתי שאין מים חמים...

סוף סוף הגענו לקטע של קראלה שבו רצינו לטייל ו...אין לנו כח. אנחנו בויתורים עכשיו. רוצים למצוא בית ולנוח. חוף ורקאלה הוא חוף תיירות קלאסי. זה לא כפר, אף אחד לא גר כאן, זה רחוב ארוך (ממוקם לאורך צוק מעל הים) של מסעדות חנויות לתיירים וגסטהאוסים. נשמע רע? אין לכם מושג כמה שמחנו להגיע ולראות את המסעדות עם האוכל המערבי! מים חמים עדיין אין, אבל אינטרנט יש. לפחות היה, אתמול הפסיק. איזה שטחיים נהיינו – אוכל, מקלחת ותקשורת, זה מה שחשוב לנו, ולעזאזל התרבות ההודית, הפארקים והמבצרים...!

מונאר וטקאדי

את ההזדמנות האחרונה שלנו לנסוע בסליפר פספסנו כשלקחנו את המונית ההיא בצ'נאי. בקרלה, מסתבר אין אוטובוסים פרט למקומיים הרגילים. אחרי כמעט 4 חודשים של נסיעות ברור לנו שזה הסעיף בו אנחנו עושים את הויתורים לעצמנו ונראה שאת כל הנסיעות באזור הזה נשקיע במוניות/ג'יפים. גם זה לא תמיד מבטיח נסיעה קלה או נוחה או נטולת כאבי בטן והקאות, אבל לפחות יש איזושהי תחושת שליטה במצב.

ואטאקאנאל

כל מה שרצינו בחזרה מאנדמן היה מקלחת חמה, חדר בנוי ואינטרנט. כל כך רצינו שזה שיבש את תהליך קבלת ההחלטות. לפני הנסיעה לאנדמן קיבלנו החלטה – נעשה הכל כדי לא לישון בצ'נאי (העיר ממנה טסנו ואליה חזרנו) לילה אחד נוסף. הבעיה היתה שלא השגנו כרטיסים לרכבת ולא קיבלנו החלטה מה תהיה האלטרנטיבה. צ'נאי מרוחקת 10-14 שעות נסיעה מהיעדים אליהם רצינו להגיע בקרלה. מה עושים? באנדמן פגשנו בחור שהמליץ לנו להגיע לאורוביל – מין קיבוץ בינלאומי, קהילה עם חזון שיתופי אקולוגי הממוקמת כ 3 שעות נסיעה מצ'נאי.

אנדמן

אני מתחילה מהסוף. יושבת עכשיו בחושה מול הים, 6 בבוקר והזריחה היתה כבר לפני שעות. אנדמן מתהדרת באותו שעון של הודו אבל קרובה יותר לתאילנד אז 3 זה סוף היום עם חושך מוחלט קצת אחרי 5 אחה"צ. עוד 3 שעות המעבורת לפורט בלייר ומשם, למחרת, טסים בחזרה ליבשת. עוזבים את אנדמן אחרי 3 שבועות ארוכים בהם הטלטלנו בין שלוות גן עדן לבין תחושת נפילה צורבת.

ארוכה הדרך לאנדמן

הידיעה שאני לא יכולה לפרסם מעכבת אותי בכתיבה, אבל מאיה מאיצה בי לכתוב.

טסנו מג'איפור לצ'נאי והרגשנו תיירים. בצ'נאי הלכנו ישירות לגסט האוס שגיורא ודינה המליצו. עיר איומה צ'נאי. רועשת, מלוכלכת, אחרי ג'איפור זה היה כבר יותר מדי. מזל שהיה לנו לאן להגיע. הגסט האוס היה לא נעים במיוחד, אבל הבנו שזה הרע במיעוטו וגם המחיר סביר לגמרי. ספרנו את השעות לטיסה לאנדמן. ביום השני בצ'נאי היו לנו שתי תכניות: לקנות כרטיסים לרכבת לקרלה לעוד 3 שבועות כדי לא להשאר בצ'נאי אפילו לילה נוסף אחר בחזרה מאנדמן, וללכת לקניון-הפלוס היחידי של עיר גדולה! כל היום ירד גשם. קרלוס יצא לתחנת הרכבת וחזר בידיים ריקות – אין כרטיסים. החלטנו לצאת כולנו ולחפש סוכן נסיעות וכרטיסי אוטובוסים בדרך לקניון. טעות מרה. למרות מעילי הגשם התרטבנו נורא כולנו. הלכנו בגשם כשהמיים מהרחובות המזוהמים של צינאי מגיעים לנו לקרסוליים. איכס. בן אמר שזה כמו ללכת במיץ של הזבל שנשאר בשקית למטה והתאור שלו לא היה רחוק מהמציאות.

רג'סטאן

אז קודם כל הנסיעה. כדי להגיע מקסר דווי לפושקר צריך לעבור בדלהי. גם הפעם החלטנו לוותר עליה. יכולנו לבחור נסיעת לילה לדלהי ואח"כ יום לפושקר, או להפך. בכל מקרה ההחלפה בדלהי כרוכה במעבר בין תחנות – לא נעים, אבל הכרחי. קרלוס מציע בחכמה לבחור בנסיעת יום ואח"כ לילה כדי שנהיה עייפים ונישן. וכך עשינו. יצאנו מקסר דווי בבוקר לכיוון קטגודם – תחנת הרכבת הקרובה. 3.5 שעות נסיעה, הכל כלול - הכאבים והבכי של יערה, ההגעה הלא נעימה לתחנת הרכבת. לקחנו רכבת שנחשבת "שווה". מושבים רחבים ומתכווננים כמעט עד שכיבה. דיילים שמגישים בקבוק מיים אישי, חטיפים, ארוחת ערב. שלא תטעו, אנחנו עדיין בהודו.

 

יש להודו דרך להזכיר את עצמה. מה שזה לא יהיה תמיד נשארת הג'יפיות. המושבים המכוערים, הוילונות המלוכלכים, הסרחון הנורא בשרותים, אבל אנחנו רחוקים מלהתלונן – הנסיעה מעולה. ממש נוח, האוכל חריף מאד אבל טעים ואני מתפעלת ממאיה שבמקום להתלונן ולבכות – אוכלת מה שהיא יכולה – צ'פאטי ואורז, ומנגבת את הרוטב החריף מעל הטופו. יערה היחידה מהמשפחה שוכלת את החטיף החריף שקיבלנו...

צרות בגן עדן

זה לא שהחלטתי להפסיק לכתוב.

קודם כל למשך כשבועיים הטיול קיבל אופי טיפה יותר דינמי ובלי המרפסות שלי לנוף לא היתה לי הזדמנות או השראה לכתוב.

חוץ מזה היו לנו המון עניינים מעיקים שהכניסו מתחים ועשו לי מצברוח – כן כן, צרות בגן עדן.

זה התחיל מזה שחברת התעופה דרכה קנינו את הכרטיסים לאנדמן במחיר הלא יאומן התחילה לקרוס. מסתבר, שוב, שאין ארוחות חינם... החצופים האלה המשיכו למכור כרטיסים גם אחרי שהפסיקו לטוס, רק שאנחנו נהיינו מודעים לזה רק אחרי שהאבידורים נתקעו בצ'נאי – נקודת היציאה לאנדמן- בלי מטוסים, שבועיים לפני התאריך שלנו. באותו שלב עוד קיווינו (בעיקר קרלוס האופטימי) שתוך שבועיים המשבר ייפתר. אבל ככל שנקפו הימים (ככה אומרים?) הבנו שהכרטיסים אבודים. כרטיסים חדשים עלו הון והחלטנו שכשיאפסו הסיכויים נפעיל את Plan B ונרד לגואה. לא אלטרנטיבה רעה בכלל, נכון?

קסר דווי 2

הילדים לא שותפים להתאהבות שלנו. לא שרע להם, הם אחלה, אבל הם צריכים קצת יותר אקשין, ואנחנו חוזרים בערך לתכנית המקורית שלנו ונסגור כאן 8 ימים ולא נצח כפי שלרגע פינטזנו...

התמקמנו היטב בבית הקטן שלנו. קרלוס מבשל לנו, הילדים עושים סבב בתורנות עריכה-פינוי-שטיפה, וגם מנצלים את הזמן הפנוי לקצת לימודים. 

קרלוס ואני מתעוררים מוקדם וזוכים בכמה שעות של שקט. רק כשהילדים קמים אנחנו מתחילים לתכנן ארוחת בוקר. כיוון שההליכה לחנות כרוכה בעליה מסויימת, אנחנו מתעצלים לעלות ובוחרים להכין צ'פאטי או נאן בבית ומרויחים גם פעילות בוקר... כך יוצא שכשאנחנו מסיימים עם ארוחת הבוקר, השעה היא שעת צהריים.

דינאמיקה של טיול

יש כל מיני סגנונות טיול. אחד הפאראמטרים הוא התנועתיות. אפשר לזוז הרבה, ואפשר להיות סטאטיים. מראש תכננו להיות סטאטיים. להגיע למקום, לשכור בית, אם נחמד להשאר גם חודשים.  מהר מאד הבנו שהפיתויים שהודו מספקת לא ייתנו לנו לאמץ את הדרך הזו. בכל זאת, יש כמה דרכים להקטין את התנועתיות. אחת מהן היא למצוא בסיס עגינה ולטייל רק בסביבתו. בהתחשב בזה ששתיים מתוכנו לא רוצות לטייל ואחת לא יכולה, מתברר שגם הדרך הזו לא מתאימה לנו. דרך אחרת היא לעבור ממקום למקום, אבל בכל מקום לא לעשות כלום. אני מניחה שזאת הדרך המושלמת לא למצות את הטיול. אחרי חודשיים, אני יכולה להגיד שזו הדרך שלנו. 

בית קטן בקסר דווי

שעה במונית + 7 שעות ברכבת לילה + 3 שעות מונית לקח לנו להגיע מרישיקש לגן עדן.
הפעם הראשונה שלנו בתחנת רכבת בהודו היתה בעיר הארידוור, כשעה מרישיקש,
ב 11:00 בלילה, מחכים לרכבת הלילה של 12:15.
אף תייר מערבי.
מאות הודים ישנים על הרצפה בכל מטר. י
ערה שנרדמה בנסיעה מסטולית לגמרי, אבל כמו כולם מקבלת תרמיל על הגב ומתחילה לצעוד. מחפשים נקודה שקטה להתמקם, ומוצאים. תוך שתי דקות יש לנו חבר הודי. שוב, אותו סיפור – נחמד, דביק, רוצה לעזור. מגיעה קבוצת ישראלים בדרך לאותו יעד ואנחנו מרגישים איזושהי הקלה למרות שלא נראה אותם יותר. קנינו כרטיסי "סליפר" כי זה מה שהיה. זה מצד אחד לא המחלקות שהמליצו לנו בתור משפחה (המליצו לנו על מחלקות גבוהות יותר, קרונות עם מיזוג) מצד שני זה מה שהחברה הצעירים נוסעים. עדיין קריר ולא צריך מיזוג וזה מחלקה עם דרגש שינה לכל אחד – מה כבר יכול להיות?

רישיקש 2

החלטנו לנסות להגיע לנקודה בגנגס איפה שעצרנו עם הסירה. לקחנו מונית לאיזה מפל  שיש כאן ושהיה נראה לנו שהוא התחלתו של המפל שנשפך לגנגס בנקודה בה היינו. חשבנו שנרד לחוף של הגנגס ואחר כך אולי נעלה למפל. כשהיגענו היה ברור שנעשה רק אחד מהמקומות והימרנו על החוף. למה זה הימור? כי לא היינו בטוחים שאנחנו במקום הנכון ואין ממש דרך, והמקומיים לא ממש ידעו על מה אנחנו מדברים, והיה ברור שאם נכלה את כוחותינו בירידה ובעליה – אם לא נמצא) – לא יהיה כח למסלול של המפל. הימרנו והצלחנו. הגענו בול לנקודה שרצינו. הילדים רצו מיד לכיוון הסלעים כדי לקפוץ, אבל אז קרלוס הבין שיש בעיה. אתמול קפצנו עם חגורות הצלה, היום אנחנו בלי, מה שאומר שאולי נגיע עמוק יותר ולכו תדעו מה יש עמוק יותר. לא קפצנו. הילדים התאכזבו בהתחלה אבל אח"כ גילו את החוף הבוצי ובילינו שם כמעט עד הערב. בפעם האחת שממש נכנסתי לאזור הבוצי, הדי טובעני,  אני יכולה להגיד שזה ממש מבהיל. ממש קשה לצאת...את הילדים זה דוקא שיעשע והיינו צריכים לשלוף אותם כל פעם שהיגיעו עד המתניים ולשמור שלא יטבעו...

רישיקש

1.10
הגענו לרישיקש עם הרבה ציפיות וחששות. מצד אחד זה נחשב יעד מועדף על הרבה המטיילים שדיברנו איתם. מצד שני בטיול הזה שמענו מיותר ממטייל אחד שחם ולח וצפוף ומאד הודי...והמשפחה של שלו ברחו משם אחרי כמה ימים.
הגענו לעיר מאד שונה מההרים שהיינו עד עכשיו. אכן צפופה וחמה והודית. התקשינו למצוא גסט האוס שממש מצא חן בעינינו והתפשרנו. הילדים מתבאסים מהעיר. אני מרגישה רע ביום הראשון, אבל בבוקר השני אני יוצאת להסתובב קצת לבד ומוצאת הרבה חן ברעש ובצפיפות. מאיה, בדרמטיות האופיינית לה, מתגעגעת ל"מקום שאני הכי אוהבת בעולם" ורוצה לחזור לדהרמקוט.היא הכירה פה ילדה מתוקה נורא בגילה והן התחברו כמו נפשות תאומות, אבל הם עוזבים מחר.

דהרמקוט – רישיקש

1.10
הימים האחרונים בדהרמקוט היו מקסימים. שני הבתים החדשים שאימצנו –Buddha Delight ו Rainbow, היקשו את הפרידה, אבל בכל זאת עברו שלושה שבועות מאז הגענו. חוץ מזה כבר קנינו כרטיסים לנסיעה לרישיקש...

יכולנו להשאר עוד בדהרמקוט? יכולנו, היה לנו טוב, ומראש הרעיון היה שאם טוב אז נשארים, אבל נורא קשה לחשוב על כל שאר המקומות היפים ולוותר עליהם. לפחות לי... 

אז עזבנו. אבל לא בלי סיפור...

דהרמקוט נמצאת גבוה מעל מקלאוד, כ 3 ק"מ. בד"כ היינו יורדים ברגל ועולים בטוק טוק. אבל כשבוע אחרי שהגענו נסגר הכביש ורק מעט מוניות הסכימו לעלות דרך החלופית הצרה והתלולה, וגם זה במחיר מופקע. זה לא מאד הפריע לנו כי לא ירדנו הרבה, וגם אם כן לא היה אכפת לנו לעלות ברגל – לפחות לא עד שהתחיל לכאוב לי הגב ואז שילמנו מה שביקשו...

הגיגים מהמרפסת בדהרמקוט

26.9

על אומץ

כל מי ששמע שאנחנו נוסעים אמר -  איזה אומץ! אני עניתי תמיד באותו משפט "אומץ או טפשות, נגיד לכם כשנחזור". היו לזה שתי סיבות – א. חוסר יצירתיות ב. פחדתי מהמבוכה שארגיש אם נחזור מובסים אחרי שבועיים.

עוד דבר שכולם אומרים (אגב, חוץ מהמשפחות שהיו שם): "הודו קשה".

עכשיו יש לי משהו להגיד. עוד לא היה רגע שהרגשתי "ואו, כמה קשה". אפילו לא עם "...אבל שווה" אחר כך. בואו תגידו לי מה יותר קשה. מצד אחד: לשבת על המרפסת מול הנוף, לקרוא/לכתוב/לשחק עם הילדים ולהתלבט אם היום נאכל במסעדה א', מסעדה ב' או נבשל. מצד שני: לקום כל בוקר לעבודה, לעבוד, לעבוד, לעבוד, לחזור הביתה לגלות שהילדים לא עשו שיעורים, לריב איתם, שהבית לא מסודר – לריב אחד עם השני, ללכת לישון מותשים לקראת עוד יום של אותו הדבר בדיוק. אה כן, המיטה במקרה ב' ממש ממש נוחה, והזרם במקלחת – תענוג.

מממממ בחירה קשה.

אז לפני שאני משתחצנת, אני אסייג - אין לי צל של ספק, עוד יהיו קשיים. עבר רק חודש. וחצי. ונכון, אנחנו בצפון, אנחנו עוד לא ממש בהודו. ואולי באמת "הודו קשה".

אבל בינתיים, תקשיבו לי טוב, כל מי שמה שעוצר אותו זה פחד – דברו איתי בהזדמנות.אבל בקצרה – מה כבר כל כך דורש אומץ בלהיות בחופש שנה!!!??? אז לא חייבים לנסוע בכבישים הכי מסוכנים, לא חייבים להתאתגר, אפשר סתם לתפוס איזה כפר רגוע, ואז עוד אחד, ועוד אחד. או לא...

אז כל מי שיגיד לכם פעם "הודו קשה", תבקשו שיסביר, ויפרט, ויביא 3 דוגמאות.

לפעמים אנחנו יושבים פה באיזה רגע של שלווה, ואני מסתכלת על קרלוס, ואח"כ לוקחת נשימה ארוכה ואומרת לו –

"קשה. מזל שיש לנו אומץ".

דהרמסאלה - רואים את הסוף...

25.9
הימים מתקררים. הגיע הזמן להמשיך הלאה. אמנם כאן זה נחשב שהגיעה העונה – פחות גשם, יותר שמש, אבל בערבים קר ממש. דוקא ביומיים האחרונים אנחנו מגלים כאן הנאות חדשות.

שלשום ירדתי עם בן ומאיה לבהגסו, אני נשארתי עם מאיה באיזה שיעור ובן היה אמור לחזור לבד. היה גשם נורא, בן היה בלי מטריה ובלי מעיל גשם. כשסיימתי עם מאיה התברר שבן עוד לא הגיע חזרה הביתה. עלינו לאט לאט, מחפשות אותו בבתי הקפה, שומעות מאנשים שראו אותו בדרך אבל לא מוצאות אותו. באיזשהו רגע התחיל לרדת ברד מטורף, ממש גושי קרח, והקטע המצחיק – כמעט ללא גשם! אני התחבאתי מתחת למטריה ומאיה העדיפה לעמוד מחוץ לה ולצעוק בכל פעם שפגע בה הקרח... החלטנו לחפש אותו במקום שנקרא rainbow, שזה כמו איזו זולה שמשקיפה לנוף, מגישים שם תה, יש מוזיקה טובה, וזכרתי שבן תמיד רצה להכנס לשם בדרך מבהגסו. הוא לא היה שם, אבל הגשם התחזק ואנחנו נשארנו. בעלי המקום, זוג טיבטי-פורטוגאלי, נורא חמודים, והבחורה הציעה למאיה לשבת איתה לצייר. נשארנו שם שעות, בגשם (בן בינתיים הגיע הביתה ספוג מים) כמעט עד השקיעה כשמאיה מסרבת לצאת. למחרת קרלוס ומאיה העבירו שם את כל היום, והיום התכנית היא לעשות את אותו הדבר.

הציפור הכחולה

מצאנו !!!

 

 

Ainda em Dharamsala

21.09.12

Ainda estamos em Dharamsala – Daramkot.

O lugar e muito pacato, com moradores muito simpaticos. Daramkot tem mais ou menos 200 habitantes e disem que todos pertencem ha uma so familia.

O que fisemos aqui ate agora:

 Passeamos bastante, subir e descer montanhas,que por sinal tem uma vista maravilhosa. Aqui perto tem dois vilarejos vizinhos, Bagsu e Mcleod Ganj,  onde vamos de vez em quando passear, ver/comprar artesanato local ou comprar mantimento, frutas verduras etc... O caminho para os mesmos e muito bonito, passa pelo meio de um bosque com uma vegetacao muito linda, isso sem falar dos macacos que andam soltos pelo caminho.Os macacos sao indiferentes ha nossa presenca. Aqui na maior parte do tempo estamos dentro das nuvens o que torna o bosque muito especial com uma nevoa lida.

שנה טובה מתחילה בדהרמקוט

לא כתבתי הרבה זמן. לא רוצה לשמוע תלונות. ככה זה שאתה ב being ולא ב doing...

עדיין בדרהמקוט. עדיין אוהבים את זה. חושבים על תכניות אבל רק כי חייבים - מסתבר שרכבות צריך להזמין כמה שבועות מראש, כך שאי אפשר להמשיך עם ה – נקום מחר, נחליט מה לעשות...

על כל מיני דברים

על הכרת טובה או הכרת תודה או הכרת הטוב ובעצם על כולם

כמה קל, אפילו לי, במצב הזה לראות את הטוב, להכיר בו ולהוקיר אותו. כל המסע הזה. כל כך לא מובן מאליו (למה בעצם?).

הזמן יחד. האוירה הטובה. האנשים הנעימים שאנחנו פוגשים. כל היופי הזה. ההרגשה שאנחנו עושים דבר כל כך טוב, כל כך נכון, הבטחון בכך. השקט, השלווה. איזו זכות. כמה זה קל בעצם... הכל יותר קל משחשבנו. ההסתפקות במעט כל כך  - ולצידה הגילוי שנהדר לנו ואנחנו לא צריכים יותר.

לראות את הילדים. לומדים את הדברים הכי חשובים בחיים. נחשפים לחיים כל כך שונים משלהם. לומדים לתקשר, לומדים להסתדר, מקבלים בטחון, מפתחים עצמאות. מעריכים את מה שיש להם. באמת. בין אם זה את החדר שלהם בבית, או את הבישול של אבא שלהם (ואומרים את זה בקול). אבל גם רואים שאפשר אחרת, שאפשר עם הרבה פחות. לומדים על הצרכים של עצמם – נניח על הצורך בחברה, ועל הכישורים והחוזקות שלהם. וגם על החולשות.

ויש את העניין הקיומי. אנחנו בריאים ואנחנו חיים. לא קרה לנו שום דבר רע. מעולם לא בירכתי "הגומל" ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו, אבל צריך להכיר תודה. על כל סיבוב קטלני שעברנו בשלום בדרכים המסוכנות, על כל נסיעה ללא חגורות בטיחות ו/או עם ילדים על הידיים שהסתיימה בשלום, על כל סלע שלא התדרדר עלינו, על המצנחים שעבדו יפה, על כל דייג בו הילדים לא החליקו לנהר, על האנשים הטובים שמקיפים איתנו ונראה שמעולם לא עבר להם בראש לפגוע בנו, על כל פעם שהילדים נשארו לבד והיו שם כשחזרנו, על כל הליכה בעלטה מוחלטת, או בבוץ, או במדרון תלול, או על פי תהום, או כולם ביחד, שנגמרה בשלום (או רק בחבלות קלות), על זה שאנחנו בריאים. תודה.

דהרמסאלה - דהרמקוט

 

13.9
אז כל מי שיודע דבר או שניים על דהרמסאלה יודע שאף אחד לא באמת נוסע לדהרמסאלה אלא למקלאוד גאנג', מקום מושבו של הדלאי למה הגולה. אנחנו, כאמור, התיישבנו בדהרמקוט, כפר קטן, כ 3 ק"מ (בעליה תלולה) מעל מקלוד ואנחנו מרוצים לחלוטין גם מבחירת הכפר וגם מבחירת הגסט האוס. ואלה הקריטריונים על פיהם אנחנו בוחרים גסט האוס – אם יש לנו בחירה - מקום לשבת בחוץ (ציון 10 למקום הנוכחי), נוף (10), מיקום (10), אוירה (10) שקט (8), גודל ונוחות חדר/ים (9), העדר ריח טחב (9), אנשים נחמדים (10), נקיון (8), קיומו של מטבח (10), מקלחת (קריטריון טריקי ביותר – מצד אחד חשוב מאין כמותו, מצד שני יודעים רק אחרי שמתנסים – 8)  - בקיצור, הצלחה. (אגב, הציונים שאני נתתי היו קצת פחות טובים עד שהילדים עשו הגהה, קראו לי מפונקת, ודרשו שיפורים...)

מנאלי לדהרמסאלה

8.9

מסתבר שכל נסיעה אצלנו מייצרת פוסט. החלטנו לא לנסוע הפעם במונית פרטית, אבל גם לא לקפוץ כל הדרך לאוטובוס ובחרנו בנסיעה במיניבוס. סוג של פשרה. מדובר בדרך של 8/10 שעות אוטובוס/מיניבוס בכביש טוב (באופן יחסי כמובן). יצאנו לכיוון תחנת המיניבוסים המקומית ולהפתעתנו ראינו שם רכב טויוטה אינובה – רכב בן 7 מקומות המשמש בד"כ כמוניות שאנחנו לוקחים לבד. לא ידענו אם לשמוח או להתבאס, אז עשינו מה שאנחנו רגילים – קרלוס שמח ואני התבאסתי. אין ספק שזה רכב מצויין, מצד שני היינו צריכים לחלוק אותו עם עוד שני תיירים הודים מבוגרים, מה שאומר ש 3 מאיתנו היו צריכים להצטופף במושב האחורי – שהוא בלי חלונות. בהתחשב בזה שבן, יערה ואני נוטים לסבול קלות מבחילות זו היתה התחלה לא מדהימה. קרלוס התיישב עם בן ומאיה מאחור. יערה ואני במושב השני. לא עברו דקות ויערה החלה להתלונן. הבטן, הראש, לא זוכרת מה בדיוק, אבל התסמינים הרגילים של חיידק השיעמומיטיס שהיא סובלת ממנו בנסיעות.

Daramsala

7.9.12

Eu e Ganit  acordamos cedo e fomos procurar  um lugar melhor e mais barato.

As criancas ficaram dormindo.
Saimos de Mcleod Ganj caminhando em direcao a Bhagsu, um outro vilarejo bem pertinho. Caminhamos, caminhamos e nao encontramos quase nada ao nosso gosto. Resolvemos voltar e ir procurar num outro vilarejo chamado  Dharamkot. Pegamos um tuktuk, tambem chamado de Rikcha, e fomos a procura de uma pousada melhor. Chegamos em Dharamkot e logo gostamos do que vimos. Um vilarejo  nas montanhas com muita vegetacao, cheio de cachoeiras, sem falar dos macacos que andam aqui soltos.
Encontramos uma pousada simples, barata e tambem com uma pequena cozinha. Pegamos dois quarto por apenas 450 rupies equivalente ha uns 8 dollars por dia.
Eram 11:30 da manha e teriamos que faser check- out ate 12:00. Pegamos rapidamente um tuk-tuk em direcao a Mcleod Ganj. Na correria mas conseguimos faser o check-out a tempo.
Viemos e nos instalamos confortavelmente bem na frente das montanhas.

Em direcao ha Daramsala

Pelas criancas ficariamos em Old Manali, mas eu e a Ganit decidimos continuar viagem em direcao a Daramsala, cidade onde o Dalai Lama vive.
 O refugio dos Tibetanos.

Fui na agencia de viagens e coprei passagens para um mini-bus.Um onibus pequeno com apenas 9 lugares. No dia seguinte pegamos dois Tuktuk, pois temos muita bagagem, fomos em direcao a estassao rodoviaria. La chegando tivemos uma surpresa. O mini-bus estava estragado entao nos deram um carro mais confortavel.

As viagens aqui nao sao nada agradaveis, apesar da vista maravilhosa. As estradas horriveis cheias de buracos e com muitas curvas. Realmente a viagem de oito horas nao foi nada agradavel. As criancas e a Ganit sofrem muito, ficaram enjoadas.A Iara foi a que mais sofreu, inclusive paramos algumas veses pois tinha ancia de vomito.

Chegando em Daramsala fomos direto para uma pousada que contratamos desde Old Manali em um vilarejo chamado Mcleod Ganj.   

מנאלי 2

8.9
טוב האמת שאנחנו כבר רחוק רחוק, אבל עכשיו אני כותבת.
קודם כל - הוספנו תמונות בלינק של מנאלי - אתם מוזמנים לבקר.

משכנו את מנאלי עוד הרבה יותר מהמתוכנן. גם בגלל הילדים שהיו מבסוטים שם וגם בגלל אילוצי תחבורה, הברזות של נהגים ועיניינים לוקאליים מסוג זה. הילדים לגמרי משוחררים כאן, אנחנו משלימים לילדים בגדים חסרים במתפרות המקומיות, יערה ממשיכה לרוקן את חנויות הממתקים, בן עושה טיולים עצמאיים בסביבה, ומאיה מתנגדת בכל תוקף למעבר – "אמא, את אמרת שנישאר הרבה זמן במקומות ואת כל הזמן (!) מוציאה אותנו מהבית שאנחנו אוהבים (כן, היא מתייחסת  לגסטהאוס)!"

Ainda Old Manali

Ficamos mais uns dias em Old Manali. Como ja havia dito existem muitas confeccoes pequenas aqui, Ganit aproveitou para faser algumas roupas para as criancas, o Ben pediu para faser duas calcas, a Maya fez tres calcas e um vestido, para Iara eles fiseram um "Punjabi" (vestimenta local) uma calca e uma camisa, A Ganit tambem vez duas camisas.

E incrivel que tem tanto turismo de Israel que os locais ate falam um pouco de Hebraico, ate placares dos restaurantes e loja estam em hebraico.

Old Manali

Estamos em  Manali, Old Manali para ser mais exato, fasem cinco dias.

Logo no inicio paramos em uma pousada bem no centro. O nosso quarto tinha sacada para a rua principal. Dali acompanhavamos todo o movimento da cidade. Isto que a "cidade" so tem uma rua.  Foi bem legal , so que o quarto era pequeno e bem sujinho. Passamos para uma pousada mais limpa e o mais importante, para dois quarto. Que luxo, nos sozinhos no quarto.  Mas nao da para se empolgar.
O lugar e bem pacato. Cheio de lojas de pequenos costureiros,confeccoes locais, agencias de viagens , pedras semi-preciosas, artigos feitos de couro de camelo, etc…
Um lugar bem simples.

מנאלי

1.9
כאמור הגענו למנאלי בגשם, אחרי נסיעה ארוכה ומאתגרת. לא מצאנו גסט האוס. רצינו למצוא משהו ליום הראשון ואח"כ לחפש בית. במקום זה התיישבו במרפסת של האבידורים שהגיעו כמה ימים לפנינו והתמקמו מצויין בשני חדרים עם מטבחון. רצינו גם. חיפשנו כל היום והתייאשנו. גסטהאוסים רגילים יש כמו זבל ובסוף התמקמנו באחד כזה בצנטרום של הצנטרום מעל מסעדה – ממש לא מתאים לנו. אבל היה בו חן. הילדים יורדים לרחוב ומסתובבים חופשי – יערה עושה סרטים דקומנטאריים בוידאו וקונה את כל המסטיקים באולד מנאלי. אנחנו משקיפים על הרחוב מלמעלה וסופגים את כל הקולות והריחות – כף. ביום הראשון הולכים לדוג בנהר, אני לא בנויה לדיג. יותר מדי חכיון, פחות מדי תמורה (במקרה שלנו אפס) וכמו שגיורא ניסח את זה "כמעט דגנו המון דגים". מה אנחנו עוד עושים במנאלי? הולכים לניו מנאלי דרך יער מקסים ורואים קופים בדרך. סוף סוף עיר. קונים סים הודי, חינה לידיים, חינה לשיער, טיקות, ירקות, כלי מטבח, דפי ציור.  האזור מקסים מבחינת הטבע שלו. הרים עצומים ירוקים, צמחיה עשירה, המון מים. אפשר לטייל המון ברגל אבל אנחנו כמובן לא עושים את זה.

על ג'יפה, טחב ומה שביניהם

31.8

מי שמכיר אותי יודע שחולת נקיון אני לא. רחוק מזה. נכון, נעים לי כשנקי, אבל לא יותר מזה. רצפת הבטון אצלנו בבית עושה עבודה טובה בלהסתיר את זה, אבל עמוק בפנים אנחנו יודעים – הבית שלנו לא נקי. זה מעולם לא הפריע לי יותר מדי. ועוד כמה וידויים: לא אכפת לי שמנקים לכלוך על הרצפה עם המטלית שליד הכיור, לא אכפת לי שלא שוטפים ידיים לפני/אחרי שירותים/אוכל, לא אכפת לי שהולכים לישון בלי להתקלח, לא איכפת לי שמתחלפים במגבות (ולא ששוטפים ידיים בכיור של המטבח אורנה!). אני חורנית.

הדרך למאנאלי – ארוך אבל שווה Viagem para Manali

25.8
מנאלי. סוף סוף יש אינטרנט בגסט האוס. בחיים לא חשבתי שזה ימלא אותי בכל כך הרבה שמחה. ישבתי עכשיו שעתיים ושחקתי בבלוג, ואז, באמצע שאני מתנסה – כיבו את הראוטר. כמעט 12 בלילה וגם ראוטרים בהודו צריכים לישון.  לא יודעת מה תראו עד שאני אחזור לשם מחר לעשות סדר. מקווה שהוא לא בחופש ביום ראשון...
המחשב שלי, לעומת זאת, עובד גם לילות, אז הנה אני כותבת.
יצאנו אתמול לדרך הארוכה והבעיתית מלה למנאלי. קבענו עם הנהג ב 4:00 בבוקר. הוא הגיע בזמן. יותר מזה, שניהם הגיעו בזמן. הנהג והנהג שלא הזמנו. מארגן הנסיעות החליט לעשות עלינו קומבינה ובידיעה שאנחנו רק חמישה לסדר לנו רכב עם אדם נוסף – אולי באמת עוד נהג שהגיע ממנאלי והיה צריך לחזור ואולי סתם טרמפיסט. "הבאתי לכם שני נהגים!!!" הוא הכריז בשמחה. איך שלא יהיה, לא התאים לנו. קודם כל כי לא היינו חמישה – הזמנו את יובל, חבר של קרלוס מהקפואירה להצטרף אלינו, וחוץ מזה כי גם אם הוא לא היה, כל מקום נוסף הוא אופציית שכיבה לאחד הילדים. זה היה אותו מארגן נסיעות מההרפתקאה הלא מוצלחת הקודמת. אנחנו אנשי עקרונות ולכן המשכנו לעבוד איתו. עקרון העל שלנו היה – הוא הכי זול בלה. בן בז לנו...

נפילה 1 Gato por Lebre

23.8

4 ימים לא כתבתי מילה, ולא סתם. אחרי התלבטות קשה בין לנסוע למאנאלי או לטייל כאן עוד קצת החלטנו לבסוף לא לעזוב את לאדאק כל כך מהר ולצאת לעוד טיול. כיון שטרק לא בא בחשבון החלטנו לנסוע בכל זאת לדה (dha). דה הוא כפר קטן, רחוק רחוק, למעשה האחרון (הצפוני ביותר) שניתן להגיע אליו ברכב בעמק האינדוס. ולמה כל כך רחוק? כי חוקרי תרבות מנוסים ושחוקים כמונו לא יכולים עוד להסתפק בתושביה הבודהיסטים הכל כך לא אקזוטיים של לאדאק והסיפור לגבי דה הולך ככה: תושביה, בני שבט ברוקפה מחזיקים בדת הבוניזם, דת הקדומה אפילו לבודהיזם. הם דוברים שפה ייחודית להם והם בעלי מראה ארי – רמז לכך שייתכן שהם צאצאיהם של חייליו של אלכסנדר הגדול. שווה נסיעה של 5-6 שעות כיוון או לא? אנחנו חשבנו שכן. זה יצא בול ביומולדת של קרלוס (50, זוכרים?) נפרדנו מהאבידורים המקסימים שנסעו למאנאלי, לא לפני שהעניקו לקרלוס מתנה שווה לאללה -  ערכת תה הכוללת גזיה, כוסות, כפיות, סוכר ותה. ממש התרגשנו.

Os escaladores

19.08.12

Tentativa frustrante de escalar.

Ontem pela noite depois de ficar algumas horas na internet, Ben viu uma propaganda de "Climbing" . Perguntou se poderiamos tentar e disse que sim.

Fomos no local para receber maiores informacoes. La nos disseram que nao tinha nenhum problema de sairmos com eles.

Hoje pelo meio dia saimos em direcao de um lugar chamado Shey. Chegando la os instrutores prepararam as pedras para tentarmos escalar. Eramos um grupo de 10 pessoas, seis israelensses uma americana, um australiano e tres indus.

Viagem para Nubra Valey

18.08.12

Viagem para Nubra Valey

Decidimos faser uma viagem para  o Vale de Nubra por tres ou quarto dias. Contratamos um motorista local , isto nos custou 10 mil rupis equivalente ha 200 dollares.  Para chegarmos la tinhamos que atravessar uma cadeia de montanhas (Himalaya), onde a estrada e a mais alta de todo o mundo. Estrada que chega ha uma altura de 5.602 metros de altura.  Uma viagem de mais ou menos sete horas com apenas 170 quilometros de distancia. Uma estrada muito mal condicionada onde a largura dela permitia a passagem de um carro e meio  ao mesmo tempo.  Curvas e mais curvas onde viamos o abismo a um palmo de nossos narizes. Alias, se nao ficamos com dor de cabeca pela altura ficamos por causa da buzina do carro. Cada curva o motorista "metia  a mao na buzina". A buzina aqui e algo essencial para nao dizer vital , os locais nao vivem sem ela.

אין כמו טורטוק!

ואו, ואו, ואו! אנחנו במקום מדהים, אבל אתחיל בהתחלה.
אתמול יצאנו מלה לעמק נוברה. נסיעה ארוכה ראשונה. נסיעה שכרוכה בטיפוס על פס של 5600 מטר – כלומר, מגוון של סיבות להרגיש רע – פיתולים, דרכים גרועות, גובה רב ו...פחד. קרלוס עדיין לא מתאושש מהרגישות לגובה והחליט לקחת תרופות. השיפור מיידי ואנחנו יודעים שעמק נוברה נמוך מלה אז זה בסדר. אנחנו מחליטים להשקיע בבטיחות ובנוחות ושוכרים רכב פרטי שילווה אותנו בכל ימות הטיול – למרות שאנחנו פוגשים משפחה שאנחנו יכולים לאחד כוחות ולצאת מהעסק יותר בזול. אם ניסע איתם נוכל לקחת מיניבוס ולחסוך קצת. כבר בשעות הראשונות ברור שההשקעה השתלמה. הרכב נוח להפליא והנהג שלנו מקסים, גם חביב ביותר וגם זהיר – שאי אפשר להגזים בחשיבות הדבר...יצאנו ב 5 בבוקר כדי גם להגיע מוקדם וגם שיהיה יותר סיכוי שהילדים ישנו בדרך. הנוף המדהים של לה בתחילת הטיפוס מעורר חרטה כי האור קלוש ולא ניתן לצלם, אולם בהמשך הדרך ברור שעשינו החלטה מצוינת – זה ממש לא כביש שנחמד להתקל בו ברכבים רבים, לא בכיוונינו ובוודאי שלא ממול. למאיה מספיק מבט אחד על המדרונות התלולים, היא מתה מפחד, מתחפרת והולכת לישון. כמובן שזה גורם גם לפחדים שלי להתעצם. במשך קצת יותר משעתיים אנחנו מטפסים. בהתחלה בכביש אספלט חד נתיבי אך סביר, אחר כך בדרך עפר. כשאנחנו על האספלט אנחנו שואלים את הנהג אם ככה הדרך למאנאלי והוא צוחק, כשאנחנו על דרך העפר הוא מהנהן. אופס...   

סוף סוף מטיילים. קצת.

החלטנו ללכת על בטוח ולצאת לטיול יום קצר וקל, לא יותר משעה נסיעה רצופה, לבקר ב 4 יעדים, כפרים/מנזרים, מלווים במונית, הכי אירופה הקלאסית.
הבנות לא התלהבו כבר בערב הקודם, איך מנזר בודהיסטי יכול להתחרות ב ipod? להוציא אותם מהמיטה ב 7:00 היתה משימה לא פשוטה. החלטנו להשתמש בתכסיס זול – סיפרנו למאיה שיש סממית בחדר (עובדה שעד כה השתדלנו להסתיר). זה כמובן עבד – מי אמר שסממיות לא מביאות מזל?

ימים ראשונים, הסתגלות פיזית ומנטאלית

11.8

סוגרים 4  ימים בלה ועדיין לא מאוקלמים. זה מתסכל כי אנחנו לא עושים כמעט כלום – חדר, מסעדה, חדר, טיול קטן בשוק, וחוזר חלילה. מה יש בנו שאנחנו לא מסתגלים? סטטיסטית היינו מצפים ששניים, שלושה מאיתנו ירגישו מצויין והשאר פחות. פוגשים אנשים שהגיעו איתנו או אחרינו ומרגישים טוב, ואנחנו – לכולנו יש on & off   כאבי ראש, כשבכל יום יש תורן שמרגיש ממש ממש נורא. היום זו היתה מאיה. החלטנו לעלות לשאנטי סטופה – במונית, לא במדרגות – וכשהגיעה המונית מאיה היתה על הפנים. בקושי רב שכנענו אותה לבוא איתנו – לא היה מעורב כל מאמץ – אבל היא כל כך סבלה המסכנה. המקום היה מקסים. כל כך שלו ומהפנט. הנוף עוצר נשימה, ההרים העצומים והמדבריים והעמק הירוק. בתוך הסצנריו הזה הסטופה ממש משרה אוירת קודש. מחר אנחנו מתכננים טיול מחץ ללה – שום מקום גבוה יותר ואנחנו מקווים שיעבור בשלום.

מגיעים ללה

 

לה. רצף המזל הטוב שלנו נפסק אבל אנחנו מקווים שרק לזמן קצר. כבר שלשום, בדלהי, 12 שעות אחרי הנחיתה ויערה חולה. מקיאה משלשלת ומעלה חום. לא משהו נדיר אצלה, אבל בכל זאת אנחנו בהודו והיא היתה בבריכה וכבר צחצחה שיניים במי ברז, ואפילו שאין סיכוי שזה כבר תגובה לדברים האלה, יותר סביר להאשים את האוכל במטוס, או סתם וירוס, אנחנו לא שקטים. מנסים לתת לראש לקבל את ההחלטות וממשיכים בתכניות – כולם מתעוררים ב 3:00 בבוקר ואנחנו טסים ללה. הטיסה, שוב, מצויינת, קצרה, נוחה להפליא והנוף עוצר נשימה. יערה ישנה כל הדרך, השקית לידה,  מאיה ובן, אחוזי דיבוק, מצלמים את ההרים ותצורות העננים המדהימות. העמקים הירוקים שבין ההרים, כמו נאות מדבר, מדהימים ביופיים. מאיה יושבת לידי ומשתנקת מרב התלהבות...

Em fim a viagem comecou

Acordamos as tres horas da madrugada de segunda feira (06.08.12) para arrumar definitivamente as moxilas. Saimos da casa da vo Bat Sheva as quarto da manha em direcao ao aeroporto. Nosso voo saiu as seis da manha em direcao a Kiev na  Ukraina. Apesar de terem nos prevenido que os voos da empresa Ukraniana sao pecimos, o nosso voo foi otimo. Chegando em Kiev tivemos seis horas de espera no aeroporto. Nada de mal, as criancas passaram o tempo brincando e dormindo. O proximo voo tambem saiu no horario em direcao a Nova Deli. Chegamos no aeroporto de Nova Deli, ha uma hora damanha do dia 07.08.12, uma hora antes do tempo previsto. Aeroporto enorme e la ja comecamos a sentir o cheiro dos temperos indus. Esperamos um pouco no aeroporto e em seguida veio um carro do hotel nos buscar.

Chegando no hotel, Clarck Green, fomos rescebidos com a hospitalidade Indu.

הגעה להודו - דלהי

7.8

4 בבוקר שעון הודו. יערה ומאיה רוקדות מול MTV  ההודי ומתגלגלות מצחוק. האמת, מצחיק.

הכל הלך חלק ואפשר לחשוב שנסענו לשוויץ. הטיסות היו אחלה, כולל  6 שעות טרנזיט על ספות נוחות, משחקים, קוראים וישנים, שאפו לאירוסויט.  הרעיון לישון בלילה הראשון במלון טוב קרוב לשדה התעופה מוכיח את עצמו. הפיק-אפ שלנו הגיע כמעט בזמן (אמנם לא לפני עידוד טלפוני), היה חביב להפליא והביא את כולנו על משאותינו באוטו קטנטן אך ממוזג(!)  למלון. בלובי כובדנו במיץ פרי ממותק  עד כדי בחילה ומאיה עשתה את עצמה שותה אבל בעצם חיכתה שנשתה כדי לראות אם מרעילים אותנו (בחיי, אני לא ממציאה, היא סיפרה את זה אחר כך – "היה לו חיוך זדוני וחבה מגוברת") עכשיו הילדים מבסוטים לאללה, מתפעלים מהמלון ה"מפואר", מלון בסגנון קולוניאלי שימיו עברו ועכשיו הוא מחופש למלון 4 כוכבים והטחב וקילופי הקירות מצופים זהב וסלסולים... המלון כמעט ריק ואנחנו האורחים הלא הודיים היחידים  מה שלא מפריע לעשרות עובדים למלא את המקום ביחס מגוחך בין עובדים לאורחים. הילדים חווים את ההודים כנעימים ואדיבים (למרות נסיון ההרעלה) והם רגועים ושמחים.

זהו להבוקר, הילדים וקרלוס כבר בבריכה תחת גשם קליל וחם ואני תכף מצטרפת.

נחיתה רכה. בשלב הזה, זה כל מה שרצינו.

סוף סוף יוצאים...

6.8

זהו, אנחנו  במטוס. וזה לא שאני משועממת, זו פשוט הפעם הראשונה מזה שבועות שאני יושבת. חייבים להודות שכל עניין ההתארגנות היה בלתי נסבל. כמה מתח וכמה עצבים. הבית, המכוניות, צ'אי (תודה לואה'לה!!!). 5 פקעות עצבים, וכל אחד בדרכו – בן שותק מתמיד, יערה אוכלת את הראש, קרלוס אבוד בבלאגן ואני קונה  תרופות... רק מאיה – סמל היציבות. היא לא רצתה את הנסיעה הזאת מהרגע הראשון, והיא לא רוצה אותה עכשיו. הקטסטרופות ההודיות האחרונות שהיא שומעת  עליהן בחדשות לא עוזרות.

זה התחיל בפינוי הבית. מה פתאום שניקח מוביל ואריזה? הרי אנחנו לא עוברים דירה, רק מורידים כמה דברים כמה מדרגות, ויכולים לעשות את זה בהדרגה. בהדרגה זה אומר שחודשיים אנחנו בהובלה. יותר גרוע מלעבור דירה. באותו הזמן יש גם לטפל בגינה, לפרק בריכה וטרמפולינה, לעשות חיסונים (6 ביקורים!),  להזמין מלון, לקנות ציוד, לקנות מחשב, לגזום עץ שבדיוק, אבל בדיוק השבוע התחיל להפריע לשכנה. ואז סוף סוף עוזבים את הבית וחושבים זהו, נגמר המתח, אבל בעצם השיא עוד לפנינו.

בימים האחרונים אני לא מתפקדת. מפזרת בבית פתקים כמו עמי ותמי, לא לשכוח – להתקשר להוט, להעביר חוזה למועצה, לבטל הוראות קבע, לקחת מרשמים, ללכת לבית מרקחת, כל כישורי ההתארגנות המעולים שלי מתפוגגים, אני מסתובבת סביב עצמי כמו ג'וק מסומם, מאבדת ומוצאת ומאבדת, הראש לא מפסיק לעבוד: לשלוח מכתב, לעדכן ביטוח, (שיט, שכחנו מסמכים בבית) לטפל בהחזרים מהמושלם, לסגור חשבון במושב, ללכת לבית מרקחת לקנות מה ששכחתי בפעם הקודמת, להוציא ייפוי כח, להפקיד צ'קים, להתקין תוכנה, לסרוק מסמכים,  אז מה עם הילדים לא אוכלים כבר שבוע? להפקיד רשיונות, להתקשר לויזה, חברת חשמל, לבנק, לקנות דולרים, מה עוד צריך מבית המרקחת?

ההודים כבר נותנים לנו תצוגת תכלית של מה שהם כל כך מפורסמים בו, ואחרי יומיים מורטי עצבים אנחנו מקבלים את הדרכונים עם הויזות לא בדקה ה-90 אלא 3 שעות  אחר כך, ביום שישי אחה"צ!

בוקר אחרון, כולם מתעוררים עם כאבי בטן. מאיה מקיאה בשדה התעופה. אין ספק, יש לנו הרבה מה ללמוד  על שלווה, הודו , Here we Come!