יש כל מיני סגנונות טיול. אחד הפאראמטרים הוא התנועתיות. אפשר לזוז הרבה, ואפשר להיות סטאטיים. מראש תכננו להיות סטאטיים. להגיע למקום, לשכור בית, אם נחמד להשאר גם חודשים. מהר מאד הבנו שהפיתויים שהודו מספקת לא ייתנו לנו לאמץ את הדרך הזו. בכל זאת, יש כמה דרכים להקטין את התנועתיות. אחת מהן היא למצוא בסיס עגינה ולטייל רק בסביבתו. בהתחשב בזה ששתיים מתוכנו לא רוצות לטייל ואחת לא יכולה, מתברר שגם הדרך הזו לא מתאימה לנו. דרך אחרת היא לעבור ממקום למקום, אבל בכל מקום לא לעשות כלום. אני מניחה שזאת הדרך המושלמת לא למצות את הטיול. אחרי חודשיים, אני יכולה להגיד שזו הדרך שלנו.
הסתגלות
ביום הראשון רק מגיעים. נחים מהדרך, מתארגנית, לא עושים כלום.
ביום השני לא עושים כלום. מרגישים את המקום.
ביום השלישי לא עושים כלום כי ביום הקודם האי עשייה כללה גם את המחשבות ולא תכננו כלום. ביום השלישי לא עושים כלום אבל חושבים מה נעשה ביום הבא. לפעמים מחליטים לא לעשות כלום.
אם יש מטבח, הולכים לשוק לעשות קניות.
באחד הימים עושים משהו, אבל ביום שאחריו לא עושים כלום כי אי אפשר להתרוצץ יום אחרי יום.
מתחילים לחשוב על כמה זמן נרצה להיות פה. חושבים גם על מה עוד אפשר לעשות.
חושבים.
חושבים.
עושים ברור ראשוני על איך יוצאים מכאן
עזיבה
תהליך לא פשוט כפי שניתן לחשוב, ויכול לקחת גם שבוע.
קודם כל צריך לזהות את הזמן הנכון לעזוב. לא מוקדם מדי, לא מאוחר מדי.
לא כף לתכנן מראש. היינו רוצים לקום וללכת כשנרצה, אבל אין ברירה צריך לתכנן.
אם צריך להזמין כרטיסים שבוע מראש זו בעיה. במקרה כזה עד שמזהים את הזמן הנכון לעזוב יכול להיות מאוחר מדי.
לעומת זאת, אם צריך להזמין יומיים מראש זו גם בעיה. כי נניח שהיום בא לנו לעזוב ונזמין לעוד יומיים,מה יקרה אם מחר נתחרט? אז ליתר בטחון מעבירים 3 ימים נוספים כדי לבדוק האם אנחנו באמת בשלים לעזוב, ורק אז מזמינים כרטיסים. אם יש. אם אין מחכים עוד יום יומיים.
איך שלא יהיה נתקעים פתאום עם שלושה ימים שאין מה לעשות. למה? כי את מה שממש רצינו לעשות – עשינו. את מה שלא רוצים לעשות לא רוצים לעשות, ואת מה שככה ככה , אם היינו כאן כל כך הרבה זמן ולא עשינו עד עכשיו, אז עכשיו נעשה???
