1.10 הימים האחרונים בדהרמקוט היו מקסימים. שני הבתים החדשים שאימצנו –Buddha Delight ו Rainbow, היקשו את הפרידה, אבל בכל זאת עברו שלושה שבועות מאז הגענו. חוץ מזה כבר קנינו כרטיסים לנסיעה לרישיקש...
יכולנו להשאר עוד בדהרמקוט? יכולנו, היה לנו טוב, ומראש הרעיון היה שאם טוב אז נשארים, אבל נורא קשה לחשוב על כל שאר המקומות היפים ולוותר עליהם. לפחות לי...
אז עזבנו. אבל לא בלי סיפור...
דהרמקוט נמצאת גבוה מעל מקלאוד, כ 3 ק"מ. בד"כ היינו יורדים ברגל ועולים בטוק טוק. אבל כשבוע אחרי שהגענו נסגר הכביש ורק מעט מוניות הסכימו לעלות דרך החלופית הצרה והתלולה, וגם זה במחיר מופקע. זה לא מאד הפריע לנו כי לא ירדנו הרבה, וגם אם כן לא היה אכפת לנו לעלות ברגל – לפחות לא עד שהתחיל לכאוב לי הגב ואז שילמנו מה שביקשו...
בכל אופן, היינו מודעים לבעיתיות של הנסיעה וכמובן שלא היה מה לדבר על
ללכת עם כל הציוד וביום העזיבה שלנו קרלוס דיבר עם בעל הבית שלנו שידאג לנו למונית
גדולה מספיק לנו ולפקלאותינו. הנהג הגיע אפילו לפני הזמן, אבל אני הייתי עסוקה –
זה כבר סיפור אחר שתכף אני אגיע אליו – ועד שהגעתי קרלוס כבר העלה את כל הציוד
לדרך הראשית והיה בשלב של להעמיס את התיקים לרכב הגדול יחסית. הוא אמר לי שאנחנו
משלמים 300 רופי לירידה. התעריף המופקע לעליה, אגב, היה 200 רופי. למה 300 אתם
רוצים לדעת? אז זהו, גם אני רציתי. קרלוס אמר שלא היה לו כח להתווכח, ואני ניגשתי
לנהג ואמרתי "למה 300?", בחיי, זה הכל. לא התווכחתי (עדיין), לא רבתי,
כלום. הנהג לא התבלבל, תפס את התיקים שכבר היו באוטו והוציא אותם בזעם תוך שהוא צועק
עלינו "ככה זה במונית שלי!!!". קרלוס רצה להרוג אותי. אני, שדיברתי יום
קודם עם נהג אחר, הוצאתי את הטלפון ושאלתי אם הוא יכול להגיע בהתראה קצרה. השעה
היתה כבר אחרי 6:30 (בערב) והיינו צריכים להיות בתחנה ב 7:00. הוא אמר שיחפש לנו
מונית אבל התחושה היתה שממנו לא תבוא הישועה. חיכינו שיברר, אבל בינתיים נהיה רבע
לשבע. הנהג הקודם עמד על יד והתפוצץ, משהו ברוח – "אין בעיה, תטלפני, נראה אותכם מסתדרים, אני רוצה עכשיו 400
רופי!". כשראיתי שאנחנו בבעיה, ושתכף הולכים כרטיסי הנסיעה לרישיקש, הלכתי
להתחנף אליו. לא עזר. הבחור היה עצבני פחד. לא הסכים לקחת אותנו בשום מחיר. החליט
לתקוע אותנו. שלחנו את בן לנקודת הכניסה לכפר לראות אם יש שם איזו מונית. לא היתה.
ביקשנו עזרה מאנשי המסעדה של הגסט האוס שלנו. אתם צריכים להבין, היינו כאן שלושה
שבועות, הכרנו את כולם והם הכירו אותנו. הם באו לדבר איתו. כלום. קיר. לא רוצה. הם
הסבירו לנו שהוא פשוט שיכור, וכנראה טיפוס עם בעיות...בשלב הזה העמסנו את התיקים, והתחלנו
לעלות בכביש, די מיואשים –השעה היתה כמעט 7:00, האוטובוס אמור לזוז ב 7:30. אין
לנו סיכוי להגיע בזמן ברגל. אבל אזהם קראו לנו, אמרו לנו לשבת ולחכות וטיפלו
בבעיות שלנו. הרימו טלפון לבעלים של האוטובוס לרישיקש – הסתבר שהם ידעו מי זה –
ואמרו לו לחכות ואז התפנו לחפש לנו 2 מוניות – לא בלי קושי. מסתבר שהדלאי למה
בדיוק יצא לסיבוב בעיר וכל העיר פקוקה והמוניות, שגם ככה רק בודדות מוכנות לעלות
לדהרמקוט, תקועות בעיר. בסופו של דבר הגיעה מונית אחת ואח"כ עוד אחד שהביאו
אותנו ואת עצבינו המרוטים לתחנת האוטובוס ב 7:30 על הדקה.
ובמה אני הייתי עסוקה? תראו איך דברים עובדים. כל השבוע הקודם משפחת
אבידור היו איתנו ודיברו על איי אנדמן, התלבטו, התעניינו במחירים, תאריכים, ובסוף
קנו כרטיסים. אנחנו הקשבנו ובאופן משונה קצת, היינו אדישים. זה באמת משונה, כי זה
נחשב מקום מדהים ביופיו וכי בארץ היתה לי הצהרת כוונות לנסוע לשם. אבל בתקופה
האחרונה ירדנו מזה, אמרנו הודו מספיק גדולה ויפה, למה לרוץ, יקר, ולמרות שהם דיברו
על זה סביבנו, לא התפתנו. באותו בוקר של הנסיעה לרישיקש התעוררתי ובאופן די מיידי
ונחוש אמרתי – ברור, נוסעים לאנדמן. התיישבתי על האינטרנט וחיפשתי כרטיסים. שרפתי
את כל היום האחרון בדהרמקוט, לא עזרתי לקרלוס לארוז, בקושי עצרתי לאכול, רק
אינטרנט ותכניות - מתי לנסוע – לפני מה,
אחרי מה, באיזו דרך, באיזה מחיר, מסובך. המחירים משתנים מיום ליום ובהפרשים עצומים
וצריך לבדוק המון אופציות. כשמצאתי מחיר טוב התאריך לא התאים ולהפך. הרבה
התלבטויות. וכשכבר עמדתי לקנות כרטיס גם מת לי האנטרנט וגם גילינו ש 4:00 ועדיין
לא אכלנו וצריך עוד מעט לנסוע והחלטתי לעזוב הכל להיום. אחרי האוכל, השעה 18:00
המונית תכף מגיעה, אני בודקת באתר ורואה פתאום מחיר שאני לא מאמינה – חצי מהמחיר
שהיה לפני שעתיים! אני בודקת את הפרטים שוב ושוב לוודא שזה באמת המסלול הנכון ושלא
נגיע לעיר הקרובה בטעות. הכל נראה בסדר. ושוב האינטרנט נתקע... אני תופסת את המחשב
ורצה איתו לאינטרנט קפה קרוב. בחצי שעה הבאה אני מזמינה לנו כרטיסים לאנדמן בכמעט
כלום כסף (95$ כרטיס), ובתזמון שהכי רצינו – מיד כשנגיע לדרום. זה עולה בהרבה מתח
ובהתרוצצויות של בן שמביא לי את כל כרטיסי האשראי בזה אחר זה – ברביעי אני מצליחה.
אז לידיעתכם, מאיה תחגוג בת-מצווה באיי אנדמן! 30.10-20.11 אנחנו שם!
ובחזרה לנסיעה. זו הנסיעה הארוכה הראשונה שלנו באוטובוס. 14 שעות
נסיעת לילה. יערה לחוצה שהנהג לא יראה את הדרך, אני לחוצה שיערה תמרר את הנסיעה
ושיכאב לי הגב ושיהיה לי פיפי ושיערה תרצה להקיא ושלמאיה יהיה פיפי ושלבן תהיה
בחילה ושלי תהיה בחילה. האוטובוס גדול ומרווח. אוטובוס תיירים. הגענו מאוחר ואין
מקום לתיקים. מוצאים מקום לתיקים איפושהו מעל הגלגל ומתיישבים. המושבים נשענים די
הרבה אחורה אבל לא נוחים. מתחילים לנסוע. האוטובוס הזה ראה ימים טובים יותר הוא
חורק ומקשקש בווליום מעורר השתאות ומתנדנד ומקפץ כאילו מעולם לא המציאו בולמי
זעזועים. בשעה הראשונה הוא עוצר המון – מוריד ומעלה נוסעים, מתמרן ברחובות הצרים,
נדחק בין ההולכים ושבים. עד שיוצאים מהאיזור העירוני יערה ומאיה כבר ישנות. הוא
נוסע מהר ואני מתקשה למצוא תנוחה. הטלטולים גורמים לי להחליק במושב ואני נזקקת לכל
שרירי הגוף כדי להאחז בו. אני מרגישה כמו על "השור הזועם" במסיבות של
ילדים ומבינה איך הילדים ישנים – הם פשוט התאמנו על זה פעם... הנעליים, בקבוקי
המים וכל שאר החפצים שלא קשורים אלינו מטיילים בחופשיות על רצפת האוטובוס ומדי פעם
נופלים עלינו חפצים מתאי האחסון שלמעלה. באיזשהו רגע של יאוש אני מתחילה לצחוק... הנסיעה
ארכה רק 11 שעות. אני מניחה שזה הודות לנסיעה המהירה של הנהג ולכך שהוא עשה רק
עצירה אחת בדרך. קרלוס, אגב, טען שהנסיעה היתה מצויינת. מצד שני, הקריטריון היחיד
שלו היה שהילדים ישנו. הם אכן ישנו מדלת לדלת.
אנחנו מגיעים לרישיקש לפני שבע בבוקר ויוצאים לצוד לנו גסט האוס.
אנחנו לוקחים טוק טוק במחיר מופקע לאזור בו אנחנו יודעים שכדאי לישון. כשאנחנו
מגיעים אני מגלה – שכחתי את התיק באוטובוס. קרלוס נועץ בי מבט מזרה אימה ויוצא עם
הטוקטוק חזרה לתחנה. לא קל לטייל איתי. לצערי אינסידנט כזה לא נדיר אצלי. קרו לי
לפחות 3 מקרים דומים בהיסטוריית הנסיעות שלי. התיק, אגב, מכיל בין השאר את הארנק
עם כסף וכל כרטיסי האשראי שלנו. לחץ. יש
לנו מזל וקרלוס חוזר עם התיק והארנק אחרי 20 דקות ארוכות להפליא...
הגענו.
----------------
זנב קטן מדהרמקוט:
תשמעו קטע ענק ששכחתי אישהו לכתוב. בוקר אחד אני מתעוררת ופותחת
אינטרנט. רואה מייל מכתובת שאני לא מכירה. איזו יעל. משהו כמו "מהבלוג שלך
אני מבינה שאנחנו שכנות. אני בבהגסו, תתקשרי (+מספר), רותי ממשמרת". אי מנסה
להבין. אולי איזו חברה של רותי – שכנתי היקרה ממשמרת – נמצאת בבהגסו ורותי נתנה לה
את הכתובת של הבלוג שלנו? אבל חתום "רותי"... אולי היא התכוונה –
"אני חברה של רותי ממשמרת"? מה הסיכוי שרותי בבהגסו? איך היא לא אמרה
לנו שהיא נוסעת להודו? אז חיכיתי עד 9:00 והתקשרתי. רותי ענתה!!! מסתבר שהיא
ואחותה ועוד חברות יצאו לטיול בהודו! הרי אילו היינו מתאמות בחיים זה לא היה קורה,
ובגלל זה היא גם לא ניסתה. היה ממש ממש כף לפגוש אותה, עשה לי את היום. מי שעוד
רוצה להפתיע אותי ככה, מוזמן...!
