23.8
4 ימים לא כתבתי מילה, ולא סתם. אחרי התלבטות קשה בין לנסוע למאנאלי
או לטייל כאן עוד קצת החלטנו לבסוף לא לעזוב את לאדאק כל כך מהר ולצאת לעוד טיול. כיון
שטרק לא בא בחשבון החלטנו לנסוע בכל זאת לדה (dha). דה הוא כפר קטן, רחוק
רחוק, למעשה האחרון (הצפוני ביותר) שניתן להגיע אליו ברכב בעמק האינדוס. ולמה כל
כך רחוק? כי חוקרי תרבות מנוסים ושחוקים כמונו לא יכולים עוד להסתפק בתושביה
הבודהיסטים הכל כך לא אקזוטיים של לאדאק והסיפור לגבי דה הולך ככה: תושביה, בני
שבט ברוקפה מחזיקים בדת הבוניזם, דת הקדומה אפילו לבודהיזם. הם דוברים שפה ייחודית
להם והם בעלי מראה ארי – רמז לכך שייתכן שהם צאצאיהם של חייליו של אלכסנדר הגדול.
שווה נסיעה של 5-6 שעות כיוון או לא? אנחנו חשבנו שכן. זה יצא בול ביומולדת של
קרלוס (50, זוכרים?) נפרדנו מהאבידורים המקסימים שנסעו למאנאלי, לא לפני שהעניקו
לקרלוס מתנה שווה לאללה - ערכת תה הכוללת
גזיה, כוסות, כפיות, סוכר ותה. ממש התרגשנו.
5 וחצי בבוקר מתעוררים. יש לי
סחרחורת חזקה. לא נורא. בן לוקח לי את התיק ואני מדדה לרכב. 6 ורבע יוצאים. רכב
פחות נח, נהג פחות נחמד. לא נורא. נוסעים. עוברים מכפר לכפר לאורך הנהר. בין
הכפרים הכביש טוב והנוף מדברי וצחיח לחלוטין. בכפרים עצמם ירוק, הדרכים דרכי עפר
ומולינו ולפנינו רכבים רבים. המעברים בכפרים מעכבים מאד את הנסיעה ועל bypass לא שמעו כאן...בשלב הזה גם לקרלוס וגם לי
מתחילה להתגנב תחושה לא טובה לגבי הנסיעה, אבל אנחנו לא חולקים אותה – לא רוצים
להישמע פסימים. אחרי כמה שעות נסיעה רוצים לעצור לפיקניק ולחנוך את הגזיה – נהיה
מאד חם וקשה למצוא מקום. בין הכפרים חם מדי ובכפרים צפוף מדי. בסוף מוצאים איזה עץ
ועוצרים. הסחרחורת לא עברה ועכשיו התווספה לה בחילה מהנסיעה. עוד כמה שעות נסיעה
קשות ומגיעים. מה זה מגיעים? רואים את הכפר והנהג עוצר. זהו, עד כאן הוא מגיע עם
האוטו. קרלוס והנהג יוצאים לכפר לחפש לנו גסט האוס, אני והילדים נשארים באוטו. שעת
צהריים, חם איימים. כשהם חוזרים, אנחנו מבינים שאכלנו אותה. כל הכפר זה 5 בתים, 2
טיבטים זקנים (לא בלונדינים ולא נעליים) מציעים להם מקום ג'יפי לחלוטין בלאדאקית
צחה. קרלוס אומר – אני לא מביא את הילדים שלי לישון פה – ואני כמובן מקבלת. מה
עושים? הדרך ההודית – למצוא כפר נחמד אחר ולעצור בו במקום. הדרך הישראלית – לחזור
ללה בעצבים (6 שעות) וללכת לריב עם מארגן הטיולים ששלח אותנו לכאן. אנחנו כמובן
בוחרים בדרך הישראלית. טוב, לא בדיוק, אנחנו מנסים קודם כל להבין מה קרה כאן. האם
שיקרו לנו לגבי קיומו של השבט? האם זו אגדה שאפילו ה "lonely
planet" לא בדקו עד הסוף? אנחנו שואלים את
הנהג הלא תקשורתי שלנו אם הוא כבר היה כאן פעם – כן, אם יש כאן בלונדינים – לא, אם
הם בודהיסטים – כן. ??? מתחילים לחזור אבל לבדוק אם יש משהו מעניין בדרך. מעיפים
מבט בכפר הבא – חורבות. כפר אחרי זה נראה מעניין. שונה. הבתים צבועים בצבעים
פסטליים – תכלת, סגול, אולי זה זה? בכניסה לכפר מחסום וצבא – אין כניסה לתיירים.
עכשיו נשארו לנו רק הכפרים שממש על הדרך – ממש לא בא לנו, או להכנס פנימה לכפרים
מפורסמים כמו לאמאיורו, ליקיר, או כאלה ששמענו עליהם דברים טובים וחשבנו להגיע
אליהם כמו צ'ילינג. למרות שזה בטח הדבר הנכון לעשות אנחנו לא נכנסים. מדובר בנסיעה
של שעה שעתיים מחוץ לכביש הראשי ואנחנו עייפים וממורמרים ורוצים "הביתה"
ללה (הרחוקה כ 4 שעות בשלב זה). בדיעבד זו החלטה טובה ותכף תבינו למה. הנסיעה
מתארכת ומתארכת. תמיד השעות האחרונות ארוכות יותר. אנחנו כל הזמן עושים את החשבון
שיכולנו לנצל את 12 שעות הנסיעה המיותרות האלה כדי להגיע למאנאלי – הנסיעה שאנחנו
כל כך חוששים ממנה, ושממש ברגעים אלה משפחת אבידור כבר מסיימת אותה... אני מרגישה
פחות ופחות טוב. כאבי בטן חזקים.
סוף סוף מגיעים ללה. למזלנו יש לנו מקום בגסט האוס. אני מדדה שוב,
הפעם בכיוון ההפוך, זוחלת לחדר ועושה את מה שהייתי צריכה לעשות כל אותו היום
ונמנעתי – מקיאה את נשמתי. ככה עובר הערב. אחרי כמה שעות מאיה מתלוננת על כאבי
בטן. אחרי עוד כמה שעות אנחנו בתחרות על מקום בשירותים. איזה מזל שלא נשארנו באיזה
כפר, איזה מזל שלא נסענו למאנאלי, איזה מזל שאנחנו בלה, בגסט האוס נחמד שמביאים
לנו תרמוס מים חמים להעביר איתו את הלילה, ואיזה מזל שיש לנו דרך להרגיש "איזה
מזל" שבכל זאת קיבלנו איזה החלטה נכונה ולא רק להרגיש דפוקים...
בבוקר שלמחרת אני מתאוששת, עדיין מסוחררת אבל בלי כאבים. מאיה לעומת
זאת מעלה חום ואנחנו קצת מודאגים. מתוקה, היא סובלת נורא אבל מתמודדת נהדר,וכמו
שהדברים האלה קורים, 24 שעות אחרי התחלת האפיזודה היא בסדר גמור. נשארים עוד יום
בלה, ומחר, סוף סוף, מתכננים לנסוע למאנאלי...
כמה דברים לסיום:
4 ימים מאוחר מדי, אבל איזה מזל שלא יצאנו קודם...
האם קיימים ואיפה מתחבאים אנשי שבט ברוקפה? אין לנו מושג.
למה "נפילה 1"? כי ברור לנו שזו בטח ממש ממש לא הנפילה
האחרונה...
מה למדנו? – שיש לנו ילדים מדהימים, שעברו את הנסיעה הקשה והמיותרת
ממש ממש בכבוד!
יערה מבקשת להוסיף שפיית השיניים הגיעה סוף סוף והשאירה לה צמיד טורקיז
לאדאקי.
בן וקרלוס יצאו ליום טיפוס, בן יצא גבר
אמיתי והצליח יותר מחלק מהמבוגרים (כולל אבא שלו). מדהים! הנה התמונות:
Gato por Lebre……
Depois de duvidar entre ir para Manali ou passear mais aqui
na regiao de Ladakh, resolvemos faser mais um passeio.
Dah, um vilarejo
pequeno e bem longe. E o ultimo vilarejo no norte do pais que se pode visitar
no vale do rio Indus.
Porque Dah?
De acordo com o livro Lonely Planet e tambem de acordo com o
que o rapaz da agencia de viagens nos
informou, Dah e um vilarejo onde seus habitantes sao adeptos ha uma religiao
antiga ao budismo, inclusive utilisam uma linguagem diferente do indu e do
ladaki(linguagem local). A fisionomia das pessoas locais tambem e diferente
pois sao descendentes dos soldados da legiao do "Grande Alexander". Disem
que sao areanos "alemaes".
Entusiasmados resolvemos ir "em busca do vilarejo perdido".
Mas antes disso no dia 20.08 resolvemos comemorar meus 50
anos. Fomos em um restaurante mais fino pois la tinha cerveja. Aqui em Leh nao
existe cerveja ou alcool em qualquer lugar pois a maioria dos habitantes sao
budistas e musulmanos que nao consomem alcool.Preciam de uma permissao especial
para vender alcool. Neste restaurante comemos carne d galinha pela primeia vez. Apos jantarmos juntos fomos a guest house
para arrumar nossas coisas pois
sairiamos para Dah as 06 da manha.La chegando encontramos a familia de
israelensses, Avidor, que me
presentearam com um conjunto de copos,chaleira e gas para faser cha e café.
Acordamos as 05:30 para os toques finais, Ganit tinha um
pouco de tontura mas mesmo assim saimos em direcao ao "vilarejo perdido.
Uma viagem bonita pelas colinas desertas e geladas. Iamos
beirando o rio Indus. Apos mais ou menos seis horas de viagem chegamos no lugar. O motorista para o carro e
diz: Chegamos, da qui para frente e so a pe.
Sem nenhum problema, a Ganit ficou no carro com as criancas e
eu fui com o motorista a procura de uma guest house. Caminhamos um pouco e
comecei a avistar algumas casas. O caminho era todo cheio de pedras, o que
dificultava a caminhada. No final chegamos ha uma casa dita ser uma guest
house. A coisa era tao feia e suja que nem dava pra pensar em ficar la.
Em fim o vilarejo nada mais era que um conglomerado de 5 ou 6
casas onde as pessoas falavam ladakh fluentemente e nao eram alemaes.
Demos meia volta e pe na estrada em direcao a Leh. Mais seis
horas de viagem, tipo de preparacao para a viagem ha Manali.
No caminho Ganit comecou a se sentir mal, com fraquesa e
muita dor de barriga. Voltamos para a mesma "pousada" e la comecamos
a recuperacao dos abatidos pela longa viagem. Ganit passou mal com diarreia e
vomitos, pela noite tambem a Maya comecou a se queixar de dor de barriga forte
volta.
No outro dia Ganit ja sentia-se melhor, Maya estava com um
pouco de febre e dormia o tempo inteiro. Pela noite Maya ja estava boa.
Resolvemos ficar mais um dia em repouso e dai sair para Manali, uma viagem bem mais
longa.
