דהרמסאלה - דהרמקוט

 

13.9
אז כל מי שיודע דבר או שניים על דהרמסאלה יודע שאף אחד לא באמת נוסע לדהרמסאלה אלא למקלאוד גאנג', מקום מושבו של הדלאי למה הגולה. אנחנו, כאמור, התיישבנו בדהרמקוט, כפר קטן, כ 3 ק"מ (בעליה תלולה) מעל מקלוד ואנחנו מרוצים לחלוטין גם מבחירת הכפר וגם מבחירת הגסט האוס. ואלה הקריטריונים על פיהם אנחנו בוחרים גסט האוס – אם יש לנו בחירה - מקום לשבת בחוץ (ציון 10 למקום הנוכחי), נוף (10), מיקום (10), אוירה (10) שקט (8), גודל ונוחות חדר/ים (9), העדר ריח טחב (9), אנשים נחמדים (10), נקיון (8), קיומו של מטבח (10), מקלחת (קריטריון טריקי ביותר – מצד אחד חשוב מאין כמותו, מצד שני יודעים רק אחרי שמתנסים – 8)  - בקיצור, הצלחה. (אגב, הציונים שאני נתתי היו קצת פחות טובים עד שהילדים עשו הגהה, קראו לי מפונקת, ודרשו שיפורים...)

סוף סוף יש לנו מטבח ראוי (בקריטריונים מקומיים כמובן) ואנחנו מבשלים. טוב, קרלוס מבשל. הילדים היו צמאים לקצת בישול ביתי ואנחנו היינו עייפים ממריבות על מה אוכלים מול מלצרים הודיים סבלניים עד אין קץ. המאכל הנדרש ביותר – סלט ירקות. אמא, לא תאמיני, מאיה מבקשת סלט!  זה מה שעושה לנו חודש כמעט ללא ירקות... מרביצים ארוחות בוקר מפוארות הכוללות סלט טונה, חביתות, טוסטים/צ'פאטי, גבינה/חמאה/ריבה, תה טיבטי משובח – מה צריך יותר?

הורדנו את רמת הפעילות (עוד קצת ירידה ונכנס להיברנציה), ובמחצית מהימים אנחנו אפילו לא יוצאים מהכפר. אוכלים, לומדים, יוצאים לסיבוב, אוכלים, מדברים, משחקים, רואים סרט, הולכים לישון. יערה עשתה חינה, ועכשיו יש לי שתי ג'ינגי'יות! בשאר הימים אנחנו מסתובבים בין מקלוד לבהגסו. כל יום מקום אחר ומסיימים בקניות במקלוד. עכשיו כשאנחנו מבשלים לבד, אנחנו נהנים להסתובב בשוק, לקנות ירקות ופירות , להכיר את התוצרת המקומית, מדי פעם להתפנק עם כל מיני מותרות.

יערה ממשיכה בריקון שיטתי של דוכני הממתקים, והמחסור שנרשם במנאלי מתחיל להסתמן גם כאן J. האמת שהחלטנו אתמול להשליט את מדיניות העד שני ממתקים ביום. מאותו רגע, יש עיסוק מסיבי סביב הנושא הכולל את הסוגיות הבאות: האם חטיף מלוח נחשב? האם ביס ממישהו אחר נחשב? מה צריך להיות גודל הביס כדי שלא יחשב? וכהנה שאלות קיומיות.

לפני יומיים הלכנו לבקר בכפר הילדים הטיבטי. כששאלנו כמה ישראלים איך מגיעים לשם, שלחו אותנו לנסוע בטוקטוק קודם למקלוד ומשם עוד 4 ק"מ. לפי המפה יכולנו לראות שבמרחק אוירי אנחנו קרובים אבל בינינו יש רכס, וכששאלנו מקומיים הסתבר שאכן יש דרך קיצור דרך היער. מאיה לא רצתה לבוא ונשארה לבד בגסטהאוס מה שמראה לכם עד כמה אנחנו מרגישים בטוחים. הדרך היתה יפהפיה. הליכה בתוך יער ירוק ירוק בחצי ערפל כשכמעט לא רואים נפש חיה חוץ ממדי פעם איזה נזיר בגלימה, ואני נטרפת מהיופי של הדמות הצבעונית על הרקע הירוק המעורפל – חייבת להצליח לצלם את זה פעם...(את יערה, ההליכה ביער  כנראה קצת הלחיצה, כי היא אמרה  - "אנחנו הולכים בשומקום, אף אחד לא רואה אותנו, אף אחד לא שומע אותנו" ודרשה לחזור...). הגענו לכפר הילדים מאחור, מאזור מגורי הילדים, כל שלמעשה כשהגענו למזכירות לבקש לסייר בו – כבר ראינו את רובו. קיבלנו הסבר עצוב עצוב, באנגלית מצויינת, מאחת המורות. רב הילדים בכפר הם ילדים שהוברחו מטיבט כדי להתחנך בדרכם ולא תחת משטר הדיכוי הסיני. הם מגיעים צעירים מאד ולמעשה לא חוזרים לארצם וגרוע מזה, בד"כ לא פוגשים את הוריהם, אלא אם כן מוכנים להסתכן, שוב, בחציית הגבול בחזרה או בגילוי מאוחר, כשהם בני 18. הם משוחחים לעיתים רחוקות בטלפון בשיחות שמוקלטות ונסרקות על ידי הסינים וצריכים להזהר מאד מה הם אומרים. אתמול, אגב, היינו במוזיאון טיבט במקלוד, שזה חדר ורבע של עדויות טיבטיות, והילדים שלנו כבר שונאים סינים ושוקלים לדבר על זה עם נתניהו. שיעשה כבר משהו!

 

כל ההליכות באזור הן יפהפיות ותמיד מזמנות חויות בלתי צפויות. אתמול ירדנו למקלוד ברגל, שוב דרך היער, כשנתקלנו בחבורת קופים עצומה על אחד הבתים הבודדים הפזורים בדרך בשיאו של סשן של גרומינג. זו לא חויה נדירה כאן – קופים, אבל היא מרגשת את כולנו בכל פעם מחדש. הילדים יוצאים מגדרם.

 

 

 

 

בן מתחיל ללמוד מאבא שלו ועובד איתו במטבח. תענוג. אתמול הם "הרימו" ארוחת מלכים שהזינה גם אותנו וגם שתיים מהשכנות שלנו. בכלל, נראה בינתיים שבן הוא המרוויח העיקרי מהטיול. הכל מעניין אותו, בהכל הוא רוצה להתנסות. עוד לא היתה פעם שהוא לא רצה משהו. בין אם זה לצאת לקניות, לטייל ברגל, ללכת לאיזה אתר.

אתמול עשינו קצת שופינג. יש במקלוד רחוב אחד שכולו דוכנים של מוצרים טיבטים. תכשיטים, אביזרים, בגדים. אני מעודדת את יערה לקנות לעצמה דברים אחרת היא מוציאה את כל דמי הכיס שלה על ממתקים. קרלוס די סבל מכל היום הזה, בן נכנס לאובססיה המוכרת שלו כשהוא רוצה משהו – הפעם זה קערה טיבטית, והבנות פרחו. מאיה מגלה כישורי מיקוח יוצאים מהכלל והצליחה להוריד מחיר של צמיד מ 150 ל 50 רופי, ובהזדמנות אחרת מ 100 ל 20, ובחוצפתה גם לא לקנות בסוף... אני מתרחקת כשהיא בפעולה, זה מביך אותי. מצד שני נתתי לה להוריד לי מחיר כשקניתי צמיד... אלופה. היא מנסה את השיטה גם במכולת.

לפני יומיים קרלוס עשה נגריניו. הילדים היו מאושרים, כצפוי, אבל גם העלו רעיון מעשי. הם החליטו שהם רוצים לפתוח עסק ולמכור נגריניו... האמת, נראה לי שיש להם סיכוי טוב להצליח. אני אדווח.

מבחינת הדינאמיקה של הטיול, דהרמסאלה  נחשבת מקום שאליו באים לעשות קורסים. יוגה, מדיטציה, מסאז', בישול, שפות – הכל. למעשה כל מי שיודע משהו (וגם מי שלא) – מלמד, מה שפותח פתח אדיר לחלטורות. לנו כל כך נחמד ושלו פה, שאנחנו לא להוטים לעשות שום קורס. רק העובדה הזאת מלמדת, עלי לפחות, כמה אני שלווה... זה כמו להיות בנאטאראז' ולא להכנס לאף סדנא – עכשיו, מי שלא מבין על מה אני מדברת, לא חשוב, ומי שכן – מבין מה זה אומר על המצב שלי כאן...

מה עכשיו? לאן מכאן? מתי? לא יודעת, באמת לא. נקום, נאכל ארוחת בוקר, נסתובב בכפר, נחשוב על זה מחר.