יום שבת, 8 בספטמבר 2012

מנאלי לדהרמסאלה


8.9
מסתבר שכל נסיעה אצלנו מייצרת פוסט. החלטנו לא לנסוע הפעם במונית פרטית, אבל גם לא לקפוץ כל הדרך לאוטובוס ובחרנו בנסיעה במיניבוס. סוג של פשרה. מדובר בדרך של 8/10 שעות אוטובוס/מיניבוס בכביש טוב (באופן יחסי כמובן). יצאנו לכיוון תחנת המיניבוסים המקומית ולהפתעתנו ראינו שם רכב טויוטה אינובה – רכב בן 7 מקומות המשמש בד"כ כמוניות שאנחנו לוקחים לבד. לא ידענו אם לשמוח או להתבאס, אז עשינו מה שאנחנו רגילים – קרלוס שמח ואני התבאסתי. אין ספק שזה רכב מצויין, מצד שני היינו צריכים לחלוק אותו עם עוד שני תיירים הודים מבוגרים, מה שאומר ש 3 מאיתנו היו צריכים להצטופף במושב האחורי – שהוא בלי חלונות. בהתחשב בזה שבן, יערה ואני נוטים לסבול קלות מבחילות זו היתה התחלה לא מדהימה. קרלוס התיישב עם בן ומאיה מאחור. יערה ואני במושב השני. לא עברו דקות ויערה החלה להתלונן. הבטן, הראש, לא זוכרת מה בדיוק, אבל התסמינים הרגילים של חיידק השיעמומיטיס שהיא סובלת ממנו בנסיעות.

חצי שעה של ניג'וס והיא נרדמה. באופן טבעי הייתי אמורה לזכות בשלב הזה בשעתיים שלש של שקט, אבל רבע שעה אחר כך הנהג החליט – הפסקת תה. עצרנו. יערה התעוררה. הילדים אכלו ארטיקים למרות שהזהרתי אותם שאם כואבת להם הבטן לא בטוח שזה רעיון טוב. כשחזרנו לאוטו בן ביקש לשבת איתי כי יש לו בחילה ויערה עברה אחורה. אחרי 10 דקות קיבלנו שידור חוזר של תחילת הנסיעה  - התפתלויות של כאבי בטן, רק הפעם מאחור עם קרלוס. יערה מבקשת לעבור קדימה, אבל גם בן לא רוצה לעבור אחורה אז יערה יושבת עלי והסידור החדש הוא שכל מי שצריך חלון – בן, יערה ואני מצטופפים ליד אותו חלון – יערה עלי ובן לידי. ההודי מלפנים מציע לי לעבור איתה קדימה (מהתחלה הוא רצה לשבת במושב השני עם אשתו)  אבל אני כבר עברתי עברה אחת ואני יושבת עם ילדה על הידיים, אז מקדימה? עד כאן. יערה ממשיכה להתפתל (עם הפסקות קטנות להתלהבות כל פעם שהיא רואה קוף – יש הרבה בדרך) ובעצירה הבאה אני, שלא מרשה לא לחגור אפילו בנסיעה למכולת במשמרת, עוברת קדימה עם יערה על הידיים וכך נחנו ממשיכות את הנסיעה. יערה מביעה שביעות רצון ונרגעת קצת, אבל הנסיגה לא מאחרת להופיעה וכל הדרך לדהרמסאלה עוברת עלי עם יערה נאנקת, נשבעת שהיא מקיאה עכשיו ושהפעם זה אמיתי והנהג שמסתכל עליה מודאג, לא ברור אם זה מדאגה אבהית או מדאגה לריפוד אם היא תממש את האיומים שלה. אני מגייסת את כל הסבלנות האמהית שאין לי ושרה לה, מלטפת אותה ומשחקת איתה ארץ עיר. הנסיעה, אגב, יפהפיה, רק שקשה לי להנות ממנה. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לדהרמסאלה ואז למקלאוד גאנג'- שזה בעצם המקום שהולכים אליו כשאומרים דהרמסאלה. זוהי עירה צפופה ורועשת, אבל השעה 18:00 ואנחנו מחליטים ללון בה ומחר לחפש מקום שקט בבהגסו או דהרמקוט – כפרים סמוכים שאמורים להיות שקטים יותר. הגסטהאוס נקי אך בלב ההמולה וללא נוף. זו הפעם הראשונה שאנחנו ישנים בגסטהאוס עם שירותי כריעה (מה שמכונה בול-פגיעה) ואני מפתחת עמדה לגבי זה. קודם כל אם זה נקי – זה ממש ממש בסדר. אבל, למרות שבתור שירותים ציבוריים זה עדיף בעיני על אסלה – כי זה לא דורש את אקרובטיקת הריחוף או לחליפין כל ענייני הניגובים והריפודים, בתור שירותים פרטיים, לא יעזור – עדיף לשבת, או ממש ממש להכנס לכושר. אחרי הנסיעה הארוכה אנחנו מורעבים, אוכלים ארוחת ערב איטלקית מצויינת והולכים לישון, לא לפני שאנחנו מכינים את הילדים לכך שכשהם יקומו בבוקר לא נהיה כי אנחנו הולכים לחפש מקום. ב 7:00 אנחנו כבר יוצאים, משאירים לילדים פתק, כסף לארוחת בוקר וטלפון. אנחנו צועדים כשני קילומטר בנוף מקסים לעבר בהגסו ומגיעים לכפר די עירוני, עם המון מסעדות וגסטהאוסים לא ממש חינניים ועם כל התפאורה המנאלית של שלטים בעברית ובעלי עסקים שפונים אלינו ב"מה קורה אחי". לא בא לנו. אנחנו מחפשים פינה שקטה עם גסטהאוס ומתקשים למצוא משהו שמתאים לנו. אחרי כיתות רגליים ארוך אנחנו חוזרים למקלאוד גאנג' רואים שהילדים בסדר ועולים, הפעם בטוקטוק לדהרמקוט. אנחנו ממהרים כי רוצים לעשות צ'ק אאוט לפני 12:00. שאנחנו מגיעים לדהרמקוט אנחנו מבינים מיד שהגענו למקום הנכון. אנחנו גבוה מאד על הרכס, כפר שקט וקטן שמתחבר איכשהו, במורדות שלו לבהגסו. גם פה יש מספיק ישראלים, אבל רגוע יותק ועם הרבה ירוק בין הבתים. כבר בכניסה אנחנו רואים איזה בית קפה קטן ופשוט, אבל עם מרפסת לנוף מהמם וכריות הסבה. אנחנו שואלים על חדרים ומובילים אותנו לבית על צלע ההר עם חדרים פשוטים וקטנים אבל נעימים, רובם ללא שרותים צמודים ועם רחבה משותפת שהיא בעצם מרפסת לנוף עם מזרונים ושולחנות קטנים וגולת הכותרת – מטבח משותף לדיירים! – קלאסי. יש רק שני חדרים פנויים – אחד עם ואחד בלי שירותים ומקלחת. אנחנו לוקחים את שניהם ומיעדים את הצמודים לילדים, חוזרים במהירות למקלאוד, אורזים ומצליחים לצאת בדקה ה-90 מהגסטהאוס כשהבעלים כמעט עומדים עם סטופר...

זהו, עכשיו אנחנו כאן, חולקים את המרפסת המקסימה והמקלחת עם כמה ישראלים צעירים, מהסוג שמחפש שקט. דהרמסאלה נחשב לאחד המקומות הגשומים ביותר בהודו. אמול דוקא היה יום יפה אבל הלילה היה גשם זלעפות שממש העיר אותנו. הכל כאן ירוק ירוק ולח ברמה של הגדרה חדשה למילה, וזה אומר שהשבילים בוציים, והמדרכות חלקלקות, והבגדים לא מתייבשים והחדרים טחובים (שלנו ממש בסדר), והכל מכוסה בשכבה ירוקה ויפה שאין דברים כאלה.

קצת מוקדם יותר יצאנו לטייל בכפר ובסביבה. קרלוס, יערה ואני. הלכנו ללא מטרה (מה שאומר שקרלוס הולך ללא מטרה, אני כל הזמן בודקת איך לא מתרחקים מדי ואיך חוזרים ויערה מחפשת איפה יש חנויות ממתקים). באיזשהו שלב, כשאנחנו בלב הירוק אבל כבר רואים באופק את מרכז הכפר, אנחנו אומרים ליערה – הנה, אנחנו כבר מגיעים לתוך הכפר, והיא אומרת. "לא אנחנו לא, אנחנו בתוך שומקום". והיא כנראה צודקת, אבל בכזה שומקום יפה מזמן לא היינו ואיזה כף לנו. רק שהילדים ימצאו חברים, ומהר...