מנאלי. סוף סוף יש אינטרנט בגסט האוס. בחיים לא חשבתי שזה ימלא אותי בכל כך הרבה שמחה. ישבתי עכשיו שעתיים ושחקתי בבלוג, ואז, באמצע שאני מתנסה – כיבו את הראוטר. כמעט 12 בלילה וגם ראוטרים בהודו צריכים לישון. לא יודעת מה תראו עד שאני אחזור לשם מחר לעשות סדר. מקווה שהוא לא בחופש ביום ראשון...
המחשב שלי, לעומת זאת, עובד גם לילות, אז הנה אני כותבת.
יצאנו אתמול לדרך הארוכה והבעיתית מלה למנאלי. קבענו עם הנהג ב 4:00 בבוקר. הוא הגיע בזמן. יותר מזה, שניהם הגיעו בזמן. הנהג והנהג שלא הזמנו. מארגן הנסיעות החליט לעשות עלינו קומבינה ובידיעה שאנחנו רק חמישה לסדר לנו רכב עם אדם נוסף – אולי באמת עוד נהג שהגיע ממנאלי והיה צריך לחזור ואולי סתם טרמפיסט. "הבאתי לכם שני נהגים!!!" הוא הכריז בשמחה. איך שלא יהיה, לא התאים לנו. קודם כל כי לא היינו חמישה – הזמנו את יובל, חבר של קרלוס מהקפואירה להצטרף אלינו, וחוץ מזה כי גם אם הוא לא היה, כל מקום נוסף הוא אופציית שכיבה לאחד הילדים. זה היה אותו מארגן נסיעות מההרפתקאה הלא מוצלחת הקודמת. אנחנו אנשי עקרונות ולכן המשכנו לעבוד איתו. עקרון העל שלנו היה – הוא הכי זול בלה. בן בז לנו...
מצאנו את עצמנו, ב 4:00 בבוקר, בחושך, עם שלושה ילדים רדומים
ומתנודדים, מקווים שעמוק עמוק בפנים מארגן הנסיעות שלנו הוא בכל זאת בחור הגון
והוא תכף חוזר עם רכב אחר בעל נהג בודד. למזלנו זה קרה וב 5:15 יצאנו לדרך ברכב
פחות מוצלח, אבל יצאנו. מדובר בנסיעה קשה של 475 ק"מ שאורכת, ברכב הכי טוב, כ
17 שעות. נהוג לחלק אותה ליומיים. 355 ק"מ ביום הראשון בכ 11 שעות, ו 120
ק"מ ב 5-6 שעות. כן, לא טעיתם, קראתם טוב וגם אני לא טעיתי. הנסיעה הזאת
הפחידה אותי עוד מהארץ. קודם כל כי אני שונאת נסיעות, גם מתל אביב לחיפה ארוך לי.
אבל בעיקר כי היא נסיעה מסוכנת על כבישים הרריים ומפותלים שכל מי שעשה אותה דאג
להכין אותנו לחוויה שלא תישכח.
5-7 השעות הראשונות עברו טוב. אמנם רק כ 50% מהדרך סלולה, והשאר דרכי
עפר ואפילו לא זה, העצמות נשברות (אני חולמת ברגע קצר של שינה ששמו אותי במנערת של
תמרים, בחיי) אבל הדרך מהממת ביופיה. אני לא מאמינה שמשהו מהתמונות שצילמתי מסוגל
לשקף את היופי הזה. חוץ מזה, גיליתי שנסיעה באוטו עוברת מהר יותר מטיסה. קודם כל
הנוף הכל כך רב גוני מעניין והזמן עובר מהר, אבל מה שעשה את זה בעיקר היה הפחד.
אין לכם מושג עד כמה אדרנלין ופחד מוות מכניסים עניין בנסיעה. אגב, קרלוס ויובל לא
הבינו על מה אני מדברת וטענו שהנהג שלנו מצויין וזהיר. זה היה נכון אבל זה כמובן
לא עזר לי בכלל. כל היקר לי מטלטל בקופסת פח, ב"כביש" שלפעמים צר מ 2
מטר ובשוליו תהום בעומק מאות מטרים ויותר. ואז באה ממול משאית. הנהג הבאמת זהיר
שלנו נצמד לתהום ואני לא נושמת. שאני אתאר לכם את כל התרחישים שיכולים לקרות בסיטואציה
כזאת לרכבים עם הנהגים הכי זהירים בעולם? לא, כי אני יכולה. כווווווווולם עברו לי
בראש אולי מאה פעם ובאף אחד מהם זה לא נגמר טוב. לשמחתי, במציאות זה כן.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
ואז ראינו רכבים עומדים ואנשים מסתובבים. בהודו יש לזה משמעות אחת –
משהו קרה לכביש. בעצם עוד אחת – זה הולך לקחת זמן. סלעים נפלו וחסמו את הכביש
(הנה, דוגמא לתרחיש, אם לא היו לכם רעיונות משלכם בפסקה הקודמת). לפני 5 דקות. אני
חשה הקלה מסויימת – הם לא נפלו לבד, היה פיצוץ יזום, אבל אפעס, נפלו יותר סלעים
ממה שהתכוונו, וגם יותר גדולים, ועכשיו הכביש חסום. זה ייקח שעה. אנחנו כבר פה
כמעט 3 שבועות אז אנחנו יודעים ש"שעה" זה הודית ל"4 שעות"
ובניבים מסויימים "אין לנו מושג, נתחיל ונראה". הם יעשו עוד פיצוץ כדי
לפורר את הסלעים. אני מסתכלת מסביב. מצד ימין צוקים סלעיים עצומים, מצד שמאל תהום
(מי שמכיר אותי חושב עכשיו שאני מגזימה, אבל בחיי – תהום!!!) ונהר. אני מציעה
שנעשה קצת רוורס למקום שאם הפיצוץ המבוקר שוב לא יהיה כמצופה לא כל הודו תיפול לנו
על הראש, אבל הגברים צוחקים עלי וליד הילדים אסור לי לדבר כדי לא להפחיד אותם.
למזלי ההודים עם עם מודעות לבטיחות אישית ואחרי זמן קצר הם מסיגים את כל הרכבים כמה
מאות מטרים אחורה למקום בו אין סלעי ענק מעלינו. אני שוב נושמת. כשעה אחר כך
נשמעים שני פיצוצים ועוד שעה אחר כך אפשר כבר לנסוע.
.jpg)
.jpg)
סה"כ לא נורא, אני כבר
התכוננתי ללילה קר באוטו. החסרון העיקרי מבחינתי באותו הרגע היה שהתחיל להחשיך ולא
יכולתי לצלם יותר. בהמשך הבנו שהשעתיים האלה היו בדיוק הקש ששבר את כולנו. 3 השעות
האחרונות היו סיוט. החמצנו את הנוף הירוק המחליף את הנוף המדברי, הילדים לא הרגישו
טוב, הדרך התמשכה והתמשכה והעובדה שירד החושך לא הוסיפה לתחושת הבטיחות הירודה
ממילא שלי. כשאין נוף להסתכל עליו, נשארתי עם דבר אחד – פחד. יכולתי לשמוע את
השיערות שלי מלבינות. בסופו של דבר הגענו לקיילונג, נקודת הלינה, קרוב ל 21:00.
מצאנו גסט האוס די ג'יפה, אבל לא היה כח להמשיך לחפש. הילדים היו קטטונים ולמרות
שלא אכלו כמעט כל היום לא רצו לאכול וסבלו מכאבי בטן. ממש הכרחנו אותם לבוא לאכול
ועשינו טוב.
ליום השני של הנסיעה יצאנו קרוב ל 6:00. הבנו שהדרך קצרה אך מלאת
אתגרים. פס קשה, כבישים גרועים במיוחד, דרכים מתמוטטות ופקקים של רכבים שמתקשים
לעבור בדרכים הקשות. לצערנו לא הרגשנו שיצאנו אחרי מנוחה, אלא כאילו המשכנו את
הדרך של אתמול. אבל אחרי שעות בודדות התאוששנו. היציאה המוקדמת השתלמה. הנוף השתנה
לחלוטין ואנחנו נוסעים בין הרים ירוקים ירוקים. שוויץ. למרות הערפל הכבד (אני
אפילו לא אתחיל) עברנו את ה"פס" בקלות ובזריזות, ואז הגענו לחלק
האומנותי. מדובר בקטע "כביש" של אולי 2 קילומטר שכולו בוץ. עכשיו, כל
הקונסטלציה מקודם – צד אחד הר צד שני תהום – זה עדיין בתוקף + ערפל + דרך צרה וכו'
וכו'. אבל עכשיו תקשיבו טוב. שאני אומרת בוץ, אני מתכוונת בוץץץץ. אין דברים כאלה.
סמיך, עמוק, שחור, כזה שיש רק בסרטים על........הודו. שמענו מאחרים, שאפשר להתקע בקטע
הזה בפקק של כמה שעות טובות. בואו ננסח את זה ככה – יש שם כבר דוכני מזון - בתוך
הבוץ. למזלנו, כשאנחנו מגיעים אין המון רכבים.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
עדיין יש עשרות בודדות של משאיות
וג'יפים לאורך הקטע (ניתן לראות את כולו כי אנחנו למעלה ויכולים לראות את ההתפתלות
של הדרך), כולם שקועים בבוץ, כשבשלש, ארבע נקודות יש קבוצות רכבים תקועות כי איזה
משאית או ג'יפ נתקעו בבוץ, והדרך כאמור צרה מאד, והבוץ עמוק, והמדרון תלול, ולך
תעקוף בבוץ הטובעני הזה. וההודים אנשים פסיבים, כל העסק תקוע. מכירים "שעת
שיא" (המשחק)? עכשיו קחו את כל המכוניות והמשאיות הקטנות מהפלסטיק, תחליפו
אותן בדבר האמיתי, תשקיעו אותן בבוץ סמיך ונראה אותכם משחררים את העסק. אבל כאן
מגיעה התפנית. הנהג שלנו נפאלי. הוא מחליט לעשות סדר. הוא יוצא מהאוטו, הוא בודק
את עומק הבוץ, הוא מרים אבנים, הוא דוחף מכוניות, הוא צועק על כולם (וכולם עליו,
נדמה לי) בגלל שהם לא נשארו בצד הכביש שלהם והוא מצליח (!) ממש מצליח (!) להעביר
אותנו בין המשאיות התקועות, פעם משמאל (ואז הוא מבסוט) ופעם מימין (ואז הוא כועס),
ושוב עוצר ויורד ומפנה ונותן הוראות, ואנחנו מתגלגלים מצחוק, ומעודדים אותו, וכך
הוא מוביל אותנו בדרך פלא דרך מבוך הבוץ – ולכל אורך הדרך, אם מגיע נהג מולו,
כלומר בצד שלנו, לא מעניין אותו אם הוא תקוע, או החליק לשם שלא ברצונו – הוא מנהל
אותו ושולח אותו לצד הנכון של הכביש וממשיך. תוך זמן קצר יחסית אנחנו בחוץ! והקטע
- רק אנחנו בחוץ וכל סבך המכוניות מאחורינו!
.jpg)
המשך הדרך כבר "רץ", אנחנו במצב רוח טוב (כמעט, עוצרים כל
דקה ליערה שרוצה להקיא כל הזמן), ומגיעים למאנאלי לפני הצהריים מוקדם מהצפוי.
במאנאלי גשם בלתי פוסק. אנחנו פוגשים ברחוב את גיורא, דינה והילדים
שמפנקים אותנו בארוחת בוקר בבית שמצאו לעצמם ועוזרים לנו למצוא מקום – בינתיים לא
משהו, אבל אם נחליט להשתקע, נשדרג.
זהו, 1:30 בלילה. הראוטר כבר תכף מתעורר, אז כדאי שגם אני אתפוס כמה
שעות שינה. מחר צריך להכיר את מאנאלי.
Viagem para Manali
Manali fica ha 475 km de Leh, a
estrada, se e que se pode chamar de estrada, atravessa as colinas do hymalaya
com constantes desmoronamentos de pedras, abismos enormes……….em fim uma viagem
be tranquila J. Desde Israel , Ganit ja tinha medo desta viagem, penssava
que deveriamos voltar de Leh de aviao.
Uma viagem de dois dias.No primeiro
dia fariamos 355km, mais ou menos 11
horas de viagem, ate uma pequena vila chamada Keilong. No segundo dia fariamos
120 km ± 6 horas ate Manali.
Saida: No dia 23.8 pela noite encontrei um amigo da
capoeira, Yuval, queria ir junto para Manali.
Dia 24.8, 4 horas da manha, saimos
com todas as bagagens e o carro estava la a nossa espera. Veio tambem o cara da
agencia de viagens, Namgel. Mamgel nos diz: Estava tao atucanado ontem que
esqueci de diser que trouxe ´dois
motoristas".
Obs: O carro tem sete lugares contando o motorista. Mesmo que
o Yuval nao estivesse conosco,
preferimos um lugar sobrando. Assim as criancas poderiam deitar em um banco
sozinhos, uma de cada vez.
Falamos para Namgel, que precisavamos
do lugar do segundo motorista. Ele nos
diz, esperem aqui ja volto. Os dois carros, o de Namgel e o carro que
supostamente deveriamos viajar para Manali.
Ficamos ali parados, quatro horas da
manha, uma escuridao, as criancas caindo de sono.
Decidimos que eu e Yuval
ficaria ha espera do carro e
Ganit iria para a pousada com as criancas.
O tempo passa e nada acontece. Quinze para as cinco, aparesce o Namgel com
um outro carro e motorista.
Finalmente depois de carregarmos o
carro saimos em direcao a Manali.
Como
ja tinha dito antes, a estrada e muito ruin. Acho que so 50 % da estrada
e pavimentada, o resto o e pedregulhos ou tem que achar a estrada. Outra vez
pulavamos como cabritos monteses.
A vista muito diversificada;
montanhas; vales; vilarejos; riachos; picos congelados. Depois de viajarmos ± seis horas fizemos uma parada para tomar um chazinho e ver se todas as
partes do corpo ainda estao juntas. Alias quem sentava no ultimo banco saia com
galo na cabeca de tanto bate-la no teto.
Tomamos o chazinho descancamos um
pouco e tocamos em frente.
Pelas duas horas da tarde, vemos na
estrada alguns carros parados em fila. Nos aproximamos, entramos na fila e
fomos ver o que era. Esqueci de diser que de 10 em 10 quilometros tem um grupo
de ± 40 trabalhadores que fasem de conta
que trabalham , (um com uma pa na mao e o resto sentado para ve-lo) Os
trabalhadores tinhao explodido um trexo
da estrada para aumenta-la, so que explodiram demais, cairam muitas pedras
bloqueando a estrada.
Disem que aqui na India isto acontece
o tempo inteiro. Ficamos la sentados esperando que retirassem todas as pedras.
Para isso tiveram que causar outras explosoens.
Apos umas duas horas de espera
desbloquearam a estrada e assim continuamos em direcao a Keilong. As
paisagens aos poucos iam se modificando,
de montanhas sem muita vegetacao para montanhas cheias de arvores enormes tipo
cedros. Demos mais uma parada pois nosso motorista estava morrendo de fome.
Paramos em uma barraca tibetana ou nepalina, onde la dentro tinha varias camas
juntas onde todos nos deitamos e tomamos um "chai" , cha com leite
local. Estava chovendo, frio e ainda tinhamos mais quatro horas de viagem.
Para encurtar chegamos em
Keilong as nove da noite, as criancas
todas cancadas, com dores de barriga pois nao comeram quase nada no
caminho a nao ser bolachinhas. Achamos
uma pousada rasoavel, fomos em um restaurante comer e direto para a cama
dormir. Combinamos com o motorista para
sair pelas 5:30 da manha em direcao a Manali, pois houvimos diser que tem uma
passagem muito dificil, onde as vezes se fica na fila esperando horas para que
os carros andem.Isso porque a passagem fica aberta em revesamento. Quatro horas
o transito e numa direcao, quatro horas o transito e na direcao contraria.
Saimos as 6:00 de Keilong depois de
esperar um pouco pelo motorista.
De Keilong a Manali tem 120km e o tempo
de de viagem e de ± seis horas.
A vista se modificou completamente,
as colinas sem quase vegetacao e com seus picos cobertos de neve deram lugar
para colinas cobertas de vegetacao e seus picos tambem gelados.A estrada
continuava a mesm; as veses com asfalto; muitas veses sem asfalto, so pedras,;as
veses dentro dos riachos…..
As criancas vinham dormindo, ja
haviam se recuperado do dia anterior. Se sentiam melhor.
Um pouco antes de chegarmos na ultima "passagem" entramos dentro
de uma enorme nuven, onde quase nao se enchergava nada, alem disso comecou a chover. Apesar da chuva as criancas queriam
parar para faser xixi. Pedi para o motorista parar, mas ele respondeu que agora
nao, pois a dita passagem , fecharia para a nossa direcao as 8:00 horas. Eram
10 minutos para as 8.
Se a passagem estiver fechada,
significa ficar quatro horas sentados esperando abrir novamente.
Bom mas isso nao acontesceu. Depois
de passar a passagem avistamos uma fileira de caminhoes e carros no meio do
barro. Olha barro mesmo!! Um trecho de mais ou menos quinhentos metros de
comprimento…" a largura variava de meio carro ate um carro e meio".
Cheio de carros e caminhoes atolados.
O nosso motorista que desde antes ja
tinha tirado o chapeu agora sim mandou brasa. No meio do barro todo ele fasia
zig-zag entre os carros atolados, saia levantava pedras do caminho, arrumando a
estrad... Era uma grande euforia, as criancas cantando para enssentivar o
motorista. Para os indus isso e uma coisa muito normal essa tranqueira toda,
inclusive tem indus que abrem suas banquinhas improvisadas para vender coisas
ali mesmo no meio do barro e a beira do abismo.
Apos passarmos pelo "episodio do
dia" paramos para tomar café da manha.
Continuava a choviscar, estavamos bem
perto de Manali. Mais duas hora e meia. Chegamos em Manali pela uma da tarde,
chovendo e sem pousada para ficar. Ganit fica no carro com as criancas e eu e
Yuval vaos procurar pousada.
Chuvisquero danado me deixou todo
molhado sem nada a encontrar. Continuamos procurando e dai encontro o casal de
israelensses que estavam conosco em Leh. Nos convidaram para deixar nossas
coisas na casa onde estao e assim podemos procurar uma pousada mais tranquilamente.
.jpg){kind=link}