זהו, אנחנו במטוס. וזה לא
שאני משועממת, זו פשוט הפעם הראשונה מזה שבועות שאני יושבת. חייבים להודות שכל
עניין ההתארגנות היה בלתי נסבל. כמה מתח וכמה עצבים. הבית, המכוניות, צ'אי (תודה
לואה'לה!!!). 5 פקעות עצבים, וכל אחד בדרכו – בן שותק מתמיד, יערה אוכלת את הראש,
קרלוס אבוד בבלאגן ואני קונה תרופות... רק
מאיה – סמל היציבות. היא לא רצתה את הנסיעה הזאת מהרגע הראשון, והיא לא רוצה אותה
עכשיו. הקטסטרופות ההודיות האחרונות שהיא שומעת עליהן בחדשות לא עוזרות.
זה התחיל בפינוי הבית. מה פתאום שניקח מוביל ואריזה? הרי אנחנו לא
עוברים דירה, רק מורידים כמה דברים כמה מדרגות, ויכולים לעשות את זה בהדרגה.
בהדרגה זה אומר שחודשיים אנחנו בהובלה. יותר גרוע מלעבור דירה. באותו הזמן יש גם
לטפל בגינה, לפרק בריכה וטרמפולינה, לעשות חיסונים (6 ביקורים!), להזמין מלון, לקנות ציוד, לקנות מחשב, לגזום עץ
שבדיוק, אבל בדיוק השבוע התחיל להפריע לשכנה. ואז סוף סוף עוזבים את הבית וחושבים
זהו, נגמר המתח, אבל בעצם השיא עוד לפנינו.
בימים האחרונים אני לא מתפקדת. מפזרת בבית פתקים כמו עמי ותמי, לא
לשכוח – להתקשר להוט, להעביר חוזה למועצה, לבטל הוראות קבע, לקחת מרשמים, ללכת
לבית מרקחת, כל כישורי ההתארגנות המעולים שלי מתפוגגים, אני מסתובבת סביב עצמי כמו
ג'וק מסומם, מאבדת ומוצאת ומאבדת, הראש לא מפסיק לעבוד: לשלוח מכתב, לעדכן ביטוח, (שיט,
שכחנו מסמכים בבית) לטפל בהחזרים מהמושלם, לסגור חשבון במושב, ללכת לבית מרקחת
לקנות מה ששכחתי בפעם הקודמת, להוציא ייפוי כח, להפקיד צ'קים, להתקין תוכנה, לסרוק
מסמכים, אז מה עם הילדים לא אוכלים כבר
שבוע? להפקיד רשיונות, להתקשר לויזה, חברת חשמל, לבנק, לקנות דולרים, מה עוד צריך
מבית המרקחת?
ההודים כבר נותנים לנו תצוגת תכלית של מה שהם כל כך מפורסמים בו,
ואחרי יומיים מורטי עצבים אנחנו מקבלים את הדרכונים עם הויזות לא בדקה ה-90 אלא 3
שעות אחר כך, ביום שישי אחה"צ!
בוקר אחרון, כולם מתעוררים עם כאבי בטן. מאיה מקיאה בשדה התעופה. אין
ספק, יש לנו הרבה מה ללמוד על שלווה, הודו
, Here we Come!
