יום שבת, 8 בדצמבר 2012

ורקאלה

הילדים מבקשים תמיד שאקרא להם את הפוסטים שאני כותבת (מה שאומר שאני צריכה לחשוב טוב טוב מה אני כותבת עליהם...). הקריאה בפוסטים האחרונים העלתה שהבלוג הזה נראה הרבה יותר כמו "יומני היקר" מאשר יומן מסע. אני מתנצלת, זה מה שיוצא. אתמול קרלוס נתן את הכתובת של הבלוג למשפחה שפגש ושנוסעת למקומות שאנחנו היינו ואמר להם שימצאו שם אינפורמציה. ???  כן, אם האינפורמציה שהם צריכים זה באיזה יום היה לי מצב רוח טוב ובאיזה יום התעצבנתי שאין מים חמים...
סוף סוף הגענו לקטע של קראלה שבו רצינו לטייל ו...אין לנו כח. אנחנו בויתורים עכשיו. רוצים למצוא בית ולנוח. חוף ורקאלה הוא חוף תיירות קלאסי. זה לא כפר, אף אחד לא גר כאן, זה רחוב ארוך (ממוקם לאורך צוק מעל הים) של מסעדות חנויות לתיירים וגסטהאוסים. נשמע רע? אין לכם מושג כמה שמחנו להגיע ולראות את המסעדות עם האוכל המערבי! מים חמים עדיין אין, אבל אינטרנט יש. לפחות היה, אתמול הפסיק. איזה שטחיים נהיינו – אוכל, מקלחת ותקשורת, זה מה שחשוב לנו, ולעזאזל התרבות ההודית, הפארקים והמבצרים...!

החוף עמוס תיירים ונחשב לחוף מסוכן, עם גלים חזקים וסחף. הגענו לכאן כדי שבן יוכל לגלוש, אבל כרגע לא נראה שזה יקרה – קרלוס אומר שאין גלים טובים לגלישה.
אחד הדברים שבשבילם נוסעים לקראלה הוא השייט ב backwaters, תעלות המרשתות את חלקה הדרומי של קראלה.  "אחד מעשרת הדברים שחייבים לעשות בחיים" על פי הלונלי פלאנט. קרלוס היה שמח לגמרי להסתפק בתשעת האחרים, אבל בשביל זה אני כאן – לנדנד על הדברים האלה ש"חייבים" לעשות.
בינתיים אנחנו בים – זה בילוי שאף פעם לא מכזיב – הילדים קופצים במים ואני יושבת בחוץ וחושבת על כל האתרים החשובים שאנחנו לא רואים. שלווה.

---------




סימנו v על השייט. אני חשבתי שמקסים, שאר החבורה השתעממה קצת. חלק גדול מקרלה (כך אומרים, אנחנו היינו בנקודה קטנטונת) מרושתת תעלות ויש דרכים רבות לשוט בהן. המפורסמת והיוקרתית בהן היא לקחת בית סירה שזה מעין חדר גסטהאוס צף ל 24 שעות ולשוט בו לאורך התעלות. תוך כדי השיט גם מבשלים לנו את הארוחות. זהו תענוג לא זול, אבל אני חשבתי ששווה. קרלוס חשב אחרת וויתרנו. לאחרונה החלטתי להשאיר לו את ההחלטות, פשוט כי הן לא מייסרות אותו, ואותי הן ייסרו פחות אם הן לא היו בידי... אפשרות אחרת היא שייט בסירות גדולות או במעבורת, לעיתים למרחקים משמעותיים. אפשרות אחרת, בה בחרנו היא שייט בקאנו לאורך תעלות צרות מאד, ממש בין הבתים של האנשים. כל האפשרויות כרוכות בשייט מאאאאאאאד איטי, ולכן חשבתי שלנסוע בין הכפרים יהיה מעניין יותר מסתם בתעלות הרחבות. אני מודה, זה לא היה עוצר נשימה, אבל בעיני יפהפה. הנופים של קראלה, ובטח כבר אמרתי את זה, הם לטעמי היפים ביותר עד כה. העובדה שאנחנו לא מטיילים כאן קצת יותר קצת מתסכלת אותי, אבל אני עומדת בזה בכבוד ולא מנג'סת.





בכל זאת, אחה"צ אחד שמענו שיש איזה פסטיבל במרחק קצר מכאן, כולל פילים וכל הרעש המתבקש מפסטיבל בהודו. הייתי חייבת להגיע, כי בדרך לורקאלה חלפנו על פני התקהלות פסטיבאלית שכזאת – אוסף של גברים שרים ומתופפים, מכוסים באבקות צבעוניות. הילדים ישנו ופספסו ואני רק לא הספקתי ממש לצלם – שזה כאילו לא הייתי שם מבחינתי – אז כמובן שלא יכולנו לתת לפסטיבל הזה לחלוף ככה. גררתי את מי שהסכים (שזה כמו תמיד כולם חוץ ממאיה), והלכנו לפסטיבל. כצפוי קיבלנו את מנת הרעש שלנו, שיחד עם הפילים, המתופפים, ריקוד פולחני קטן והמון שועט, סיפקו לנו את חווית הפסטיבל המצופה. אבקות צבעוניות לא היו. כנראה שלא תהיה ברירה ונצטרך להגיע לעוד פסטיבל – אתם יודעים איזה יופי זה יכול להצטלם?



ורקאלה עצמה סתמית, אבל יש בה ים ואוכל מערבי וזה מה שאנחנו צריכים. בסה"כ הילדים בטוב פה וגם אני, פחותת עסוקה בחרטות ותסכולים ושוב נהנית מהרגע. מוקדם בבוקר קרלוס הולך לים ואם הוא טוב הוא מעיר את בן ולוקח אותו. בן משוגע על ים בכלל ועל הים הסוער הזה בפרט. הוא היה מבלה שם כל דקה אם זה היה תלוי בו. בשארית היום, כל יום, כולנו הולכים לים המטורף הזה ואני מופתעת כל פעם שעובר גל ויערה עדיין מציצה ומתרוממת. הגלים עצומים וחזקים, מאד לא "מסודרים" מגיעים מכל כיון ובכל זמן, הים סוחף אפילו ליד החוף כשהמים מגיעים עד הקרסוליים. הילדים מתים על זה ואני לא מסכימה שהם ייכנסו אם קרלוס לא בסביבה. לימדתי אותם שעל אמא אי אפשר לסמוך כשזה מגיע לים. כאן זה לא אנדמן שהים כמו בריכה.



 על החוף יש מצילים, ערניים במידה מסויימת, ושמחים לספר אך הם מצילים 250 איש בשנה. הם לא מספרים כמה הם לא מצליחים להציל, וזו דוקא סטטיסטיקה רלוונטית בעיני, עכשיו כשהוספתי לרשימת הדברים ששרדנו את חוף ורקאלה... כל ערב, אחרי השקיעה המצילים פשוט מוציאים את כולם מהמים ובצער אנחנו מתקפלים והולכים לחפש דגים. כל המסעדות מציגות לראווה את הדגים שלהן ולנו רק נותר לבחור דג ולקוות שהטבח לא יקלקל אותו.
פגשנו כאן משפחה שהגיעה מגואה והמליצה לנו בחום לשכור בית לחודש בחוף פלולים/פטנם. נותרו לנו רק עוד 5 שבועות וזה אומר לוותר על חוף קודלי בגוקרנה, קרנתקה – היעד הבא שלנו – ולעלות ישר לגואה. בקודלי נמצאת המשפחה של שלו ובן כבר משתוקק לפגוש אותו. הדילמה קשה. קודלי נראה חוף שקט ומקסים והיינו שמחים לשלב תקופה בקודלי ותקופה בגואה, אבל הפיתוי לשכור בית כל כך גדול...
איזה מזל שקרלוס יצטרך להחליט...!