ואטאקאנאל

כל מה שרצינו בחזרה מאנדמן היה מקלחת חמה, חדר בנוי ואינטרנט. כל כך רצינו שזה שיבש את תהליך קבלת ההחלטות. לפני הנסיעה לאנדמן קיבלנו החלטה – נעשה הכל כדי לא לישון בצ'נאי (העיר ממנה טסנו ואליה חזרנו) לילה אחד נוסף. הבעיה היתה שלא השגנו כרטיסים לרכבת ולא קיבלנו החלטה מה תהיה האלטרנטיבה. צ'נאי מרוחקת 10-14 שעות נסיעה מהיעדים אליהם רצינו להגיע בקרלה. מה עושים? באנדמן פגשנו בחור שהמליץ לנו להגיע לאורוביל – מין קיבוץ בינלאומי, קהילה עם חזון שיתופי אקולוגי הממוקמת כ 3 שעות נסיעה מצ'נאי.

הבעיה היא שהחשש שלנו מנסיעות באוטובוסים מקומיים גרם לנו להיות מוטרדים מאיך נצא משם. מה שהכריע את הכף היתה ההבטחה לגסט האוס נוח , אינטרנט, וגולת הכותרת – מסעדה צרפתית עם סטייקים! יופי. אפילו הזמנו מונית. כשהגענו לשדה התעופה בשעות אחה"צ חיכתה לנו מונית קטנה, משהו כמו סובארו ג'אסטי משנות ה 90, בלי גגון. אין צ'אנס. הדיונים נפתחו מחדש ואחרי כשעתיים של התלבטות (זאת אומרת שאני מתחילה עם המצד אחד והמצד שני שלי וקרלוס רוצה למות) מצאנו את עצמנו על מונית (קצת גדולה יותר) לואטאקאנאל, מרחק 10 שעות נסיעה (שיתגלו בהמשך כ 13) אבל עדיין בטאמיל נאדו (עדיין לא קרלה אבל על המפה זה היה נראה בדרך). על ואטאקאנאל שמענו בערב האחרון באנדמן. לא ידענו ממש איפה זה ובטח לא איך להגיע. לא ידענו איך לאיית את זה כדי לחפש במפה, זה גם לא הופיע בה. מה שקנה אותנו היה התאור כמקום קטן בהרים בו שוכרים בתים וההשוואה לקסר דווי. התגעגענו. בדיעבד הסתבר שיש לשם אוטובוס סליפר איתו היינו יכולים להגיע ביתר נוחות ובחצי המחיר...

דבר אחד שלמדנו על עצמנו ועל הודו הוא שבניגוד לטיול שלי בגיל 20 ובניגוד למה שאולי היינו עושים בלי ילדים, ובניגוד, אולי, לארצות אחרות, אין לנו עניין להגיע למקומות לא מטויילים, ואם לדייק – שאין בהם ישראלים. יותר מזה, אנחנו צריכים להתאמץ לא להגיע למקומות כאלה. למה? הרבה סיבות. אוכל, חברה, אוירה, תנאים. אוכל - אין לנו (בעיקר לבנות) מה לאכול במקומות ללא תיירות זרה מסיבית, הכל חריף בטירוף. חברה - לילדים כיף שיש בסביבה חברה צעירים ישראלים. הם מרגישים בבית. אוירה – ה"הודיות" של הודו לא תמיד נעימה לנו. היא יכולה להיות אפילו מאיימת, המבטים, האגרסיביות – טוב לנו במקומות שמצפים לתיירים ושאנחנו רואים תיירים. תנאים – במקומות שאין תיירים בכלל אין על מה לדבר – התנאים קשים לנו. במקומות שאין תיירים מערביים הסיפור הוא אחר. יהיה לנו יקר, אבל גם לא כיף. תיירות הפנים ההודית היא ענף משגשג. הודו עמוסה בתיירים הודים שמשלמים פי כמה וכמה מהתרמילאים. במלונות היקרים והיפים יש רק הודים. איפה שיש תרמילאים יהיה לנו איפה לישון. חוץ מהכסף יש גם עניין של סגנון. אזורי התיירות ההודית יכולים להיות יפים, אבל צפופים, רועשים ומלוכלכים. אם הודי ממליץ לנו על מקום לנסוע אליו – לא נמהר להגיע לשם. זה יכול להיות מקום יפה, אבל בדרך כלל לא לטעמנו. ההשוואה הכי טובה היא – אילת (סליחה דודו...), טבע יפה שמכוסה במלונות יקרים מדי ומפוצץ בתיירים רועשים ומלכלכים.

נמשיך. ואטאקאנאל, כפי שהבנו, היא אחת המושבות הישראליות. מתאים לנו.

הנסיעה היתה איומה. חילקנו אותה לשתיים. בערב הראשון נסענו כ 6 שעות עד לעיר בשם טריצ'י בה בקושי מצאנו מקום לישון. הסתבר שזאת עונת החתונות והעיר היתה מפוצצת בתיירות החתונות ההודית. לא, לצערי זו לא הקדמה לסיפור אקזוטי על איך ראינו חתונה יפה וצבעונית והזמינו אותנו להצטרף...למעשה רק הלכנו לישון מותשים ומבואסים במלון גועלי, מדכא, שורץ יתושים ויקר. מוקדם למחרת המשכנו את הנסיעה. אנחנו כבר יודעים ששנת לילה בין נסיעות לא מאוששת והתחושה היתה כמו בעבר – כאילו פשוט המשכנו את הנסיעה מאתמול. נסיעות ארוכות הן כמו הריון – השעה האחרונה אורכת כמו כל ה 10 שלפניה. ה"שעה האחרונה" שלנו בנסיעה הזאת היו 45 קילומטר של עליה מפותלת. לא תאמינו כמה לאט הנהג הזה נסע. זה לקח לפחות שעתיים, כמעט יצאנו לדחוף. כשהגענו לקודאיקאנאל – העיר הכי קרובה לואטה (בקיצור), עוד התבחבשנו לא מעט כי לא אנחנו ולא הנהג ידענו איפה הכפר. קודאיקאנאל עצמה היא עיר תיירות קלאסית והיינו צריכים להדוף לא מעט הצעות (גם של הנהג המותש) לעצור בה. כל זמן ההסתובבות היינו בלחץ. לאן נסענו? מה אם אין כאן כלום? מה זה המקום הזה? כשהגענו סוף סוף לואטה, או ליתר דיוק כשראינו את הישראלים הראשונים, כמעט חיבקנו אותם. ואטה אכן הזכירה את קסר דווי, רק עוד יותר בקטן. רחוב אחד בלב ההרים, משפחה או שתיים שמשכירות בתים, 15 תיירים בו זמנית מתוכם 12 ישראלים, מסעדה אחת, מחשב אחד, אין כיסוי סלולארי, ללא ספק עונה על ההגדרה של חור. על הנוף אי אפשר היה להגיד כלום – היינו בתוך ענן. השאלה שהכי סקרנה אותי – איך לעזאזל הגיע לכאן הישראלי הראשון???

קרלוס בחר את הבית הראשון שראה, ועשה טוב. זה היה הבית עם הנוף הכי יפה, אם אפשר לקרוא לענן נוף, אבל היתה תחושה שבטח יהיה ממנו נוף יפה כשהענן יזוז (רק אחר כך התברר שהענן הזה לא זז. הוא שם. קבוע. ככה זה.) חוץ מזה היה מדובר בחדר גדול מאד, נעים מאד, עם שתי מיטות זוגיות, כורסאות קש (אחת תלויה וכיפית), מטבח (בלי כיור), אח עצים ומקלחת (בלי תוש ובלי מים חמים). זוכרים למה התגעגענו? אינטרנט, מים חמים ובית בנוי. טוב, אחד משלוש. אבל זה בדיוק בדיוק סוג המקומות שעושים לנו טוב. מקום קטן בו הילדים יכולים להסתובב חופשי (ולשחק מחבואים בין הבתים, המחסנים והשיחים), קומץ תרמילאים, המון שקט ושלווה, והכי חשוב – מטבח. קרלוס נסע לעיר לקנות מצרכים ומהכמות שהוא הביא היה כבר ברור – לא נוכל לעזוב אחרי יומיים כפי שתכננו. החלטנו להשאר עד שייגמר האוכל.

עכשיו, כשאני אומרת ענן – אני מתכוונת לזה. ערפל כבד שאנחנו בקושי רואים אחד את השני. כשפותחים את הדלת הענן נכנס פנימה. רואים את זה, מריחים את זה, מרגישים את הקור. הדבר היחיד שראינו תמיד, וגם זה לפעמים מעורפל, היה עץ קטן בשלכת שהיה ממש צמוד לבית. מעבר לזה היו פה ושם כמה שעות של התבהרות חלקית, אבל בגדול – ענן.

כל בוקר התעוררנו בזריחה מקולות הצעירים שבאו לצפות בה מליד המרפסת שלנו – אמרתי לכם - הענן, סליחה, הנוף הכי יפה. בלילה הראשון התחיל גשם שנמשך יומיים. אחרי עוד יומיים אני כבר מיציתי את העץ הקטן ליד הבית ורציתי להמשיך. למזלי הרב יש לי את קרלוס לצידי שיגיד לי – יש לנו מטבח, חדר נעים, הילדים מרוצים, נשארים. הילדים באמת אהבו את המקום, אכלנו טוב כמו שלא אכלנו הרבה זמן וניצלנו את הזמן למנוחה, לימודים ועריכת וידאו (בקרוב, אני מקווה, אעלה כמה דברים). לצערי קרלוס מקשיב לי יותר מדי ואחרי עוד יומיים עזבנו את ואטאקאנאל ואת המטבח הנהדר שלנו לטובת מסעדות הודיות לא מאד מוצלחות ובהחלט חריפות מדי.

ובנימה (עוד יותר) אישית. באחד הטיולים שאל אותי בחור אמריקאי - כשסיפרתי לו שאני כותבת בלוג – "את כותבת על מה שאת עושה או על איך שאת מרגישה?" וזאת הרי באמת ההבחנה, וברור לי שאני כותבת על איך שאני מרגישה ושאני תמיד אכתוב את האמת. אז הנה היא. חודשי החסד שלי בצפון הודו, אלה שבהם שקעתי במחשבות חיוביות על המרפסת נראים רחוקים. חזרתי לעצמי ובגדול. יכולתם בטח לראות את זה אם קראתם את הפוסט מאנדמן. אני מייסרת את עצמי בהתלבטויות ובהתחרטיויות, אני מלקה את עצמי על כל צעד "שגוי" בעיני.

רק מי שהיה בהודו יכול להבין. בהודו אי אפשר לתכנן. בהגדרה. צריך לעשות צעד ולתת לדברים להתרחש. וצריך לדעת להמשיך לפי התנאים החדשים שנוצרו. תמיד יש הפתעות, שום דבר לא קורה כמו שמתכננים, וכל החוכמה, וכל היופי, טמונים בדיוק בזה. ביכולת, להתגמש, להסתדר לפי המצב הנוכחי, להתאים את עצמנו למציאות החדשה שמתרחשת. בדיוק אני, נכון? אני יודעת את זה, אני מבינה את זה, אבל לא מצליחה להתגבר על עצמי. כל דבר שלא קורה בדיוק בדיוק כפי שתכננתי הורג אותי. אני מבזבזת טונות אנרגיה על כעס,חרטה ותסכול. ואני כל כך חוששת ושונאת את השלישיה הזו שלי, שאני מתכוננת אליה. שעה לפני שאנחנו מגיעים למקום חדש אני כבר יודעת – הולך להיות חרא. למה נסענו לכאן? למה לא נסענו במקום ל...?

לא, שלא תהיה לכם טעות, אני לא רוצה הביתה. עוד לא. אבל אני כבר לא כל הזמן מאושרת והולכת על עננים. לא קל לי, בטח לא כל הזמן. כשיש רגעים טובים – אני מעריכה ונוצרת אותם – ויש הרבה כאלה. אבל גם יש הרבה רגעים בהם אני צריכה להעיר את עצמי – "הלו! את בהודו! מגשימה את חלום חייך! תראי את הילדים פורחים ומתבגרים כל כך יפה! אז זה עלה לך עוד 100 שקל, מה קרה???"

לא יודעת מה יהיה בהמשך. אני מקווה שזה רק שלב וההארה בדרך. אבל גם אם לא – אתם תדעו על זה (אם תמשיכו לקרוא...) ואגב – מותר גם לכם לכתוב! אנחנו מקבלים הרבה פחות מיילים ממה שמגיע לנו! יאללה, לעבודה!