31.8
מי שמכיר אותי יודע שחולת נקיון אני לא. רחוק מזה. נכון, נעים לי
כשנקי, אבל לא יותר מזה. רצפת הבטון אצלנו בבית עושה עבודה טובה בלהסתיר את זה,
אבל עמוק בפנים אנחנו יודעים – הבית שלנו לא נקי. זה מעולם לא הפריע לי יותר מדי.
ועוד כמה וידויים: לא אכפת לי שמנקים לכלוך על הרצפה עם המטלית שליד הכיור, לא
אכפת לי שלא שוטפים ידיים לפני/אחרי שירותים/אוכל, לא אכפת לי שהולכים לישון בלי
להתקלח, לא איכפת לי שמתחלפים במגבות (ולא ששוטפים ידיים בכיור של המטבח אורנה!).
אני חורנית.
עם זאת, ידעתי שהודו תביא איתה אתגרים בתחום הזה. לא בטוחה למי חששתי
יותר – לי או לילדים. מאיה היתה תרוץ טוב, זה בטוח. לא נוסעים לדלהי בגלל מאיה.
עלאק. לא, אני צוחקת – האמת שבנוגע לעצמי לא חשבתי על זה אבל בהחלט לא הייתי
מוטרדת.
הגסט האוסים הראשונים בהם היינו, בלה, היו נקיים כנראה – וכצפוי לא
הטרדתי את עצמי בנושא הנקיון. בטורטוק היה בדיוק כמו שאתם יכולים לצפות מכפר נידח
בהימאליה - מתפורר, אבל שוב, כנראה סביר.
לא קיבלנו סדינים וקצת הרגשתי לא נוח לישון מעל המזרון – אפילו שהבאנו לכולם ציפות
לישון בתוכן. גם הכריות והשמיכות לא הריחו משהו. את השרותים קצת ניקיתי לפני
שמישהי מאיתנו נכנסה.
ואז נסענו למאנאלי. בדרך ישנו לילה אחד בקיילונג – עיירה שמתפקדת
בעיקר כתחנת ביניים לנוסעים מלה למאנאלי ולהפך. היינו קרועים ואני אמרתי – היום
משלמים יותר ואני רוצה לישון במקום נעים. אבל אז הגענו, שלושת הילדים מרגישים רע,
שילוב של כאבי בטן, עצבנות ועייפות קשה, ואחרי שלושה נסיונות עצרנו בגסט האוס
הפחות מג'וייף שמצאנו. לא נקי. ממש לא – אפילו אני יכולתי להבחין. אני צריכה להיות
ברורה – זה לא ג'יפה של שרותים בתחנה המרכזית – רחוק מזה, קרלוס והילדים אדישים
לזה – ויופי שכך (אגב, אני ממש גאה בילדים, באמת, ובנו שגידלנו אותם קצת חורנים,
זה אחלה). מה שמדהים בכל הסיפור הוא, שלי זה מפריע!!! גם עכשיו, עברנו גסט האוס
במנאלי בגלל זה. אז יש שתי אפשרויות. או שהמצב באמת גרוע, או שאני משתנה. לקח לי
זמן אבל אני מודה – זה מפריע לי! לא נורא, אני לא סובלת, לא בא לי לברוח – אבל
מפריע. ברמה של "הייתי מעדיפה שיהיה יותר נקי/נעים".
ריח הטחב בחדר, הקירות המתקלפים, הסדינים והכריות המוכתמים (בד"כ
לא מאד), מושב האסלה הישן, המזרון התמיד רך/קשה מדי, הריח של השמיכה, הרהיטים הרעועים, מדי פעם הריח הקל של הביוב
מהשרותים, הרצפה התמיד מלוכלכת – אנחנו הולכים יחפים בין השרותים/מקלחת והחדר
והחוץ ואין שטיחון או סמרטוט, הניאגרה שעובדת רק במשרה חלקית, והמקלחת....אוי,
המקלחת...! (זה הקטע שאני בטוחה שהנשים יתחברו אליו...) אחרי דקות ארוכות של
לוגיסטיקה סביב כיוון המים, את מקבלת את הזרזיף הזה, זה שלכל טיפה יש כתובת (זאת
מהקרים וזאת מהחמים), זה שכל הקירות מושפרצים אבל את, באמצע נשארת יבשה – או בעצם
לא, רק מספיק רטובה כדי שיהיה לך קר... עכשיו, אני יודעת שאין לי מה להתלונן כל
עוד יש מקלחת ויש מים חמים – כי זה הרי לא טריויאלי, אבל הי, בשביל מה באתי?
אז איך אני מתמודדת? עכשיו צריך לקרוא כדי להאמין שזו אני: קנינו
סקוטש וחומר ניקוי ואני מנקה את השירותים והמקלחת בכל גסט האוס שאנחנו מגיעים. יש
מגב אחד בכל הגסט האוס (אמיתי!) אז הוא אצלנו – והם באים כל פעת לקחת... את ראש
הטוש אנחנו מפרקים וזוכים לזרם ראו, כאמור יש לנו ציפות מהבית, אבל אנחנו מבקשים
סדינים כשאני לא בטוחה שהנוכחיים נקיים ואז אני יודעת שהלכלוכים הם "רק"
כתמים, ואתמול שלחתי את קרלוס לקנות 5 ציפיות! מאיה אומרת שאני חולת נקיון, אני!!!
אבל חוץ מזה – אל תדאגו, אחרי הכל זאת בכל זאת אני. הפער כנראה לא עד
כדי כך עצום ואני פשוט מסתדרת.
על שירותים ציבוריים אני לא רוצה לדבר. זה כואב מדי. נמנעים.
