26.9
על אומץ
כל מי ששמע שאנחנו נוסעים אמר - איזה אומץ! אני עניתי תמיד באותו משפט
"אומץ או טפשות, נגיד לכם כשנחזור". היו לזה שתי סיבות – א. חוסר
יצירתיות ב. פחדתי מהמבוכה שארגיש אם נחזור מובסים אחרי שבועיים.
עוד דבר שכולם אומרים (אגב, חוץ מהמשפחות שהיו שם): "הודו
קשה".
עכשיו יש לי משהו להגיד. עוד לא היה רגע שהרגשתי "ואו, כמה
קשה". אפילו לא עם "...אבל שווה" אחר כך. בואו תגידו לי מה יותר
קשה. מצד אחד: לשבת על המרפסת מול הנוף, לקרוא/לכתוב/לשחק עם הילדים ולהתלבט אם
היום נאכל במסעדה א', מסעדה ב' או נבשל. מצד שני: לקום כל בוקר לעבודה, לעבוד,
לעבוד, לעבוד, לחזור הביתה לגלות שהילדים לא עשו שיעורים, לריב איתם, שהבית לא
מסודר – לריב אחד עם השני, ללכת לישון מותשים לקראת עוד יום של אותו הדבר בדיוק.
אה כן, המיטה במקרה ב' ממש ממש נוחה, והזרם במקלחת – תענוג.
מממממ בחירה קשה.
אז לפני שאני משתחצנת, אני אסייג - אין לי צל של ספק, עוד יהיו קשיים.
עבר רק חודש. וחצי. ונכון, אנחנו בצפון, אנחנו עוד לא ממש בהודו. ואולי באמת
"הודו קשה".
אבל בינתיים, תקשיבו לי טוב, כל מי שמה שעוצר אותו זה פחד – דברו איתי
בהזדמנות.אבל בקצרה – מה כבר כל כך דורש אומץ בלהיות בחופש שנה!!!??? אז לא חייבים
לנסוע בכבישים הכי מסוכנים, לא חייבים להתאתגר, אפשר סתם לתפוס איזה כפר רגוע, ואז
עוד אחד, ועוד אחד. או לא...
אז כל מי שיגיד לכם פעם "הודו קשה", תבקשו שיסביר, ויפרט, ויביא
3 דוגמאות.
לפעמים אנחנו יושבים פה באיזה רגע של שלווה, ואני מסתכלת על קרלוס,
ואח"כ לוקחת נשימה ארוכה ואומרת לו –
"קשה. מזל שיש לנו אומץ".
על זמן
נסענו לשנה. סליחה, 11 חודש. מלא זמן, נכון? איזה כף שלא צריך להרגיש
כל הזמן שתכף זה נגמר. איזה כף שאפשר להישאר בכל מקום כמה שרוצים בלי להתחשבן על זמן. אז אני רוצה להגיד לכם ששנה,סליחה,
11 חודש, זה לא כל כך הרבה זמן. אם זוכרים שאנחנו רוצים להיות 3 חודשים בברזיל, אז
יש לנו רק 8 חדשים כאן באסיה, ולאחרונה הדליקו אותנו עוד יותר על לאוס, אז צריך
לפחות 3 חודשים מחוץ להודו, ופתאום נשארו רק 5 חודשים בהודו, פחות אחד וחצי שכבר
עבר, ויש רק עוד 3 וחצי ואנחנו עדיין בצפון של הצפון, ורישיקש זה חובה, ועל
ראג'סטאן אין מה לדבר – חייבים לנסוע, ובכל מקום צריך לפחות שבועיים כדי לעשות
צדק, ופתאום לשבת חודשיים בגואה נראה הרבה פחות אטרקטיבי, כי גואה היא בעצם בצפון
של הדרום, ואתם יודעים כמה מדינות יש מדרומה??? ומה, לא ניתן ביקור בקראנתקה?
וברור שבקראלה חייבים להיות? לא?
טוב, אז כנראה שלא. אבל רק שתדעו, ששנה, זה לא כל כך הרבה זמן. ו 11
חודש זה עוד פחות.
על כסף
שנים שאני מרגישה לא נוח עם מה שיש לי.
כשהייתי בת 20, 25, כל החברים שלי היו תפרנים, ואני הייתי תפרנית,
והייתי שמחה. זה היה כף. ההשרדות הזאת. רומנטי. לפעמים אני מתגעגעת לזה. מישהו אמר
לי פעם שבגיל 20 זה יכול להיות כף, אבל שאם הייתי תפרנית עכשיו, לא היה בזה שום
דבר כיף. זה נשמע מאד הגיוני. אני לא יכולה לדעת, אני לא תפרנית. ואני לא רוצה
להתחסד – אני שמחה שאני לא.
עכשיו אנחנו כאן, מטיילים כמו תפרנים. (קרלוס אומר – לא נכון. רשמתי.)
אוקי, לא כמו התרמילאים הכי תפרנים, אבל גם לא כמו בטיול משפחות באירופה. כמו
משפחות בהודו. ישנים במקומות הכי פשוטים והכי זולים, לפעמים כולנו בחדר אחד,
לעיתים ללא שירותים צמודים, ואוכלים במסעדות המטיילים. למה? מכל מיני סיבות, אבל
בעיקר כי זה סבבה וכי ממש לא חסר לנו כלום. אז נכון, אנחנו יודעים שבכל רגע אנחנו
יכולים ללכת לישון במלון יקר אם פתאום יהיה קשה, ולעלות על טיסה אם יהיה צורך. כך
שזה לא כמו באמת להיות תפרן. יש לנו בחירה וזה עושה את ההבדל.
אבל כל זה מעלה מחשבות...
על מה באמת צריכים ומה מיותר. ועל מה אנחנו עושים כדי להיות כמו כולם.
תמיד התאמצתי לעשות את "הדבר הנכון", כמו כולם. בארץ זה
"עולה" לי בחיים בורגניים, בבית טוב, בעבודה מסודרת, בבטחון כלכלי. בכל
מיני דברים שנחשבים נורא שווים אבל לי אף פעם לא ישבו טוב. לא שאני לא מעריכה
אותם. אני מאד כן. אלא שהם החלום של מישהו אחר... לי הם מרגישים כמו דברים
ש"צריך", ש"נכון", לא כמו השג, לא כמו משהו ששאפתי אליו ועכשיו
יש לי אותו. יותר גרוע, אני גם מרגישה כפויית טובה שאני לא אסירת תודה על גורלי
הטוב – כי הרי ברורשהוא טוב.
נניח הבית שלנו. אני מתה עליו. באמת. אבל שווה את שנות העבודה שעבדתי
בשבילו? לא בטוח בכלל. אני יכולה להסתפק בפחות? בטוח לגמרי.
כאן פתאום מתאים לי, טוב לי בין התפרנים. כמו פעם. לכולם אין, זה
בסדר, ואני יכולה לחיות כמו שטבעי לי בלי להרגיש שאני מפסידה משהו. פשוט כי מספיק
לי. מתאים לי קצת סגפנות, בעיקר כשזה "כמו כולם"...
זו הרגשה מדהימה: לדעת שאני סוף סוף נהנית משנות החיסכון שלי... ולא
בכך שאני קונה אוטו חדש או טלוויזיה או משדרגת משהו בבית. לא בזה שאני רוצהמשהו רק
בגלל שיש לכולם ושאני לא באמת מעריכה ושאני תמיד מרגישה – בשביל זה אני עובדת כמו
חמור??? עכשיו אני מרגישה אחרת לגמרי. אני ממש ממש נהנית מפירות עמלי. מה זה
נהנית...בשבילי אין דבר ראוי יותר לחסוך עבורו ואין דבר ראוי יותר
"לבזבז" עליו. אין לי אפילו שנייה של ייסורים או תהיות לגבי ערכו. שווה
כל רופי...
אנחנו פוגשים פה משפחות מכל הסוגים, אף אחת, כך נראה, לא עשירה. מלא
מורים למשל, וקיבוצניקים. כולם מהפריפריה – אנחנו הכי מרכזיים שפגשנו... הרב
אמיצים מאיתנו – עזבו עבודות, אפילו ויתרו על חל"תים כדי להרגיש חופשיים.
שוב, אסור להתחסד - ברור שמי שממש אין לו – לא יכול, אבל בכללי – מדובר פה אך ורק
על סדרי עדיפויות – וכל אחד עושה את שלו.
זה בהחלט לא החלום של כל אחד, אבל מי שזה כן – זה אפשרי. כל מי שנוסע
פעם בשנה לאירופה/ארה"ב, כל מי שיוצא לחופשות סקי פעם בשנה שנתיים, כל מי
שמחזיק רכב בזבזני ואפילו מי שאוכל במסעדה
יקרה פעם בשבוע. כל מי שיכול לשים בצד 1000 ₪ לחודש לאורך זמן – יכול. כמובן, ככל
שהתקציב מוגבל זה ישים מגבלות על אופי הטיול (יהיה צריך להיות סטטי יותר ותאמינו
לי, זה אולי אפילו ייתרון) ואולי יידרוש להסתפק בתנאים שלא מתאימים לכל אחד. אני
הייתי מוכנה להסתפק גם בפחות ורק לא לוותר על זה.
עכשיו השאלה הגדולה. איך המחשבות האלה משפיעות על החיים מחוץ לבועה של
הטיול?
כמו שאני מכירה את עצמי – בכלום. חבל. איזה מזל שיש לי עוד כמעט שנה
לחשוב...
על הגשמת חלום
ככה בדיוק זה מרגיש. כל כך נכון. כל כך מדויק. בניגוד לכל מה שכתבתי
למעלה, על התחושה התמידית של – לא לזה פיללתי, כאן אני מרגישה שזה בדיוק זה. אני
מרגישה שהגענו לאן שרצינו, שזה בדיוק בדיוק איפה שאני רוצה להיות (ואני לא מתכוונת
הודו) ואיך שאני רוצה להרגיש. בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים אני מרוצה מההשג שלי
ואני גאה בו. לא כי אני יודעת שאני "צריכה" להיות מרוצה וכי לא יפה להתלונן
כשיש לך כל כך הרבה, אלא פשוט כי אני מרגישה בדיוק כמו שתמיד רציתי.
טוב.
מצוין.
ממש ממש מעולה.
