שלום לכל החברים שעוקבים אחרינו. החלטנו לפתוח את הבלוג כדי לעדכן ולשמור על קשר. אחרי כמה פוסטים שמנו לב שהבלוג הזה הוא יותר יומן אישי/משפחתי מאשר יומן מסע. כלומר אם נכנסתם כדי לקרוא על המקומות שאנחנו מטיילים בהם – אולי זה יגיע בהמשך. כרגע לפחות, הפוסטים נכתבים מנקודת מבט אישית של מה שעובר עלינו ועל הילדים ורק מי שמכיר (ואוהב) אותנו ימצא בהם עניין.... מאד מאד נשמח לקבל ד"שים דרך הבלוג או בלעדיו, בקושי יצאנו והילדים כבר מתגעגעים...
ובכל זאת נציג את הנפשות הפועלות –
בן, בן 13.5 שמאד שמח לצאת למסע הזה עד שבוע לפני היציאה, בו הוא שאל אם אפשר אולי לדחות...מתופף על כל דבר בגעגועיו לתופים, מחכה למקום בו יוכל לגלוש,מחפש גרפיטי בכל פינת רחוב ומתאהב בהודים ובטיבטים מהרגע הראשון.
מאיה, עוד מעט בת 12, שרק בגללה זה לא טיול בת/בר מצווה כי היא ממש,אבל ממש, בדבקות ובהתמדה מרגע שנולד הרעיון – התנגדה לו, שרה ברחובות שירים קיימים ושירים מומצאים, מתרגלת ריקודים בוליוודיים, מתאמנת על האנגלית שלה כדי שכלום לא יפריע לה לרכוש חברות חדשות, מוכנה כבר למדוד שרוול(!!!) אבל עדיין לא מוכנה ללבוש את הסווצ'ר התרמי המעולה שקנינו לה כי יש לו צבע ממש מכוער. ,
יערה, בת 7, (לא) עולה לכיתה ב',רצתה ולא רצתה לצאת לטיול, שמחה על ההזדמנות להיות עם ההורים כל כך הרבה זמן (ולא לישון לבד!) קטנה אך אמיצה, מבקשת לסחוב את התיקים הכי כבדים ומוכנה לטעום הכל, גם חריף!
ואנחנו, קרלוס וגנית, שמשתעשעים בחלום הטיול הזה כבר שנים ועדיין לא מאמינים שזה קורה.