רישיקש

1.10
הגענו לרישיקש עם הרבה ציפיות וחששות. מצד אחד זה נחשב יעד מועדף על הרבה המטיילים שדיברנו איתם. מצד שני בטיול הזה שמענו מיותר ממטייל אחד שחם ולח וצפוף ומאד הודי...והמשפחה של שלו ברחו משם אחרי כמה ימים.
הגענו לעיר מאד שונה מההרים שהיינו עד עכשיו. אכן צפופה וחמה והודית. התקשינו למצוא גסט האוס שממש מצא חן בעינינו והתפשרנו. הילדים מתבאסים מהעיר. אני מרגישה רע ביום הראשון, אבל בבוקר השני אני יוצאת להסתובב קצת לבד ומוצאת הרבה חן ברעש ובצפיפות. מאיה, בדרמטיות האופיינית לה, מתגעגעת ל"מקום שאני הכי אוהבת בעולם" ורוצה לחזור לדהרמקוט.היא הכירה פה ילדה מתוקה נורא בגילה והן התחברו כמו נפשות תאומות, אבל הם עוזבים מחר.

רישיקש בנויה על שתי גדות הגנגס. שני גשרים מחברים בין הגדות – ראם ג'ולה ולקשמן ג'ולה – המקום בו רב התיירים מתרכזים. הגשרים הם להולכי רגל בלבד, ושאני אומרת הולכי רגל אני כוללת בזה אופנועים, פרות, קופים, כלבים וחמורים. הגשר ארוך ארוך (כן, הגנגס רחב רחב) ולעבור אותו בשעות העומס יכול לקחת דקות ארוכות... מצד אחד שלו, השקט יותר, אנחנו נמצאים, ובצד השני מהומת אלוהים, מקדשים, דוכנים, חנויות, מסעדות – צפוף, רועש ומקסים.

אתמול הלכנו לעשות ראפטינג על הגנגס – לא איזה משהו יותר מדי אתגרי, אבל זה מה שיש, וחם, אז הלכנו. כשהגענו לנקודת המוצא יערה חטפה התקף חרדה ובשום אופן לא הסכימה להתקדם. היא וקלוס חזרו ברכב... אני המשכתי עם בן ומאיה ליום ממש כיפי, הם התרחצו בנהר, קפצו למים מהסלעים, חתרו בסירה, ועכשיו יערה מתבאסת ורוצה לעשות. נראה.

 

 

בערב הלכנו לראות את הפוג'ה – טקס התפילה המתרחש מדי ערב בו משיטים מנחות פרחים עם נר דולק על הנהר. הלכנו לשם במשך קצת יותר משעה. ככל שמתקרבים מתרבים האנשים וגובר הרעש. דוכנים בצידי הדרך, נשים בלבוש צבעוני, המוני באבות, קבצנים, נזירים ומתפללים, סוף סוף – הודו...

אנחנו מעיזים ואוכלים בדוכני המזון, נסחפים בזרם האנשים, משיטים מנחות קטנות משלנו ורוכשים כל מיני שטויות שאנחנו לא צריכים. עם השקיעה, באחת, הטקס מסתיים ומתאדה. כולם מתפזרים ואנחנו מתפנים להבין איפה אנחנו – קצת אחרי ראם ג'ולה – הגשר השני. אנחנו מחליטים לחצות אותו ולקחת מונית חזרה מהצד השני. בצד השני שוב שוק, דוכנים, אופנועים מכונית, צפיפות ורעש, אין מדרכות בהודו ואנחנו כל הזמן כמעט נדרסים בנסיון לפלס לנו דרך בין האנשים הפרות, הקופים, החמורים, האופנועים והמכוניות. מתחיל להיות קצת יותר מדי... יש להם יכולת מעוררת התפעלות ליצר רעש להודים. מי שמייצר צופרים לרכב מתעשר כאן. בן אומר שצריך לייצר רכב שהצופר שלו פשוט מחובר למערכת ההנעה כי בין כה וכה הם מצפצפים כל הזמן. הבנות צורחות ביחד עם הצופרים. גם זו דרך להתגבר על הרעש...

מה עכשיו? עם כל ההתפעלות מהחוויה ההודית, זה לא משהו שאנחנו נהנה ממנו לאורך זמן. אנחנו יכולים לקצר ולהמשיך לרג'סטאן, או לנסוע לכמה ימים לקסר דווי – מקום מומלץ ורגוע בהרים. רק כמו תמיד בהודו – במרחק של 12 שעות נסיעה...

נחליט, נעדכן.

אה כן, יש מעט מאד גישה לאינטרנט.

https://plus.google.com/u/0/photos/100578427983379133730/albums/5794348377962260849?authkey=CPi-3KS5hOiwTw