יום חמישי, 9 באוגוסט 2012

מגיעים ללה

 
לה. רצף המזל הטוב שלנו נפסק אבל אנחנו מקווים שרק לזמן קצר. כבר שלשום, בדלהי, 12 שעות אחרי הנחיתה ויערה חולה. מקיאה משלשלת ומעלה חום. לא משהו נדיר אצלה, אבל בכל זאת אנחנו בהודו והיא היתה בבריכה וכבר צחצחה שיניים במי ברז, ואפילו שאין סיכוי שזה כבר תגובה לדברים האלה, יותר סביר להאשים את האוכל במטוס, או סתם וירוס, אנחנו לא שקטים. מנסים לתת לראש לקבל את ההחלטות וממשיכים בתכניות – כולם מתעוררים ב 3:00 בבוקר ואנחנו טסים ללה. הטיסה, שוב, מצויינת, קצרה, נוחה להפליא והנוף עוצר נשימה. יערה ישנה כל הדרך, השקית לידה,  מאיה ובן, אחוזי דיבוק, מצלמים את ההרים ותצורות העננים המדהימות. העמקים הירוקים שבין ההרים, כמו נאות מדבר, מדהימים ביופיים. מאיה יושבת לידי ומשתנקת מרב התלהבות...
נוחתים. גשם וקור מקדמים  את פנינו. לא מתחכמים, לוקחים מונית לגסט האוס שמצא חן בעיננו כבר בארץ. החדר מקסים, מקלחת צמודה , מים חמים (!). בערך 70 ₪ ללילה, ואנחנו מרגישים שאנחנו מתפנקים. כל היום לא היה חשמל, על wi-fi אין מה לדבר. בשעות הערב זכינו לכמה שעות חשמל עם הפוגות ואז שוב חושך. יערה נראית טוב יותר, אבל מקיאה כל דבר שאוכלת/שותה. אנחנו בגובה 3500 מ' ללא זמן הסתגלות, זוכרים שצריך לא להתאמץ אבל לא מצליחים לנוח לגמרי והמחיר לא מאחר להגיע – בערב כולנו עם כאבי ראש. בלילה כולם מתעוררים, יערה מכווצת מכאבי בטן וראש, שוב עם חום, בן סובל מכאבי ראש קשים, וכולנו על הפנים... אקמול לכולם. לא בטוחים אם צריך להתחיל לדאוג אבל אני אני כבר מתחילה להילחץ ולשאול את עצמי מה היה רע להתחיל את הטיול במקום שאפשר לצאת ממנו? למה לה? למה מקום שהדרך היחידה לצאת ממנו היא ב 36 שעות נסיעה מפרכות או טיסה – מי יודע מתי? איכשהו כולם נרדמים, אני מחפשת בספר על שירותים רפואיים, לא מוצאת שום דבר מרגיע  ובסוף נרדמת במחשבה שמחר מחפשים  טיסה. בבוקר כולם מרגישים משמעותית יותר טוב והלחץ של הלילה מתפוגג. ואנחנו מחליטים, באחור של יממה, לקבל את הדין ולנוח. באמת. מעבירים את היום במשחקים, שירים וריבים. הכל טוב.