יום רביעי, 19 בספטמבר 2012

שנה טובה מתחילה בדהרמקוט




לא כתבתי הרבה זמן. לא רוצה לשמוע תלונות. ככה זה שאתה ב being ולא ב doing...

עדיין בדרהמקוט. עדיין אוהבים את זה. חושבים על תכניות אבל רק כי חייבים - מסתבר שרכבות צריך להזמין כמה שבועות מראש, כך שאי אפשר להמשיך עם ה – נקום מחר, נחליט מה לעשות...

מוכרחים לחלוק איתכם את מה שהולך להיות, לדעתי, אחד הזכרונות המשמעותיים שלנו מכאן. כאמור, יש לנו כאן מטבח וקרלוס קנה יום אחד בטעות חלב מרוכז במקום שמנת. עכשיו כל מי שמכיר את קרלוס יודע מה הוא עשה מזה – negrinho. למי שלא יודע – כדורים מריבת חלב ושוקןלד – טעים טעים, הילדים משוגעים על זה. ואז עלה הרעיון (שגם קרלוס וגם הילדים רוצים עליו את הקרדיט) – למכור נגריניו. למחרת בבוקר קרלוס הכין את החומר תוך שהוא מלמד את בן, הבנות גילגלו את הכדורים ואחה"צ הילדים יצאו למכירות. הם חזרו נרגשים ומאושרים – בחצי שעה הם מכרו הכל! קראו להם מהמרפסות של בתי הקפה, היו כאלה שקנו מהם שניים שלושה ויותר, ניסו להתמקח איתם (מצאו עם מי), והם הפכו לילדים הכי מפורסמים בדהרמקוט. את הכסף שהם הרוויחו הם השקיעו מיד בעוד חלב מרוכז והיום הם יוצאים ליום המכירות הרביעי שלהם. הם חוזרים עם חוויות ואנקדוטות (מישהו שאמר להם "ואו, זה בן-זונה!!" ופתאום ראה עם מי הוא מדבר - "סליחה", וזה הצחיק אותם) הם פוגשים כל מיני טיפוסים, הם מרוויחים כסף, הם מתמודדים עם כל מיני שאלות עסקיות – כמה להשקיע וכמה לדרוש, איך לחלק את הרווחים – פשוט חוויה אדירה.

חוץ מזה בן וקרלוס עשו חוג בישול הודי ובישלו את הארוחה הכי טובה שאכלתי בהודו, בחיי. האמת שרק בן בישל הכל, וקרלוס רק רשם כדי שנוכל לשחזר. ריטה, המורה, התלהבה מבן, וגם אנחנו... כזה חמוד, גם עבד יפה וגם נהנה כל כך. עכשיו הוא כל הזמן עובד עם קרלוס במטבח.

חוץ מזה הילדים מצאו כמה גורי כלבים בקצה הכפר, הם הולכים לבקר אותם, משחקים איתם ונותנים להם שמות. (יערה: אמא, כמה עולה מים? אני: 20 רופי, למה? יערה: נכון הכלבים? האף שלהם יבש מוות). אני ומאיה חושבות כבר שבוע על איזה קורס ציור אינטואיטיבי אבל לא מתקדמות, בינתיים מאיה עושה בעיקר קורס שינה וקמה בצהריים כל יום.

הבוקר הלכתי לבדוק את הפעילות באיזה מרכז יוגה/מדיטציה/ריקוד שיש כאן. זה המקום היחיד שראיתי בו ריקוד אבל בעלת המקום היתה בחופש מאז שהגענו וחזרה רק לפני יומיים. בחוץ היו המון מודעות ופתקים ושלט שאמר – קודם תיקראו את האינפורמציה ורק אח"כ תצלצלו בפעמון. אני, שאני ממושמעת, קראתי הכל, כולל את האותיות הכי קטנות ואת ההערה שאומרת "Information is regularly updated" ואז צלצלתי בפעמון. פתחו. שאלתי – יש עכשיו שיעור יוגה? לא, זה אין. מחר שיעור טאי צ'י? לא, זה אין, יש איזה שהם שיעורי בוקר? לא. ושיעור ריקוד חופשי בערב? לא. זה מה שקורה כשאני סוף סוף מחליטה לעשות כאן משהו.

בן ואני טיפסנו יום אחד לכפר הכי גבוה בסביבה. לא ממש תיכננו את זה. היה יום יפה והתחלנו ללכת. בכל פעם הסתכלנו למעלה ואמרנו – עד למעלה לא נגיע, אבל בוא נעלה עוד טיפה. ככה הגענו עד למעלה... חתיכת טיפוס קשה אבל מתגמל. כשמגיעים, אפשר לראות את הכפרים בצד השני של ההר. מקסים מקסים. כיוון שזה לא היה מתוכנן לא לקחנו לא מים, לא מצלמה ולא כסף. הגענו למעלה מורעבים, מזל שלבן היו כמה רופים בכיס, שתינו תה וצפינו בנוף, ואז בענן הכבד שכיסה אותו, ואז ירדנו, בורחים מהגשם שתפס אותנו רק כמה מאות מטרים מהבית, מבטיח שנגיע רטובים.

לפני כמה ימים, יום לפני החג, משפחת אבידור הגיעו  והשמחה היתה רבה. כיוון שמלא ישראלים פה, היתה ממש אוירת חג, וגם ההודים מברכים אותנו ב"שנה טובה". חסכנו מעצמנו את ארוחת החג החגיגית בבתים היהודיים למיניהם וחגגנו עם האבידורים את ערב ראש השנה בתפוח בדבש (הכי גועלי שטעמנו בהודו) ובפסטה ברוטב פטריות על פי דרישת הקהל. בכל זאת היה כף. אח"כ צפינו יחד בסרטי הבר-מצווה בת-מצווה של הילדים.

מתרגלים לעשות מעט ולמרות זאת הימים עוברים ואפילו בנעימים. מעט מעשים הרבה מחשבות... הפוסט הבא יהיה הגיגים, אתם יכולים לדלג...

שנה טובה!