מנאלי

1.9
כאמור הגענו למנאלי בגשם, אחרי נסיעה ארוכה ומאתגרת. לא מצאנו גסט האוס. רצינו למצוא משהו ליום הראשון ואח"כ לחפש בית. במקום זה התיישבו במרפסת של האבידורים שהגיעו כמה ימים לפנינו והתמקמו מצויין בשני חדרים עם מטבחון. רצינו גם. חיפשנו כל היום והתייאשנו. גסטהאוסים רגילים יש כמו זבל ובסוף התמקמנו באחד כזה בצנטרום של הצנטרום מעל מסעדה – ממש לא מתאים לנו. אבל היה בו חן. הילדים יורדים לרחוב ומסתובבים חופשי – יערה עושה סרטים דקומנטאריים בוידאו וקונה את כל המסטיקים באולד מנאלי. אנחנו משקיפים על הרחוב מלמעלה וסופגים את כל הקולות והריחות – כף. ביום הראשון הולכים לדוג בנהר, אני לא בנויה לדיג. יותר מדי חכיון, פחות מדי תמורה (במקרה שלנו אפס) וכמו שגיורא ניסח את זה "כמעט דגנו המון דגים". מה אנחנו עוד עושים במנאלי? הולכים לניו מנאלי דרך יער מקסים ורואים קופים בדרך. סוף סוף עיר. קונים סים הודי, חינה לידיים, חינה לשיער, טיקות, ירקות, כלי מטבח, דפי ציור.  האזור מקסים מבחינת הטבע שלו. הרים עצומים ירוקים, צמחיה עשירה, המון מים. אפשר לטייל המון ברגל אבל אנחנו כמובן לא עושים את זה.
מאיה עשתה חינה. המלצתי לה להשאר 3 שעות ואז לבדוק. יצא כתום כתום, ג'ינג'ית לחלוטין. נבהלה ושמחה בו זמנית. אנחנו מתים על זה.

 

בן לעומת זאת מגלה עניין הולך וגובר בנרקוטיקה. איך שהגענו למנאלי אי אפשר היה להתעלם מזה. הגראס צומח כאן כמו חוביזה אצלנו במושב, ויש באויר ריח של קנביס עוד לפני שהתחילו לעשן אותו. חוץ מזה כל החנויות מלאות באביזרי עישון. בן שואל שאלות ומקבל תשובות, ממש תואר ראשון בסטלנות – מי אמר שהילדים לא לומדים?

 

לפני כמה ימים הלכנו ליום כף בסולאנג נולה – אתר סקי בחורף ומעין פארק שנורר בקיץ – טרמפולינות, סוסים, קרוסלה, זורבינג. זה הרבה פחות פסטוראלי ממה שזה נשמע, כי במקום המדרונות הירוקים שראינו בתמונות, סטייל "צלילי המוזיקה", קיבלנו דונמים של בוץ וחרא שבתוכם מדשדשים/מחליקים הסוסים ולתוכם נוחתים צנחני הרחיפה – וזה בעצם הלהיט של האזור – צניחת רחיפה טנדם.  אז בילינו שם את היום, עשינו זורבינג – שזה להתגלגל במדרון בתוך כדור גומי ענק, ללא ספק תענוג יקר גם במונחים ישראלים (הילדים חשבו שזה מגניב ואני חשבתי שזה כמו להכנס למכונת כביסה ענקית עשויה מגומי – לא כף) וקפצנו בטרמפולינה. יערה נפלה לתוך בריכת בוץ (עם המצלמת וידאו) והיתה דרמה. אני וקרלוס השתעשנו ברעיון של לצנוח אבל היססנו. הילדים כמובן רצו לצנוח אבל סוכן הנסיעות אמר בשום אופן לא. אבל אחרי שצפינו בכמה שעות של נחיתות מוצלחות החלטנו שיש לנו מספיק נתונים סטטיסטיים כדי להחליט שזה בטוח לגמרי. קרלוס, מאיה, בן ואני עלינו ברכבל עד לראש ההר. בדרך מאיה ואני הספקנו להתחרט כמה פעמים אבל למעלה הגענו נחושות. הלכנו הליכה מקסימה מקסימה עד לנקודת השיגור. אחד אחד הגיעו הצנחנים שלנו, כל אחד יותר קטנטן ורזה מהשני. ההמראה היא החלק המפחיד. צריך לרוץ לעבר התהום ולקוות שכל העסק עם המצנח מאחורה יעבוד. זה לקח לפחות שני נסיונות לכל אחד מאיתנו, בררררררר... אבל אז פשוט עפים! אפילו לא קצת מפחיד, נעים וכיף, חויה לחיים!

 

 

 

 

 

בינתיים עברנו גסט האוס – הקודם היה צפוף מדי והתלכלך מהר... עכשיו אנחנו בשני חדרים נפרדים – פעם ראשונה. מרגישים בבית. אני כבר עם קוצים לנסוע לדרמסאלה,אבל הילדים רוצים להשאר. מסתובבים חופשי בעיר, הולכים ל"בית הישראלי"לראות סרטים בפלאזמה ואוכלים גלידה עם עוגיה – הפינוק האולטימטיבי של אולד מנאלי.