בית קטן בקסר דווי

שעה במונית + 7 שעות ברכבת לילה + 3 שעות מונית לקח לנו להגיע מרישיקש לגן עדן.
הפעם הראשונה שלנו בתחנת רכבת בהודו היתה בעיר הארידוור, כשעה מרישיקש,
ב 11:00 בלילה, מחכים לרכבת הלילה של 12:15.
אף תייר מערבי.
מאות הודים ישנים על הרצפה בכל מטר. י
ערה שנרדמה בנסיעה מסטולית לגמרי, אבל כמו כולם מקבלת תרמיל על הגב ומתחילה לצעוד. מחפשים נקודה שקטה להתמקם, ומוצאים. תוך שתי דקות יש לנו חבר הודי. שוב, אותו סיפור – נחמד, דביק, רוצה לעזור. מגיעה קבוצת ישראלים בדרך לאותו יעד ואנחנו מרגישים איזושהי הקלה למרות שלא נראה אותם יותר. קנינו כרטיסי "סליפר" כי זה מה שהיה. זה מצד אחד לא המחלקות שהמליצו לנו בתור משפחה (המליצו לנו על מחלקות גבוהות יותר, קרונות עם מיזוג) מצד שני זה מה שהחברה הצעירים נוסעים. עדיין קריר ולא צריך מיזוג וזה מחלקה עם דרגש שינה לכל אחד – מה כבר יכול להיות?

מצאנו בקלות את המקומות שלנו וקרלוס גירש את ההודי שישן שם. זו מן שגרה ברכבות בהודו. התמקמנו די בקושי. מדובר בכוך צפוף ואנחנו מגיעים, 5 אנשים, מזוודות, תיקים,  דידג', צריך לתת לשאר האנשים לעבור... בסוף מסתדרים – מפנים את השטח על ידי דחיפת  הילדים והתיקים הקטנים לדרגשים העליונים. לבסוף קרלוס נשאר עם התיקים הגדולים למטה. אין הרבה אפשרות תמרון. גם לשבת אי אפשר זקופים. אין ברירה, חייבים לשכב ורובנו נרדמים מיד. יערה חולקת דרגש עם הדידג' שמשמש לה כמעקה. קשה להגיד שנוח, אבל עצם האפשרות לשכב – גם אם בכפייה, היא סוג של נוחות. קרלוס לא ישן, הוא דואג לדברים. מכסה את הילדים כשנהיה קר. באמצע הלילה אני מתעוררת קפואה, אין לי מושג איפה הבגדים ואני לא מודעת בכלל לעובדה שהוא ער. יותר מאוחר יערה חוטפת התקף סטרידו. תזמון מושלם. קרלוס מקרב אותה לחלון, זה עוזר בקושי, הי חוזרת לישון, וגם אני. מגיעים ב 7:00 בבוקר, נסיעת הרכבת הראשונה שלנו הסתיימה ואין לנו ממש דיעה עליה, פשוט ישנו רב הדרך. נוח זה לא, אבל גם לא רע.

לוקח לנו זמן לצאת מהרכבת ואנחנו לבד בתחנה הקטנה. מתמקחים קלות על מחיר הנסיעה לקסר דווי תוך שאנחנו מספקים את ההצגה הכי טובה בעיר לאספסוף המתקהל והולך... בסוף בוחרים באינובה נוחה ל 3 השעות הבאות.

הנסיעה נוחה אם כי יערה מפתחת את התסמינים הרגילים ועוברת לשבת על קרלוס מלפנים. הדרך, כרגיל, יפה, היום יפב ובהיר, אבל כלום לא מכין אותנו לסיבוב הזה שמאחוריו נפרש מולנו פתאום רכס הימלאי עצום ומושלג. אחת הפסגות גבוהה במיוחד ואני מנחשת – נאנדה דווי. אולי אני צודקת ואולי לא, אבל הכל יפה כל כך...

מגיעים לקסר דווי. זה לא בדיוק ככפר אלא רחוב שלצדדיו פרושים בתים בריחוק לא הודי אחד מהשני. אנחנו על מין אוכף ויש נוף יפהפה משני הצדדים. מחפשים את הישראלים ומיד מוצאים. בוחרים נקודה עם מסעדה וגסט האוס ויורדים. המקום המסויים בו עצרנו יפה לאללה אבל יקר ואנחנו מזמינים אוכל וקרלוס הולך חפש לנו מקום. הוא חוזר אחרי שכבר גמרנו לאכול. מזמן. אבל מהחיוך שלו אני מבינה שיש מקום. מקום טוב.

חלק מההתאהבות במקום עוברת דרך הגסטהאוס. הפעם הצלחנו בגדול. אומנם קצת רחוק – כ 10 דק' עליה/ירידה בהר, אבל פשוט בית קטן בערבה. יש לנו בית לעצמנו. עם חדר, מקלחת פשוטה עם שירותי כריעה, ו...מטבח! עם כלים, וגז וסבון כלים (!), והכל נקי וקטן ומתוק. ובפתח החדר מרפסת הפונה לנוף. והכל מוקף צמחיה טבעית ופרחים יזומים. אנחנו צמודים לבית של בעל הבית והוא מקסים ועדין וחברותי במידה הנכונה, ותמיד מוכן לעזור. הם מגדלים תרנגולות ובופאלו ופרה, וירקות שאנחנו יכולים לקנות מהם, כרובית ושעועית ירוקה ופלפל חריף.

והכי מדהים – שקט! בלי הצפצופים של המכוניות, בלי התפילות ברמקולים, רק ציפורים וצרצרים (בעוצמות שקשה להאמין) ומדי פעם געיה של פרה. גן עדן.

הקטע המעניין הוא שגם אלה שבונים לאורחים שלהם בקתות נחמדות עם שירותים ומטבח, את הכלים שלהם שוטפים בחוץ, מתקלחים בברז בחוץ ויוצאים החוצה לשירותים. אני שואלת את עצמי אם זה עניין של תקציב או העדפה.

אתמול קרלוס ואני הסתובבנו לבד. ישבנו למנוחה בדרך ופתאום שמעתי רעש לא מוכר. חשבתי שאני מזהה מה זה, אבל התקשיתי להאמין. כמה ציפורים בודדות עפו מעלי ושמעתי את משק כנפייהן. מסתבר שזו לא מטאפורה, ממש אפשר לשמוע את זה.

כל האנשים שפגשנו עד עכשיו בכפר היו מקסימים. בעלי המסעדות, ובעלי החנויות, וסתם איש ברחוב. כולם מכירים את כולם ואחרי יום כבר כולם מכירים גם אותנו, וכשקרלוס משאיר את הדרכון במקום אחד הם יודעים להתקשר לבעל הבית שלנו ולהגיד לו.

אני רוצה להשאר כאן לעולם. או לפחות לשבוע...

אולי אפילו אתחיל לקרוא.  מאז שקראתי את הספר של קרליבך – ואפילו אותו לא סיימתי – אין לי חשק לקרוא. אפילו שאני נינוחה לגמרי.

זה בדיוק מה שהיה בדמיון שלנו כשחשבנו על מקום שנרצה להשאר בו.

אני כותבת במרפסת. מאיה ויערה לומדות לרקום. בן מנסה לנגן בדיד'רידו וקרלוס מלמד קפואירה את הילדים של בעל הבית.

אז זהו חבר'ה, יש מקום לפנסיה. עכשיו רק צריך לצאת בזמן...