טסנו מג'איפור לצ'נאי והרגשנו תיירים. בצ'נאי הלכנו ישירות לגסט האוס
שגיורא ודינה המליצו. עיר איומה צ'נאי. רועשת, מלוכלכת, אחרי ג'איפור זה היה כבר
יותר מדי. מזל שהיה לנו לאן להגיע. הגסט האוס היה לא נעים במיוחד, אבל הבנו שזה
הרע במיעוטו וגם המחיר סביר לגמרי. ספרנו את השעות לטיסה לאנדמן. ביום השני בצ'נאי
היו לנו שתי תכניות: לקנות כרטיסים לרכבת לקרלה לעוד 3 שבועות כדי לא להשאר בצ'נאי
אפילו לילה נוסף אחר בחזרה מאנדמן, וללכת לקניון-הפלוס היחידי של עיר גדולה! כל
היום ירד גשם. קרלוס יצא לתחנת הרכבת וחזר בידיים ריקות – אין כרטיסים. החלטנו
לצאת כולנו ולחפש סוכן נסיעות וכרטיסי אוטובוסים בדרך לקניון. טעות מרה. למרות
מעילי הגשם התרטבנו נורא כולנו. הלכנו בגשם כשהמיים מהרחובות המזוהמים של צינאי
מגיעים לנו לקרסוליים. איכס. בן אמר שזה כמו ללכת במיץ של הזבל שנשאר בשקית למטה
והתאור שלו לא היה רחוק מהמציאות.
אחרי שנכשלנו גם במשימה הזאת והבנו בצער שכנראה נצטרך לבלות עוד קצת בעיר
האורות גם כשנחזור, היינו חייבים לחזור למלון כדי להחליף בגדים ולהתקלח. המים
החמים לא עבדו ואחרי ה "is coming" הרביעי, החלטנו לוותר, לשטוף רגליים ולצאת
לקניון. הפעם לקחנו ריקשה מפתח המלון ונרטבנו פחות.
הכניסה לקניון היתה חוויה. פתחנו עיניים כמו כפריים שמגיעים לקניון בפעם
הראשונה בחיים. גם המקומיים אגב הסתכלו עלינו ככה. הקניון, עמוס חנויות מותגים כמו
בנטון ולוויס, פונה כנראה לחתך מאד גבוה. מאיה כמעט בכתה כשראתה את החנות הראשונה –
מין סופר פארם יוקרתי עם בשמים ואיפור וכל מה שילדה עם מחר בת מצווה חולמת
עליו.אני נמסתי מחנויות הבגדים שהכילו סארי ובגדים הודיים יפים כמו שעוד לא ראיתי.
המחירים היו בהתאם. בן חיפש קנטאקי פרייד צ'יקן ונרגע כשמצא. אבל אחרי הדקות
הראשונות של ההתלהבות של היציאה מהביבים אל היוקרה הזאת, זה פשוט נראה כמו קניון
ואני הרי שונאת קניונים.
בילינו שם כמה שעות, לא מוצאים את רב הדברים שתכננו לקנות – חומר נגד
יתושים, בגדי ים לבנות (של מאיה נהיה קטן ושל יערה מתפורר), אכלנו אוכל של
קניונים, כולל קינוח, והשיא – הילדים שיחקו באיזה פארק שעשועים עם מכוניות מתנגשות ומכונות משחק. היה כף, אבל
בסופו של דבר חזרנו לגסט האוס הדחוס שלנו, עם הצוות הלא סימפטי, היתושים, תולעי
הדובי על הקירות ובלי המים החמים שגם ב 11:00 בלילה עוד לא הגיעו. הידיעה שממחר,
באנדמן, לא יהיו מים חמים, תסכלה אותי אפילו יותר.
על הבוקר יצאנו לשדה התעופה. מחיר
הטקסי טיפס ב 24 השעות האחרונות מ 430 ל 650 רופי. לא היתה ברירה, שילמנו. כל אחד
צריך לגזור קופון – הנהג, בעל החברה, העובד בגסט האוס. לפחות היתה נסיעה נוחה. החזקנו
אצבעות שהיום יעבור טוב – זה ה 31.10 ויום בת המצווה של מאיה! היא התגנדרה על
הבוקר, לבשה חולצה חדשה שקניתי לה בפושקר למרות התנגדותה וכולנו פינקנו אותה.
במטוס נתתי לה את חבילת התכשיטים שקניתי לה גם בפושקר והיא היתה מאושרת. היא רק
דאגה כמה זה עלה..מדהים איזה חוש אחריות הטיול הזה מפתח, אפילו בה.
ההגעה לאנדמן היתה יפהפיה. מהמטוס,
ראינו את האיים, ירוקים ירוקים, קצף הגלים, חופים לבנים – גלויה. הכנו את הילדים
שאנחנו בריצה לתפוס את המעבורת. הטיסה נחתה ב 12:45 והמעבורת האחרונה ב 14:00,
וממש לא התחשק לנו להעביר לילה בפורט בלייר. התכנית היתה להגיע להבלוק – האי
התיירותי המרכזי באנדמן, שם חיכו לנו האבידורים, ואפילו הזמינו לנו חושות וריקשה
שתיקח אותנו מהנמל!
הקבלה בשדה התעופה, כולל קבלת
האישורים המיוחדים לשהיה באיים, היתה מהירה ומסודרת באופן מפתיע, וגם מציאת המונית
היתה קלה ובמחיר סביר הגענו לנמל. במשרד הכרטיסים אמרו לנו שמוכרים כבר רק בכניסה
לאניה.יערה, שהכריזה כבר לפני זמן רב שהיא על סירה לא עולה, כבר היתה בשיא המתח
והתחילה לבכות. הסברנו לה שאין ברירה, שאין דרך אחרת להגיע לאיים ושנהיה איתה
ונעזור לה להתגבר על הפחד. זה לא ממש הרגיע אותה וכל זמן ההמתנה לכרטיסים היא
בכתה. אנחנו היינו במתח בין הלחץ שלה לבין הסיכוי, שנראה פתאום יותר מסביר, שלא
יהיו כרטיסים. כי כשהתחילה, ברגע האחרון, מכירת הכרטיסים, נאמר לנו שמוכרים קודם
למקומיים ושכנראה לא יהיו לנו כרטיסים. קרלוס ישב למוכר על הראש ואני ישבתי עם
יערה בחוץ, כשמפלס החרדה שלה עולה בהדרגה אך בהתמדה. בסופו של דבר קרלוס הצליח
להשיג כרטיסים במחיר מופקע ואני לא הצלחתי להרגיע את יערה בכלל. הבנו שהדרך היחידה
להעלות אותה לאניה תהיה בכח ואני דאגתי שמרב פחד היא פשוט תברח. בסופו של דבר
קרלוס נאלץ, בנוסף לכל הציוד שלנו, גם לסחוב אותה לאורך הרציף, כשהיא צורחת ובועטת.
חוויה לא פשוטה לכולנו. הוא הניח אותה בפתח המעבורת ושם המשכנו את מסע השכנועים.
הפעם הצטרפו אלינו גם פועלי המעבורת אבל כלום לא עזר וגם את המעבר הזה היא עשתה
בכח על הידיים של קרלוס. המחיר המופקע ששילמנו זיכה אותנו בחדר פרטי וממוזג – דבר
מיותר לגמר בהפלגה של שעתיים בה כולנו מעדיפים להיות על הסיפון. הראנו ליערה את
הים מהחלון הקטן – זה לא עזר, לקחנו אותה לסיפון, גם לא, תחילת הנסיעה של המעבורת
הציתה אותה שוב בבכי. בכל אופן, לאט לאט היא נרגעה. לקחנו אותה לגשר הפיקוד וכולם
היו נחמדים אליה ובהדרגה היא חזרה לעצמה ואפילו שוטטה במעבורת בשמחה. כשהגענו, היא
הצטערה שההפלגה לא היתה ארוכה יותר... מאיה לעומת זאת, היתה מאושרת כל הדרך שככה
מצליח לנו היום של הבת מצווה ובן כבר תכנן איך אנחנו מבטלים את הכרטיסים חזרה,
מאריכים את השהיה באנדמן וחוזרים במעבורת לצ'נאי – הפלגה של 60 שעות!
הגענו להבלוק בשמחה גדולה ואכן חיכה
לנו נהג ריקשה עם שלט "Ganit
& Karlos", משעשע ללא ספק. תוך כמה דקות כבר היינו בחושות שלנו ובחיק
האבידורים שלא ראינו כבר חודש. איזה כיף. בערב הראשון התפנקנו בארוחת דגים
ושרימפס, ויכולנו להרגיש שללא ספק יום הבת מצווה של מאיה ייזכר לדורות!
