יום ראשון, 23 בדצמבר 2012

חוף קודלי - גוקארנה

מחר סוגרים שבוע בקודלי. כרגיל, זה שלב שכבר מרגישים בבית. התרגיל שלי מצליח טוב מהצפוי, אפילו החלק שחשבתי שדורש ארבע שנים, ונראה עכשיו יותר מסביר שנוותר על גואה ונעביר את כל זמן החופים שלנו כאן. מה שחשוב אבל זה הסיבה. זה לא כי החוף הזה הוא משהו כל כך בלתי עזיב, אלא פשוט כי הוא As good a beach as any  - טוב כמו כל חוף אחר (ונשמע יותר טוב באנגלית). וזה בדיוק בדיוק השיעור שהייתי צריכה להפנים, זה אולי ברור מאליו לאחרים, אבל לי זה ממש שיעור למתקדמים. יכול להיות שיש חוף יפה יותר, יכול להיות שיש גסט האוס מוצלח יותר, אתם יודעים מה, לא סביר, אבל אולי אפילו היינו פוגשים אנשים מתאימים יותר. אבל אנחנו כאן, בקודלי, החוף הבסדר שלנו, עם הגסט האוס הבינוני שלנו עם מסעדות חביבות ולא יקרות מדי, ועם אחלה חברה לנו ולילדים, וטוב לנו, ולשם שינוי זה מספיק לי. כשזה לא יספיק, או כשזה ישתנה – נמשיך. זה יכול להיות עוד יומיים או עוד שבועיים וזהו. אפשר לשים את זה בצד ולזרום. התקרבות שיא העונה קצת מקשה על הגמישות כי הגסט האוסים מתמלאים, המחירים מזנקים, והניידות שלנו יורדת, ובכל זאת – אנחנו יושבים ולא מנסים אפילו להחליט. בחיי, אני מרגישה בחצי הדרך להארה.

הילדים עסוקים כל הזמן. בן עם שלו כמו צמד תאומים סיאמים, פרט לעובדה שההורים שלו (של בן) לא מרשים לו לישון עד 2 בצהריים כך שיש לו כמה שעות מתות עד ששלו קם. מתוך ששת הלילות שאנחנו כאן, מאיה ישנה רק לילה אחד איתנו והיא ישנה כל הזמן עם מיכל. שלשום הגיעה אלה – החברה שלה מפושקר. הם התמקמו בגואה לתקופה ארוכה של כמה חודשים, אבל כששמעו שהגענו לקודלי הגיעו לארבעה ימים לבקר והבנות בעננים. נבנתה פה חבורה של 6 בני נוער (מיכל ב- ו', מאיה, שלו ואלה ב- ז', בן ויאיר ב- ח') שעוזבים אותנו בערבים, יוצאים להסתובב לבד, אוכלים בנפרד מאיתנו, יושבים בלילה על החוף ואסור להפריע להם, כמו שאתם יכולים לתאר לכם מאיה בעננים...

יערה שהקשר שלה עם שחר (אח של שלו) עלה על שרטון, מצאה את סתו – ילדה בת 6 שמשפחתה חיה בהודו 4 שנים, הן כל הזמן יחד ואנחנו לומדים מהם על כל מיני פעילויות לילדים שמתארגנות כאן. וכאילו זה לא מספיק, שלשום הגיעה עוד משפחה מקסימה עם 3 ילדים שאחת מהן בת 6 ויערה בלתה איתה את כל אתמול.
לפני כמה ימים הופיע על המרפסת שלנו טל (החצי המשעשע בצמד סיוון וטל) ובזאת הביא אותנו למצב בו כמעט כל האנשים שפגשנו ואהבנו בהודו, החל מהשבוע הראשון, התקבצו לחוף אחד לפינאלה של החלק הזה של הטיול (כן מאיה, חוץ מדורון, לא שכחתי...(.
אז מה אנחנו עושים כאן? מעט מאד. אוכלים, שותים, סיבוב בים, הלכנו פעם אחת לגוקארנה – העיירה הקרובה – והבנו שבסך הכל אנחנו די בחור. כלומר מדובר בחוף (אגב, בחרנו להגיע לחוף היחיד בסביבה שאי אפשר להגיע אליו ברכב) שנמצא בקצה של כ 3 קילומטר של דרך עפר שיוצאת מאחוריה של עיירה שכבר היא שכוחת אל ... בכל זאת העיירה נחמדה ובוודאי נחזור לשם לעוד קצת קניות, אם כי הנסיון שלנו לארגן לנו כאן ארוחות בוקר משפחתיות לא צולח כי הילדים פשוט מעדיפים לשבת במסעדה עם החברים שלהם...




לפני יומיים הלכנו קרלוס ואני עם גיורא לחוף אום – חוף אחד דרומית אלינו שקיבל את שמו מצורת הסימן אום שיש לו, הליכה של כ 20 דקות עם צ'ופר של ארטיק בסופה...היום (או מחר) אנחנו מתכננים לשכור סירה (אנחנו 19 אנשים בשלב זה...) ולטייל לשלושת החופים הדרומיים לכאן – Half moon, Paradise, Om, לכמה שעות. אבל בסך הכל – אנחנו בהחלט פחות ב doing והרבה הרבה יותר ב being... כמו שצריך.
בבוקר שבת באה סתו לקרוא ליערה ללכת לגן. היום יש יוגה והולה-הופ. יערה ישנה ואני אמרתי – פעם אחרת. היום הגיעה הפעם האחרת. קרלוס לקח אותה ונהנה. זוג צרפתי שחי לו באיזה חתיכת גן עדן ביער ליד החוף, והיא מארגנת פעמיים בשבוע פעילות לילדים. תיירים ו"קבועים" כאחד. הכל בהתנדבות, כולל חומרי יצירה והרבה רצון טוב. הורים שרוצים נשארים לעזור. קרלוס התנדב לעשות קפואירה לילדים בשבת. אני אדווח.
נ.ב. המרפסת שלנו, זו שתקועה באמצע החצר האחורית של המסעדה? הסוכה שבניתי התפרקה במשב הרוח הראשון, אבל הבנתי סוף סוף את הקסם באמיתי שלה – המילוי. לא הנוף החוצה, אלא הנוף פנימה. כל היום באים לשבת איתנו חברים ויכול להיות שזה לא פחות אסתטי מההרים בקסר דווי, רק אחר.
*************************
עוד כמה ימים עברו. 23 בדצמבר והחוף מתמלא מאד. אבל מה, מתמלא טוב, או כמו שאמרה שני – כולם פה באו לעשות כף, אז כף פה. האוירה מצויינת, קצת כמו אוירת פסטיבלים, אבל כאילו פיזרו את הפסטיבל על שטח עצום אז הרבה יותר שקט ורגוע.
אני קמה מוקדם ויוצאת לחוף, אומרת בוקר טוב לפרות – כן, יש פרות בחוף, פורשת את הבד שלי ועושה לי מתיחות. אני לא לבד. אחד אחד יוצאים משכימי הקום, הרב בקטע של יוגה ומדיטציה, אחד אפילו עושה קפואירה...
ב 8 או 9 יערה מתעוררת וישר רצה לחפש את החברות שלה. בינתיים הגיעה עוד משפחה מהררית (הצפון שולט בקודלי) ותרמה לחבורה עוד ילדה בת 8. מאיה ובן מועפים מהמיטות שלהם (או של החברים) בין 11 ל 2 – תלוי כמה אנחנו סבלניים. יום אחד צעדנו, חבורה גדולה של מבוגרים וטף, לחוף אום, מדי פעם הולכים לעיירה הסמוכה, אבל רב הזמן עובר בין מסעדה למסעדה, פעם לבד, פעם בקשקוש עם חברים, פעם עם ספר, פעם עם מחשב, קצת ישיבה על החוף, טבילה בים, סיבוב על "בננה" שמגיעה מדי פעם. אבל ללא ספק השעות השוות הן הבוקר המוקדם והשקיעה. זה הזמן שלא חם מדי על החוף ואם בבוקר החוף כמעט ריק, הרי שבערב אין מטר פנוי – ובכל זאת נעים. מאד מאד. כל ערב השקיעה שונה. לפעמים בהירה ופוטוגנית, לפעמים מעוננת ודרמטית, לפעמים עייפה ומטושטשת, פעם וורודה ופעם כתומה, אבל תמיד יש למה לחכות. ואנחנו מחכים. אולי בגלל שאין משהו אחר לעשות, אולי בגלל שזה פשוט יפה כל כך ונעים כל כך.





בן, כרגיל מחפש מקום לגלוש. היום, סוף סוף, הוא מצא. בזכות העקשנות שלו. כשהיינו בגוקארנה הוא פגש מישהו שאמר לו שיש שם גלים ושהוא מדריך גלישה ומשכיר גלשנים. קרלוס היה סקפטי וניסה לשכנע אותו לרדת מזה, בסוף הוא הלך איתו לשם הבוקר והופתע. היו גלים! הם שכרו גלשן ובילו שם את כל היום. בן חזר עם חיוך מאוזן לאוזן, חיוך שלא ירד לו עד עכשיו... מחר הם חוזרים לשם.
כולם כאן בחוף מעסיקים את עצמם בקריאה, סריגה, גילוף, מקרמה לסוגיו, אני לא. אני מחליפה ספרים אבל קוראת מעט יחסית לזמן שבידי. לא בא לי לקרוא. אני מבינה שכנראה אני כל כך עייפה מנטאלית שאפילו 4 וחצי חודשים אחרי שעזבנו, הדבר שאני הכי צריכה זה מוח ריק. מוח ריק זה יופי. היום, סוף סוף, אחרי ימים של דיבור על זה, עינת לימדה אותי לסרוג במסרגה אחת. נסעתי לגוקארנה וקניתי חוט כותנה שהוא בעצם פשוט החבל הכי דק שמצאתי. אני סורגת כובע רחב שוליים ליערה. או אולי תיק. נראה כמו מה זה יראה כשאני אסיים...בינתיים נראה לי שאפשר לסרוג עם מוח ריק, אז הכל בסדר.
בערב מתפלפלים בשאלה הכי עמוקה שאדם שואל את עצמו בקודלי: איפה אוכלים. גם פה אנחנו לא משקיעים יותר מדי מאמץ או יצירתיות וכמעט כל יום אוכלים באותו מקום. אמרתי לכם – מוח ריק.
הילדים לעומת זאת יותר יצירתיים. הקטנים (חבורת ה 6-11) יושבים בערב סביב מדורה שהם מארגנים כמעט לבד ומאפשרים לנו ערבים שקטים. מתוקים להפליא וכאלה בוגרים. מדהים איך כולם מתבגרים כאן כל כך יפה.

שלשום היתה מסיבת "סוף העולם". אני לא יודעת איך התעסקו עם זה בארץ, אבל כאן באמת היו כאלה שהכינו לעצמם נתיב מילוט מהצונאמי. המסיבה – הראשונה והיחידה בינתיים שהיינו בהודו - היתה די איומה, כלומר המסיבה אולי היתה אחלה, אבל המוזיקה היתה איומה. טראנס. בד"כ אנחנו אוהבים, אבל הפעם זה היה "פרוגרסיב" – ככה הסבירו לנו. לי זה לא נשמע כאילו זה מתקדם לאיזשהו מקום ומהר מאד התקדמתי לישון בחדר. אולי בסוף השנה יהיה מוצלח יותר.
הרמזים היחידים לאסון העלול לפקוד את העולם הגיעו לילה אחד מאוחר יותר. בעודנו יושבים עם גור ועינת על המרפסת (שלהם בקומה השנייה והאסטרטגית), השעה מאוחרת ופתאום אנחנו שומעים צעקות "Fire!!!" אחת החושות במרחק 30 מטר מאיתנו התחילה לעלות באש. לאט לאט התחילו להתעורר אנשים – מקומיים ותיירים, וכולם נראו חסרי אונים באופן דומה. על צינור אין מה לדבר, וקצת קשה לשפוך דליי מיים על הגג – שם היתה השריפה. אני כמובן ישר ראיתי איך זה מתפשט – הרי חצי מהחוף עשוי קש – ומגיע אלינו. הרגשתי שצריך לעזור אבל קפאתי. עינת ישר רצה להעיר את העובדים בגסט האוס שלנו שנראו אדישים בדיוק כמו כשאנחנו מבקשים כוס תה, וקרלוס וגור חשבו שצריך לתת למקומיים לעשות את העבודה. בכל מקום אחר זה נשמע כמו רעיון טוב, אבל כאן, איכשהו, זה לא היה נשמע לי מבטיח. יוזמה ופעלתנות הן לא תכונות הודיות קלאסיות. איך שלא יהיה האש כובתה לא לפני שהתפשטה קצת מסביב ואנחנו יכולנו לחזור לשבת בנחת. אגוז הקוקוס שנחת על גג הפח שתי דקות אחר כך הקפיץ את עצבינו הרופפים ממילא וגרם לנו לחשוב שאולי הרע עוד לפנינו ושפשוט חלה טעות קטנה בתאריך.
אגב, יש שמועה שהאמת היא שהעולם חרב וכל מה שנשאר זה חוף קודלי על קהלו המגוון. שאלנו את עצמנו איזה עולם ייבנה מחדש על סמך הפליטים האלה והרגשנו די אופטימיים. לא עולם מתקדם במיוחד, אבל רגוע...
מה הלאה?
אלה הדליקה את בן ומאיה על גואה. מאד. ולא סתם על גואה אלא על האזורים הכי לוהטים, אלה שלא עלה בדעתנו לנסוע אליהם. האמת, מגניב. הרי מקום כיפי נעים ורגוע כבר יש לנו, אם לצאת מכאן, אז למשהו שונה. זה היה נראה כמו רעיון טוב, לצאת להאמפי עוד כמה ימים ומשם לסוע לגואה. לזרום עם הרצון של הילדים. אבל אז, אחרי שכל הטיול לא ממש מסתדר לה, פתאום גילינו שיערה מאושרת. ממש טוב לה פה וכל פעם שאני מוציאה איזשהו תיק היא מביטה בי במבט חרד – "אנחנו עוזבים?". אז חשבנו – יאללה, נישאר, נזרום עם הצרכים של הילדים. אבל אז בן מתחיל להיות חסר שקט ומת כבר להתקדם (זה היה לפני שגילה את הגלים בגוקארנה) – הוא בעניין של להספיק לראות עוד מקומות, ופה "אנחנו לא עושים כלום". חמוד של אמא. ניסינו להגיד ליערה שגם בגואה יהיו לה חברות, ועל זה היא אמרה "אבל כאן יש לי כבר חברות מוכנות". צודקת.