רג'סטאן

אז קודם כל הנסיעה. כדי להגיע מקסר דווי לפושקר צריך לעבור בדלהי. גם הפעם החלטנו לוותר עליה. יכולנו לבחור נסיעת לילה לדלהי ואח"כ יום לפושקר, או להפך. בכל מקרה ההחלפה בדלהי כרוכה במעבר בין תחנות – לא נעים, אבל הכרחי. קרלוס מציע בחכמה לבחור בנסיעת יום ואח"כ לילה כדי שנהיה עייפים ונישן. וכך עשינו. יצאנו מקסר דווי בבוקר לכיוון קטגודם – תחנת הרכבת הקרובה. 3.5 שעות נסיעה, הכל כלול - הכאבים והבכי של יערה, ההגעה הלא נעימה לתחנת הרכבת. לקחנו רכבת שנחשבת "שווה". מושבים רחבים ומתכווננים כמעט עד שכיבה. דיילים שמגישים בקבוק מיים אישי, חטיפים, ארוחת ערב. שלא תטעו, אנחנו עדיין בהודו.

 

יש להודו דרך להזכיר את עצמה. מה שזה לא יהיה תמיד נשארת הג'יפיות. המושבים המכוערים, הוילונות המלוכלכים, הסרחון הנורא בשרותים, אבל אנחנו רחוקים מלהתלונן – הנסיעה מעולה. ממש נוח, האוכל חריף מאד אבל טעים ואני מתפעלת ממאיה שבמקום להתלונן ולבכות – אוכלת מה שהיא יכולה – צ'פאטי ואורז, ומנגבת את הרוטב החריף מעל הטופו. יערה היחידה מהמשפחה שוכלת את החטיף החריף שקיבלנו...

מגיעים לדלהי ב 9:20 בערב. יש לנו 45 דקות  להגיע לתחנת האוטובוס. הסוכן שמכר לנו את הכרטיסים אמר לנו שיש לנו מספיק זמן אם לא נתחיל להתמקח עם נהגי המוניות. אבל הוא שכח עם מי יש לו עסק. ידענו שהמחיר צריך להיות 200-300 רופי. הנהג הראשון מבין העשרות שהתנפלו עלינו ביקש 600 והסכים להוריד ל 580. למרות העצה של הסוכן הלכתי לחלון המוניות הרשמי ושרפתי 10 דקות בתור. הנהג בא אחרי ואמר לי שזה לא יעזור כי הם מטפלים רק בעד 4 נוסעים. הוא צדק אבל אני הייתי מספיק נואשת ושכנעתי את הפקיד ש 2 מבוגרים ו 3 ילדים זה לא יותר מ 4. הוא אמר בסדר, 200 רופי, אבל שאצטרך לשלם על הנוסע החמישי ישירות לנהג. כמה? בשלב הזה התערב הנהג "הנחמד" ואמר לו (אמנם בהינדי אבל הבנתי) – להגיד לי 200. הפקיד היה מספיק הוגן להגיד לי – לכי לשוטר. יצאנו אל מחוץ לתחנה, מחפשים את השוטר, וקיבלנו את חווית דלהי שלנו. עשרות אנשים (נהגים? סקרנים?) התקהלו סביבנו, רק גברים כמובן. לא נעים בכלל. מאיה נלחצת. אני ממליצה לילדים פשוט לצחוק. זו חוויה שיכולה להיות מצחיקה או מבהילה ואפשר לבחור. מוצאים את השוטר. אבל גם הנהג הדביק מגיע אליו. קרלוס לא מתבלבל ואומר לשוטר – לא הוא! עם הנה הזה אנחנו לא נוסעים. המקום מוצף בעשרות אם לא מאות מוניות, אבל בכל זאת לוקח לו עוד איזה 10 דקות למצוא לנו מונית ואז לאתר לנו את הנהג. כל הזמן הזה ההמון מלווה אותנו. נהיה עוד יותר לא נעים. אנחנו ממש מבריחים את הילדים לתוך המונית, אבל אז הדלת לא נסגרת...עוד כמה דקות ואנחנו נפרדים מהזנבות הרבים שגידלנו בשלב הזה גם משלבים תנועות מגונות ואנחנו שמחים לברוח משם. הנהג נותן רייס ואנחנו מגיעים ברגע האחרון לאוטובוס. אנחנו כל כך ברגע האחרון שאנחנו לא שמים לב ששינו לנו את המקומות באוטובוס וש"שידרגו" לנו לאוטובוס עם מזגן. זהו המפגש הראשון שלנו עם אוטובוס "סליפר". זה אוטובוס שבחלקו התחתון מושבים ומעליהם – מיטות. כוכים סגורים עם מזרון יחיד או זוגי. יש לנו שני דאבלים וסינגל. התאים במצב מצויין – מזרונים נקיים וטובים. אני נכנסת לכוך שלי עם יערה ומרגישה שנכנסתי למקרר. הילדים מתקנים – לפריזר. נורא. בנוסף לא הספקנו לעשות פיפי ואני אומרת לילדים – לא נורא, בטח הוא יעצור בקרוב. (אגב, הוא לא עושה הפסקה עד פושקר). הנסיעה עוברת עלי ברגשות מעורבים. מצד אחד, אין מה לעשות - המנח קובע. אין כמו לנסוע בשכיבה על מזרון. מצד שני הקור נורא, אנחנו בתאים האחוריים וקופצים כמו משוגעים, ולכולם יש פיפי בטירוף, ואוי, כמה קר.

כל אחד/שניים מאיתנו בתא נפרד ואין הרבה תקשורת. האוטובוס עוצר מדי פעם להעלות או להוריד נוסעים ואני לא נרדמת כי אני כל הזמן חושבת על מאיה המסכנה שיש לה פיפי. מאיה אגב, ישנה מצויין. אנחנו מבינים שאין מה לחכות להפסקה מסודרת ובאחת העצירות יורדים להתרוקן פחות או יותר מאחורי האוטובוס. בפעם השלישית שאנחנו מתלוננים על הקור, אולי 5 שעות אחרי היציאה, פתאום מביאים לנו שמיכות. המצב משתפר אבל האוטובוס עדיין נוסע מהר מדי, קופץ נורא, והצפצופים ההודים הידועים מלווים אותנו גם הפעם. אוטובוס הלילה לא מפסיק לצפור את המנגינות היצירתיות שלו כל הלילה. מחריש אוזניים.

ב 6:30 בבוקר האוטובוס סוף סוף עוצר בתחנה שוממת, הרבה לפני השעה היעודה. כל ההודים יורדים ומתאדים אבל אנחנו מבינים שאנחנו לא בפושקר אלא באג'מר – כחצי שעה מפושקר. על הכרטיסים שלנו כתוב פושקר ואנחנו מתעקשים. מה קרה עם כל שאר הנוסעים? לא ברור. בסוף אנחנו מבינים שאוטובוס אחר, שנמצא כרגע 40 ק"מ מכאן יבוא לקחת אותנו לשארית הנסיעה. למה? הודו.

 

פושקר צפופה, חמה וסואנת. אני כרגיל, שונאת אותה מיד, אבל תוך יום יומיים מתרגלת לשינוי בקצב ובעיקר לשוק. סה"כ היינו בפושקר יותר משבוע וכל מה שראיתי היה השוק. כמעט 3 חודשים חיכיתי לעשות קניות והנה זה הגיע. אני בקושי יודעת איפה האגם ומה יש לראות, אבל אני מכירה כל דוכן בשוק. חורי העגילים שלי שהיו ללא שימוש כמעט 15 שנה נפתחו וחזרו לשמש אותי. כיף. מצאנו מלון עם בריכה ובכך גרמנו באופן מיידי גם לילדים לאבד עניין בפושקר. בריכה, שוק, ומסעדת פסטות ממש טובה היו מה שנזכור מפושקר ואני לגמרי סבבה עם זה לשם שינוי.

אבל כמובן שיחד עם זה גם כל הזמן הייתי חסרת שקט לגבי מיצוי רג'סטאן. התכנית המקורית ברג'סטאן היתה לקחת מונית לשבועיים ולעבור מעיר לעיר. רג'סטאן, ארץ המלכים, מפורסמת בארמונות שלה, בצבעוניות הבדים והאנשים, ובמדבר. אנחנו בדרך כלל לא חובבי ארמונות, מבצרים או מונומנטים, אבל רק הפעם חשבנו לעשות  מין טיול sight seeing כזה ולראות את מה ששווה לראות. אבל עכשיו היו שתי בעיות. האחת, שבשלב הזה עוד לא ידענו מה קורה עם הטיסה לאנדמן ואיפה ומתי יהיה היעד הבא ואיך לחלק את הזמן. השניה היתה יערה שכבר ראינו איך נסיעה של שעה במונית הורגת אותה, אז שבועיים? החלטנו לעשות את הדבר היחידי שידענו שאנחנו בטוח רוצים – לנסוע לג'איסלמר. החלטנו להשאיר את הדברים בפושקר, לקחת אוטובוס לילה לג'איסלמר (10 שעות) ומשם להחליט לפי ההתפתחויות עם התכניות ולפי הכח והחשק – או להמשיך לאודיפור או לחזור עם עצירה בג'ודפור.

לקחנו שוב אוטובוס שינה – לא ממוזג הפעם, אבל החוויה לא היתה שונה בהרבה. בניגוד לאוטובוס הממוזג, האוטובוס הזה היה מוזנח והחלון בתא שלי ושל מאיה היה שבור. קפאנו כל הלילה. ברקע שמעתי את בן קורא לקרלוס ואומר שגם לו קר. הוא היה בתא לבד ודאגתי לו. חוץ מזה סבלתי עם מאיה מהקור ולא ישנתי כל הלילה, אבל בבוקר הסתבר שגם בן וגם קרלוס ויערה ישנו מצויין. עכשיו, יש משהו שצריך להסביר. האוטובוסים האלה הם אוטובוסים מקומיים. לעיתים רחוקות יש עוד תיירים. אני לא יודעת איך לצאת פוליטיקלי קורקט מהסיפור הזה, אבל אני פשוט אנסה לתאר את המצב. בתוך התא הקטן שלנו – הכל אחלה פחות או יותר, אבל מחוץ לו – עשרות הודים זרוקים על הכסאות ועל הרצפה ואחד על השני, ובכל הזדמנות הפרצוף שלהם נדחף לנו לתא כי אנחנו והבנות שלנו הרבה יותר מעניינים מהשכנים ההודים האחרים, ואם רוצים לרדת לפיפי צריך לדרוך עליהם כי הם לא זזים, וכל הזמן הזה הם נועצים מבטים.

ההגעה לג'איסלמר היתה איומה. היינו התיירים היחידים באוטובוס ונהגי הריקשות המקומיים עלו אלינו לאוטובוס כדי להציע לנו מלונות. הם היו כל כך אגרסיביים וממש לא יכולנו להתארגן ולרדת. בסוף ממש צעקנו עליהם בנסיון לגרש אותם.

ג'איסלמר היא משהו אחר. העיר כולה בנויה מאבן בגוונים צהובים בסגנון מדברי עתיק כמו בסיפורי אלף לילה ולילה. באמצע העיר מבצר עצום וחלק גדול מהעיר הוא בעצם בתוך המבצר. אנחנו רצינו לישון בתוך המבצר. בדיעבד – לא כל כך משנה. אחרי הסתובבות לא פשוטה מצאנו חדר קטן ואותנטי ממש על חומת המבצר החיצונית. השרותים היו משותפים ולא ממש נקיים, אבל צמוד לחדר היתה מן מסעדת הסבה מקסימה עם הנוף הכי טוב מהמבצר לעיר. חשבנו לעצמנו שבשביל לילה אחד זה שווה. בלילה חשבנו קצת אחרת – היה חם נורא והמאוורר היה חזק מדי... מאיה היתה מצוננת נורא ואחרי שישנה גרוע באוטובוס היתה חייבת לישון. קרלוס נרדם איתה ורק אני הייתי, כרגיל, עם קוצים. החלטתי שאני יוצאת להסתובב במבצר. בן ויערה הצטרפו למרות שבן אמר שמקדשים לא מעניינים אותו. הלכנו דבר ראשון לסדרת המקדשים הג'ייניים. הם היו 15 דקות לפני סגירה, אבל החלטנו בכל זאת לקנות כרטיסים ולהכנס – רצינו sight seeing לא? הם היו מדהימים והילדים התלהבו נורא, כן, גם בן, שאמר שמחר חייבים לקחת את אבא ומאיה (מה שלא קרה, כי הם היו יותר עקשניים מבן כשאמרו שמקדשים לא מעניינים אותם, בן ממש התחנן שקרלוס ייראה את המקדשים אבל הוא סרב...). הסתובבנו עוד קצת במבצר וגילינו כמה הוא קטן. אח"כ גם בן נדבק בבטטת ויערה ואני המשכנו אל מחוץ לחומות, אל האגם ועם תכנית להגיע לנקודת הצפייה בשקיעה. לקחנו ריקשה ותכננו אח"כ ללכת לפגוש מארגן טיולי גמלים שהומלץ לנו מפושקר. הסתבר שנהג הריקשה הכיר אותו מצויין ולקח אותנו לקצה העיר אל המלון שלו. המלון (Pol Haveli) היה מקסים עם נוף נהדר למבצר מצד אחד ולבית הקברות היפהפה בצד השני ובדיוק שתי דקות מנקודת השקיעה. שלחנו את נהג הריקשה להביא את קרלוס, בן ומאיה מהמבצר. מאנו – בעל המקום, היה מקסים והציע לנו לבוא אליו למחרת, לקבל חדר לנוח למשך היום ולצאת איתו לטיול גמלים. כל זאת בלי התחייבות להשתכן אצלו במלון כשנחזור. הוא גם הציע לנו את החדר הכי יפה ומפואר שהיה לנו בהודו במחיר הוגן לגמרי. נשארנו לארוחת הערב הגרועה ביותר שאכלנו בהודו ואז הוא הקפיץ אותנו בחזרה למלון שלנו. ממש נהניתי מיום ראשון של sight seeing בהודו ובמיוחד נהניתי לראות את בן ויערה נהנים מהחידושים. הצטערתי שקרלוס ומאיה לא היו שותפים.

 

למחרת ארזנו את עצמנו ועברנו אליו. ממרפסת המלון היפה והמאווררת נשקף נוף מקסים והאויר נהדר. ישבנו שם עד לשעת היציאה לטיול. התכנית היתה – מינימום גמלים מקסימום מדבר. נסענו כשעתיים בג'יפ, עוצרים בבית הקברות המפואר, מדלגים על שניים שלושה מקדשים ג'ייניים, ומגיעים לנקודה בה נפגשים עם הגמלים. מדבר טאהר איננו מדבר חולי כמו הסהרה נגיד, אלא מכוסה רובו טרשים. בכל זאת יש בו קטעים של דיונות ולשם כולם רוצים להגיע. יערה ואני עולות על הגמל הראשון. הוא מתרומם ויערה נכנסת ללחץ. אני שואלת אותה אם תרגיש יותר בטוח עם אבא והיא אומרת שכן. אני מסמנת למוביל הגמלים שיוריד אותנו ועושה טעות מרה. יערה לא מוכנה יותר לעלות בשום אופן. היא בוכה ומפחדת וכל נסיונות השכנוע שלנו ושל המקומיים חסרי הסבלנות כושלים. הם רוצים שהיא תיסע בג'יפ ואנחנו כמובן לא רוצים לשלוח אותה לבד. אני משכנעת את המדריך שהיא תלך לידינו מתוך מחשבה שמהר מאד היא תתעייף ותעלה על הגמל. כל הסיפור הזה לוקח איזה 20 דקות וכולם עצבניים. יוצאים לדרך. שעה וחצי הליכה במדבר. כל נסיונות השידול והתחינות שלנו לא עוזרים. הילדה צועדת. קשה לה, היא אדומה, היא מזיעה, אבל היא לא מוכנה להתקרב לשום גמל. האמת שהרכיבה עצמה היא חוויה מפוקפקת לכולנו ואנחנו שמחים שהיה לנו שכל לעשות את זה קצר. המוביל חביב ליערה ומציע לה יד ומרגיע אותה, אבל האת שהוא ממהר, והיא מאיטה אותנו למרות שהיא ממש הולכת מהר ולא מתלוננת. בחלק האחרון, כשכבר ברור שהיא לא הולכת לעלות, קרלוס יורד מהגמל והולך איתה ואנחנו ממשיכים קדימה.

אגב, בסוף אותו יום היא מודיעה לנו שהיא לא מתכוונת לעלות על שום פיל ואנחנו לוקחים אותה ברצינות.

 

נקודת הסיום היא בקטע מקסים של דיונות. הילדים משחקים, אנחנו נחים והמארגנים מדליקים אש ומכינים לנו ארוחת ערב. הם מביאים מיטות שדה שהם מציבים על הדיונות ומציעים אותן עם הסדינים והשמיכות הכי נקיים שהיו לנו בהודו. הכל מקסים וארוחת הערב טעימה ולא חריפה באופן מעורר התפעלות.

כשיורד הלילה  נרשם קצת לחץ מצד הבנות, מאיה בעיקר, אבל כולנו נכנסים למיטות ומסתכלים בירח ובכוכבים, והכל כל כך יפה וכל כך נעים.... אני קרועה מעייפות ונרדמת מיד. באמצע הלילה אני מרגישה שהירח שקע וחושבת לעצמי שבטח הכוכבים עוד יותר בוהקים, אבל הקור עז ואיפה המשקפיים? ואני מתחפרת מתחת לשמיכה. בבוקר הסתבר שהפסדתי בגדול. כל אחד מספר בהתלהבות כמה הרבה כוכבים נופלים הוא ראה ואני מרגישה שהפסדתי ומתכננת את הלינה הבאה בחוץ...

בבוקר בן ואני מתעוררים מוקדם והולכים לראות את הזריחה מהדיונה הכי גבוהה.

 

אחרי שכולם קמים נשארים עוד איזה שעה שעתיים בדיונות לקול מחאת מארגן הגמלים המאד לא נחמד, שמקווה לטיפ ומבין שאם זה יקרה זה יהיה רק כשנלך ומסה לשדל אותנו בדרכים שונות – הגמלים צריכים ללכת (שילכו), בואו להצטלם לפני הפרידה (לא רוצים), הנהג שלכם רוצה לדעת מתי הולכים (לא נכון), המקדש ייסגר(שייסגר). הילדים נהנים, וגם אנחנו, ואין לנו שום פגישה חשובה למהר אליה. בסוף הוא נשבר והולך. הנהג הנחמד שלנו מחכה לנו בסבלנות ובדרך חזרה מסיע אותנו דרך כפרים מעניינים, בקתות בוץ, יישובי צוענים, ממש מקסים. אנחנו חוזרים לעיר לקראת הצהריים ומחליטים להשאר לפחות עוד יום. אני מתה על ג'איסלמר והמלון החדש שלנו ממוקם בקצה העיר. ההגעה אליו עוברת בסימטאות שמרגישות כמו כפר עתיק – בתי בוץ, עיזים וחזירים.הבעיה היחידה שיש לי עם העיר הזאת היא שזה המקום עם הסוחרים הכי אגרסיביים שהיינו בו וזה מתיש. ממש אי אפשר ללכת ברגל מרב הטרדות.

מכל ההתלבטויות לגבי התכניות (ראה פוסט "צרות בגן עדן") אנחנו מתעייפים. יש רק רכבת אחת בשבוע לגואה ואנחנו מחליטים לחזור לפושקר מיד ולנסות לתפוס אותה. לא אודאיפור ולא ג'ודפור. לוקחים שוב אוטובוס שינה – הפעם הוא יוצא ב 16:00 ומגיע ב 2:00 לפנות בוקר. לא ממש נוח. אנחנו כבר מתורגלים וחוץ מהלחץ של לעשות פיפי ולא לשתות, אנחנו מגיעים לנסיעה נינוחים.אני מצלמת את מאיה מציצה מחלון האוטובוס. לא חשוב כמה צפוף וג'יפי בפנים, היא דופקת את חיוך ה"אני בשייט תענוגות" שלה, וחוץ מקוקטייל עם מטריה וזיקוק לא חסר לה כלום. שוב, יש לנו את התאים שלנו, והפעם הנהג עושה הפסקה כל כמה שעות והנסיעה עוברת בטוב. רק חווית הירידה מעל ההודעים השרועים לא מתעדנת מפעם לפעם,אבל אנחנו שמחים לחזור לפושקר שמרגישה פתאום כמו בית.

אנחנו מחליטים לצאת לעוד טיול גמלים – הפעם בכרכרה. יערה לא רוצה והיא נשארת עם קרלוס. אני והגדולים זוכים להתערבב קצת עם מטיילים אחרים וזה מרענן.

 

 

בפושקר מתקבלת ההחלטה לנסוע בכל זאת לאנדמן ואנחנו נוסעים לג'איפור, עיר הבירה של רג'סטאן יומיים לפני הטיסה כדי לראות בכל זאת איזה מונומנט או שניים, וחשוב מזה – לראות סרט בקולנוע ולאכול קנטאקי פרייד צ'יקן!!!

ההגעה, כרגיל, קשה. הצפיפות ברכבת, הנדנוד של ההודים. את בן הם מצחיקים אבל את מאיה הם מפחידים, ואני מגיעה לקצה סיבולת ההודים שלי. מרגישה שהם מעייפים אותי ברמה שתכף בא לי ללכת מפה. אני צריכה להזכיר לעצמי את המקומות היפים והמרגיעים ולדעת שזה יקרה שוב...

בערב הראשון אנחנו מסתובבים בעיר האיומה ולא מאמינים עד כמה שכחנו איך נראית עיר – חנויות גדולות, שמות של מותגים NOKIA, LEVIE`S, CANON,  הילדים נרגשים.

וההודים בשלהם –    What country? Rikshaw? , אין ספק, אני מותשת. אני רבה עם מאיה באמצע הרחוב. מתקרב אלינו הודי עם מוביילים של פילים ביד. כשהודי מתקרב, הוא מתקרב. ממש. עומד צמוד אלינו: "100 רופי". "לא" אני אומרת. "good price" הוא אומר באותו טון, ומתקרב עוד חצי צעד (הוא ממש עלינו). "אני לא רוצה", אני כמעט צועקת וממשיכה לנזוף במאיה. "80" הוא אומר. "אנחנו לא רוצות" – הפעם מאיה צועקת, ומנסה להמשיך לריב איתי, והוא - "שתיים ב 150". אין ברירה, אנחנו צריכות לזוז משם וללכת לריב במקום שקט.

 

זהו, יום אחרון ברג'סטאן. היום טיילנו בג'איפור. סימנו וי על שני מונומנטים, קרלוס ומאיה סבלו והשתעממו, בן ויערה התלהבו באחד (מבצר אמבר) ופחות בשני (מצפה הכוכבים). אבל השיא נרשם אתמול כשאכלנו בקנטאקי פרייד צ'יקן והיום כשהלכנו סוף סוף לקולנוע. אני אומרת "סוף סוף" כי הילדים, ובעיקר מאיה, היו נורא לחוצים על זה. בית הקולנוע הוא מבנה עצום, מן היכל התרבות כזה, עם שנדלירים ופיתוחים על הקירות. בחוץ משתרך תור של שעות והרחבה הומה אדם. בפנים אולם כניסה גדול ואנחנו הופכים ברגעים לגולת הכותרת של הערב. אנשים מבקשים להצטלם איתנו - ליתר דיוק, עם מאיה ויערה שהן תמיד אטרקציה - יערה בגלל התלתלים ומאיה בגלל הצבע ושתיהן בגלל השונות.

הסרט הוא גרסה בוליוודית למיוזיקל נעורים אמריקאי. יש בו הכל - כדורגל, מאבק כוחות בין גברים, סיפור אהבה, מכות, תחרות ריקודים, תחרות אתלטיקה, מוות, מה לא. כל זה מגובב לכדי סיפור מאולץ ומצולם כמו משהו בין פרסומת לקוקה קולה, קליפ MTV, קומדיית נעורים אמריקאית וסרט ערבי. הבעיה הנוספת היא שהדברים קורים באופן סדרתי וכמעט בזמן אמיתי והסרט נמשך כמעט 3 שעות... ההיילייט של הארוע הוא כמובן הקהל שפורץ בשריקות וקריאות שמחה כל פעם שמופיעה על המסך בחורה יפה, או שיש מכות, או שיש נשיקה. הייתם צריכים לשמוע את קריאות העידוד בקו הסיום של הטריאתלון ...

זהו, פוסט ארוך ארוך, ואם שרדתם עד כה אני אעדכן אתכם שמחר אנחנו טסים לצ'נאי ויומיים אח"כ לאנדמן, ואז אתם יכולים להתכונן לדממת אינטרנט כי שם קשה ויקר מאד להתחבר.

להתראות בעוד 3 שבועות!

*יש המון תמונות מרג'סטאן ואני יורקת דם להעלות אותן לפוסטים. במקום זה תכנסו ללינקים...