אנדמן

אני מתחילה מהסוף. יושבת עכשיו בחושה מול הים, 6 בבוקר והזריחה היתה כבר לפני שעות. אנדמן מתהדרת באותו שעון של הודו אבל קרובה יותר לתאילנד אז 3 זה סוף היום עם חושך מוחלט קצת אחרי 5 אחה"צ. עוד 3 שעות המעבורת לפורט בלייר ומשם, למחרת, טסים בחזרה ליבשת. עוזבים את אנדמן אחרי 3 שבועות ארוכים בהם הטלטלנו בין שלוות גן עדן לבין תחושת נפילה צורבת.
במשך הזמן כתבתי מדי פעם בכוונה לערוך הכל לפוסט אחד ארוך, אבל כרגע החלטתי להשאיר הכל– שימו לב לסיכום הנגטיבי. אני משאירה אותו ככה. שיהיה. אבל האמת היא שחמשת הימים האחרונים היו גן עדן והוכיחו שוב כמה חשוב להיות במקום הנכון עם האנשים הנכונים. הילדים, וגם אנחנו, עוזבים בצער. נתגעגע למקום השלו הזה בו לא עשינו הרבה. הוא ללא ספק ייכנס לרשימת המקומות המועדפים של הילדים ואולי אפילו שלנו.המקום בו פגשנו לראשונה את האוקיינוס ההודי החמים, מקום המתנהל לפי הגאות והשפל של הים, המקום בו סוף סוף הכנסנו חלבונים לגוף שלנו (דגים, דגים, דגים), המקום היחיד בו התמודדנו עם אכזבה – ויכולנו לה, המקום הראשון בו סבלנו ממזג אויר שממש חרב לנו את המצברוח, המקום בו הילדים בילו שעות ארוכות עם מטיילים אחרים בכל הגילאים, המקום בו הוספנו לרשימת הדברים ששרדנו את עצי הקוקוס מהם נשרו מדי פעם בקול רעש נורא קוקוסים כבדים בעוצמה רבה, מחרידים את שלוות היער ומוסיפים לי עוד כמה שערות שיבה...

אז הנה מה שכתבתי על פני שלושת השבועות האחרונים:

אין מה לעשות, אין כמו ים. הילדים מיד שמחים, מיד מרגישים בבית. יערה אומרת – "כל כך היה חסר לי ים" ו "אני כל כך אוהבת ים" וממיסה את קרלוס. בשפל, כל חיי הים נחשפים והילדים הולכים בין הסלעים והאלמוגים ומוצאים כל מיני סרטנים וקונכיות מטיילות, וצדפות ותולעים ועוד מאות מינים של חיות ים – לא יאומן, מקסים. הכי מקסים זה שהם מתלהבים ונהנים. קנינו מזרוני ים וערסל ומשקפת שלא מתאימה לאף אחד ואנחנו מוכנים לאנדמן.

אני מאוכזבת. לוקח לי הרבה מאמץ להודות בזה – כי לא יפה להתלונן באנדמן שנחשב גן עדן אמיתי, אבל זו האמת. כנראה ראיתי בחיי הרבה יותר מדי חופים יפים והציפיות שלי היו בשמיים. האמת, אילו הייתי יודעת, בוודאי היינו מוותרים ואם ככה, טוב שלא ידעתי כי כולנו נורא נהנים למרות שהחוף הוא לא הגלויה שציפיתי לה.

המקום באמת בתולי. החופים לא מקולקלים עם מלונות וטיילות ומספיק להתרחק מטרים ספורים מהגסט האוס ולהרגיש כמעט לבד בקמפינג. החופים מכוסים מונגרובים ורק במקומות מעטים יש חוף ממש. הבונוס הגדול מבחינתי הוא ההפסקה מההודים. רגוע כאן והם לא מנג'סים ואני מאד זקוקה לזה אחרי רג'סטאן, שלא לדבר על צ'נאי. אני כרגיל חושבת לאן עוד אפשר להגיע – איים אחרים, חופים אחרים, אבל הרושם הוא שהכל דומה ושעדיף לא להתרוצץ, מה גם שעם הילדים אנחנו לא ממש יכולים להרשות לעצמנו להגיע למקום עוד יותר לא מסודר ולהסתכן בחוסר מים זורמים או העדר כילות יתושים או להסתפק רק באוכל הודי.

כאן, בחוף 5, הגסט האוס בסדר, אבל לא יותר מזה. לקחנו שתי חושות שלצערנו לא פונות לים אלא לחושות אחרות (ככה זה בכל הגסטהאוסים) ובינתיים אנחנו נהנים מהים הנעים – חלק חלק ושקט, ומהחופש של הילדים לרוץ לחוף, ללכת לבד לאכול במסעדה הצמודה, לבלות עם האבידורים. לפני כמה ימים בן ומאיה הצטרפו אליהם להפלגת דייג ונהנו נורא. תענוג.

חוץ מזה ביקרנו בחוף 7 - החוף היחיד באי שהוא ממש גדול ומתאים לשחייה ומקובל ללכת לשם לראות את השקיעה. 10 דקות הליכה ממנו נמצאת לגונה בה נטרף לפני שנתיים תייר על ידי תנין של מים מלוחים. זה היה מקרה נדיר, אולי אפילו בודד, אבל בעל פוטנציאל דאגה שאחת כמוני לא תפספס. בכל אופן היינו בים שעות, פגשנו שומר יערות/חופים מקומי ששמח לפטפט איתנו, היה כף.

אבל השיא עד כה נרשם אתמול. לקחנו סירה ויצאנו לשנירקול, דיג ובילוי על חוף באי בודד. היה מדהים! אפילו אני, שלא נהנית משנירקול נהנתי. יערה, שעד הבוקר הכריזה שהיא לא מוכנה לעלות של סירה קטנה (כי על מעבורת כבר התגברנו), התעוררה בבוקר ואמרה – אני כבר לא מפחדת. לקחנו מזרון וגלגל והיא שחתה כמו כולם. אח"כ עצרנו על חוף ריק ומקסים. משם מי שרצה יצא בסירה לדוג – כולם חוץ ממני וקרלוס, מה שאומר שאני וקרלוס היינו לבד על האי! לגמרי לבד! היה מדהים. אני כמובן הכנסתי את עצמי קצת לפחד כשקרלוס יצא להסתובב והשאיר אותי לבד. שמעתי תנינים, ראיתי כרישים, מה לא... אבל באמת שהיה קסום קסום רק אנחנו ומאות הקונכיות המטיילות על החוף. גם הילדים חזרו בעננים והוחלט שבימים הקרובים נצא לעוד טיול כזה, אולי לחוף אחר, ואולי אפילו לאותו מקום.

בן עדיין מת למצוא כאן מקום לגלוש. אומרים שיש חוף מתאים בליטל אנדמן, אי המרוחק מפורט בלייר כ 6 שעות הפלגה, ואנחנו מחפשים אינפורמציה כדי להחליט אם לנסוע לשם.

אני מבינה סוף סוף מה מפריע לי בגן העדן הזה – זה מקום שנשאר בו הרבה זמן ובמקום שנשארים בו הרבה שמן חשוב לי שיהיה לי מאד נעים בגסט האוס. שיהיה נוף, שיהיה מקום לבשל, שהחדר יהיה סימפטי – אין לנו כאן אף אחד מהדברים האלה. חבל.

הדרך שלי להתמודד עם השהות הארוכה וחסרת המעש היא "לנצל את הזמן". אני יודעת מה אתם חושבים – אפשר היה לחשוב בהתחלה שהודו משפיעה עלי ומקרינה עלי משלוותה, אבל האמת היא ש...כלום. אותו חוסר שקט, אותו חוסר סבלנות, אותו צורך אובססיבי בתכנון וביעילות. כנראה שאני צריכה להתרגל לעצמי סוף סוף, כי אם כאן לא השתניתי, זה כבר לא יקרה... בכל אופן, אנחנו לומדים כמעט כל יום, ואני עובדת על סרטוני וידאו קצרים על הטיול שברור לי שאם לא אעשה עכשיו החומר הזה יצטרף למאות שעות הוידאו שכבר יש לי בבית...

בן, כרגיל, רוצה להאריך את השהיה כאן. הילד הזה מדהים. הכל מעניין אותו, הוא זורם עם כל דבר כמעט, הוא מפתח שיחות עם המקומיים בכל הזדמנות. הוא היחיד במשפחה שממש פיתח חיבה להודים. וגם באנדמן, כמו כמעט בכל מקום שהיינו הוא מתאהב. הוא מתכנן את הטיול שלו אחרי הצבא. הוא רוצה לטייל לבד, רוצה את החופש להחליט לאן ללכת ומתי. על כל יעד שאנחנו מבקרים הוא אומר שירצה לחזור ומוסיף לתכניות כל יעד שלא הגענו אליו. זה יהיה טיול ארוך...

בקצה השני של הסקאלה, יערה. היא רוצה הביתה. לא תראו את זה בתמונות. היא שמחה, היא פורחת, היא משחקת, אבל היא רוצה הביתה – אמא, אני מוכנה לוותר על אנדמן, אני מוכנה לוותר אפילו על ברזיל (!!!???), אבל אני רוצה לחזור. תקצרו. היא קורעת לי את הלב אבל שתינו יודעות שאנחנו לא חוזרים. עוד לא.

כמעט שבועיים עברו. הספקנו לקחת עוד טיול יום בסירה, לטייל בהאבלוק עם טוסטוס, לבקר בחופים שונים על האי ובעיקר לנוח. לי זה לא פשוט, אני מודה. 10 ימים ראשונים הייתי חסרת מנוחה וחוששת משעמום יותר מאשר משועממת באמת. שאלתי את עצמי מה נעשה כאן כל כך הרבה זמן – הטיסה  חזרה השאירה לנו 3 שבועות באיים שפתאום הבנו שזה באי (ביחיד) כי האיים האחרים הקרובים לא מומלצים. על ליטל אנדמן אנחנו מתקשים לוותר. גם בגלל פוטנציאל הגלישה, גם כי נשמע שווה, אבל בעיקר כי קשה לנו לשבת בחוף אחד 3 שבועות. מה שכן, כל עוד לא החלטנו , בתום שבועיים אני מרגישהעל סף עזיבה וכמו תמיד זה גורם לי להתחבר... סוף סוף נהנית מהחוף, מחוסר המעש, ממזג האויר הנעים.יש רגעים שהמקום באמת מרגיש גן עדן, כמו בברושורים. שקט, בתולי, חופים לבנים, מים בצבע טורקיז. המרחק מ"הודו" נותן לנו קצת מנוחה. המקומים כאן לא נודניקים ופחות רועשים ואנחנו חווים משהו קצת אחר מהודו הצפופה הרועשת והמלוכלכת. הילדים לפעמים משועממים אבל רב הזמן מבסוטים. הגסט האוס שלנו די מבאס. הצוות ממש לא נחמד, אבל כל החיפושים שלי ושל דינה העלו שאין מקום שמשמעותית יותר טוב ואנחנו מתעצלים להתקפל, כולנו, על טפינו, ולעבור מקום. מה גם שאנחנו, אולי, אוטוטו עוזבים.

אני כל הזמן עם העיניים למעלה, מפחדת מהקוקוסים. הם נושרים מהעצים ללא התראה מוקדמת ויכולים להרוג פיל לפי דעתי. אנחנו יושבים להנאתנו במרפסת (המקורה, ברור) ומדי פעם שומעים בומים נוראיים כשקוקוס נופל על גג של פח גלי. גם החבטות כשהוא נופל סתם על החול לא מרגיעות במיוחד, ואני רודה בילדים שימצאו שבילי הליכה בטוחים, כאילו שיש דבר כזה.

לפני כמה ימים היינו שוב בחוף 7. גיורא רצה ללכת לחפש את הפיל שאומרים שיש בסביבה ואני הצטרפתי אליו. בדרך, בתוך כל הירוק הסבוך והיפה מצאנו מלון יפהפה, עם בונגלוסים מפוארים מעץ. שאלנו על הפיל ואמרו לנו שהוא לא כאן. בכל זאת המשכנו ללכת ביער, מתכוונים להגיע עד הלגונה ולחזור דרך החוף. פתאום, בשביל מולנו, צועד...פיל. אולי לא היינו צריכים להיות מופתעים, כי הרי לשם כך יצאנו, אבל התחושה היתה של פאטה מורגנה, של הזיה. שפשפנו את העיניים אבל הפיל היה אמיתי לגמרי. קצת עגום לאבחנתו של גיורא, אבל ללא ספק פיל.

גשם חזק שהתחיל פתאום לא קטע את תכניתנו, המשכנו עד הלגונה וכשחזרנו ראינו את הילדים במים, בגשם, מראה יפה ומפתה. למרות הידיעה שביציאה יהיה קר, הצטרפתי אליהם ולא התחרטתי – אין כף כמו להיות בים בגשם. קודם כל זה ממלא באנרגיה וחשק להשתולל- שזה כף, אבל זה גם יפהפה - משטח הים מנוקד בטיפות שנראה כאילו באות ממנו ולא אליו. מקסים.

בצער החלטנו לוותר על ליטל אנדמן אחרי שיחה עם מוטהו האגדי – בחור הודי חובב גלישה שמארגן שם ציוד וקורסים. השיחה איתו התחילה ב-בטח, אחלה מקום לילדים, טבע בתולי, מפלים, אין כמעט תיירים, זול, יש שני (!) גסטהאוסים לבחירה, אבל בירור מעמיק העלה שגם אין ממש חופים... אחד מלא בזבובי חול עוקצניים, אחד רחוק, ובאחרים יש סכנת תנינים או ליתר דיוק – אין אחריות שאין תנינים. ויתרנו, לא חייבים וגם הרי חשבנו שסוף סוף גילינו את הקסם של האבלוק. אבל יום אחרי ההחלטה נפתחו ארובות השמיים ולא מפסיק כבר היום הרביעי! בשבועיים הראשונים ירד גשם מדי פעם וגילינו שאין דבר כיפי כמו לשחות בים בגשם חזק, אבל זה נכון כשמדובר בגשם שמתחיל, ואז נגמר, אבל ארבעה ימים? עכשיו שיהיה ברור, תשכחו מכל מה שאתם יודעים על גשם. כזה גשם זלעפות עוד לא ראיתי. זה יכול להיות שעות/ימים ללא הפוגה, וזה יכול להיות בעוצמה שתוך דקות אפשר להוציא את מזרוני הים שקנינו ופשוט לשוט ממקום למקום. שעה של גשם כזה בארץ והמדינה משותקת. אז אנחנו ביום הרביעי. די מיואשים יש לומר. אתמול היתה הרגשה שזה הולך לקראת התבהרות אבל הבוקר אני לא בטוחה לגבי זה... הכל רטוב או לח או בוצי ונמאס לנו לגמרי. אחרי כמה ימים של הצטברות עצבים על הגסטהאוס שלנו (בשירותים יורד גשם, ברוח הגג דופק, כבר 3 ימים שאני לא ישנה, ובאופן כללי הם מגעילים), קמתי אתמול בבוקר ואמרתי – זהו, נמאס לי! אנחנו עוברים. לא יודעת אם הייתי גם עושה מזהו בקשר לזה, הרי דינה ואני כל הזמן מדברות על לעבור ולא עושות כלום אבל כנראה נראיתי סובלת, כי גיורא (שהתגלה כאיש של מעשים) העיף בי מבט אחד, עלה על הטוסטוס ואחרי 20 דקות התקשר ואמר בואו. אז עכשיו אנחנו במקום נחמד יותר, עם צוות סימפטי, לכל משפחה לקחנו חדר אחד בנוי עם שירותים ומקלחת (עדיין מים קרים, בררר) וחושה אחת פונה לים (למה אין חוק שכל החושות צריכות לפנות לים?) שזה תענוג. לא יאומן כמה הנאה אני שואבת מלשבת מול ים או הרים או כל נוף פתוח וכמה בקלות השלווה שלי נעלמת כשאין לי את זה. גם קרלוס והילדים נורא מבסוטים מהמקום החדש. הוא גם יפה יותר, גם יש חברה חמודים, גם הצוות נעים ובעיקר עצם השינוי עושה לנו טוב. הדבר היחיד שמעיב על השמחה הוא מזג האויר שעדיין מסרב לשתף פעולה. גשם. גשם. גשם.

 

(סיכום שנכתב ביום רע באנדמן, השארתי בשביל הנכונות ההיסטורית, כבר לא חושבים ככה...) 

אז מה אני אומרת על אנדמן?

המקום יפה, נכון. הרבה פחות תיירים מבמקומות אחרים. ההפוגה מהודו היתה כמו אויר לנשימה. היינו עם האבידורים – שזה תמיד טוב. היה לנו ים – שזה גם תמיד טוב. נכפתה עלינו מנוחה – שזה לפעמים טוב.

אבל (ואל תגידו שאני אמרתי את זה) –

לא היינו עושים את זה שוב.

אני לא יודעת אם זה נוסטלגיה או שבאמת יש חופים הרבה יותר יפים. בתאילנד, בפסיפיק, בברזיל.

אבל האמת היא שהמחיר הגבוה ששילמנו כדי להגיע לכאן די טרף את הקלפים. כשאתה משלם כל כך הרבה – גם בויתור על דברים אחרים אבל בעיקר בכסף, הציפייות נוסקות והסיכוי לעמוד בהן קלוש. הגילוי שהמחיר היה מיותר (מצאנו כאן כרטיסי חזור זולים יותר) רק הוסיף שמן למדורת החרטה והעצבים שלי. העובדה שלא יכולנו לקצר (בגלל הכרטיסים) או לנסוע למקום אחר (כי אנחנו על אי) יצרה מצב שנותרנו עם אי בודד לשלושה שבועות. העובדה שאני חששתי לנהוג/להרכיב על טוסטוס צמצמה את המרחב עוד יותר. כדי להשלים את התמונה, מזג האויר המחורבן ממש חרב לנו את השבוע האחרון.

שלא תבינו לא נכון – אנחנו רחוקים מלסבול. עדיין נהנים ועדיין חושבים שיפה כאן, אבל יצא שהימרנו בהמון כסף ובדי הרבה זמן על מקום שבחלק מהזמן הרגשנו בו תקועים, רוצים לקצר ולא יכולים.

שלושה דברים שאני חייבת להוסיף. האחד, הילדים (וזה ממש חשוב) ממש לא שותפים לתחושות האלה. נכון, הם משתעממים לפעמים אבל נדמה לי שהם מתים על אנדמן. השני, ממש לא ברור מאליו –קרלוס דוקא כן שותף לתחושות שלי (אם כי, כצפוי לא חופר בזה באינטנסיביות כמוני...) והשלישי– אנחנו היחידים שמרגישים ככה. כולם כאן מרגישים שהמקום מדהים ושהם הגיעו לגן עדן עצמו, מה שמחמיר את המצב כי זה גורם לנו להרגיש צמד סנובים מפונקים וכפויי טובה...

מזל שאמרתי דברים טובים על מקומות אחרים.

תכניות להמשך:

לא כיף לקנות כרטיסים – היינו מעדיפים להחליט מאוחר יותר, אבל תמיד קיים החשש מעליית המחירים. קרלוס רוצה להיות בברזיל בפסח – מה שדי מגדיר מסגרת להמשך.

הזמנו כרטיסים מהודו לבנגקוק ב 16 בינואר וכרטיסים לברזיל מלונדון ב 28 במרץ. נשאר לנו עכשיו רק להשלים את המעבר מתאילנד ללונדון ומלונדון לארץ – אולי עם ביקור בברצלונה אצל מיכל וזנדר. מחשבה.

https://picasaweb.google.com/100578427983379133730/Andaman?authkey=Gv1sRgCLfcgsfdouK6-AE