אז לקחנו מונית לנסיעה של 3 שעות שנמשכה 5 שעות (למה זה עדיין מפתיע
אותנו?) למונאר – נקודת הכניסה שלנו לקראלה, המדינה הכי דרומית בהודו. שמענו שנורא
יפה כאן אבל יום יומיים וממשיכים. השעה האחרונה של הנסיעה היתה כל כך יפה שכאב לי
פיזית. אני הרי אובססיבית ואם אני רואה משהו יפה ולא יכולה לצלם אותו זה לא כאילו
לא ראיתי אותו, זה הרבה יותר גרוע. זה כאילו נלקח ממני משהו שהיה לי. אז לא ממש
יכולתי לצלם מהאוטו וגם לא לעצור כל הזמן כי רצינו להגיע. במצבים כאלה אני לפעמים יושבת
לי באוטו ומתפללת שייגמר כבר הקטע הזה ושלא יהיה כל כך יפה בחוץ, בחיי.
עוד באותו יום שהגענו יצאנו לברר איך נטייל בסביבה. עיקר האטרקציה
במונאר הם מטעי התה הירוקים ואחריהם שדות התבלינים. משהו יפהפה. קרלוס לא יצא
מגדרו אבל אני ממש השתגעתי. כל כך יפה, למות. שדות התה בגבעות של ירוק בהיר, כמו שטיח
צפוף עם טקסטורה של דוגמאות וביניהם העצים הבודדים. שדות וגינות התבלינים, שילוב
של עצים ושיחים, הכל פרוע וטרופי וירוק – שילוב של דקלי קוקוס, עצי ענק (כמו ג'אקה
– איך קוראים לזה בעברית?) שיחי הל יפהפיים, קקאו, קפה, ואו!
מונאר עצמה סתמית ונטולת חן. אין בה הרבה תיירים ובהתאם אין לנו מה
לאכול. הכל חריף. אנחנו בוחרים באלטרנטיבה הקבועה שלנו במצבים האלה – חביתה ופארוטה
(כמו מלאווח) אבל הן מגיעות חריפות...בחיי. חוץ מזה, כמה ביצים אפשר לאכול? הקטע
הזה של החריפות מתסכל. היו תקופות שקרלוס, בן ואני התאמצנו לאכול ואפילו נהננו
מזה. אבל יש רגעים שזה בלתי נסבל. לא עוזר כמה אומרים להם "לא חריף" –
האוכל מגיע חריף. יש פעמים שכשאני מקבלת אוכל חריף אני פשוט רוצה לבכות. זה שורף
לי בקיבה, זה שורף לי בפה, אני כל כך כועסת! ורעבה! אני כבר לא מדברת על הבנות שגם
רמז לחריפות גורם לזה שלא יוכלו לאכול. מאז שעזבנו את אנדמן לא הולך לנו עם אוכל
ואנחנו רעבים ומתוסכלים – מזל שבואטאקאנאל היה מטבח.
ביום השני במונאר יצאנו ל sight seeing. הנהג לקח אותנו לכל
הנקודות החשובות. כל אחת יותר מטונפת מהשנייה - תיירות הודית, זוכרים? אבל בין
לבין, כל כך יפה... תראו ב 200 התמונות שסיננתי מתוך אולי 1000. היה עדיף סתם לקחת
ג'יפ ולהסתובב – אבל את זה אני יודעת היום.
הנהג, כמו תמיד מנסה לשכנע אותנו ללכת לכל מיני מקומות שאנחנו לא
רוצים – הרי מהעמלות האלה הוא מתפרנס, ובחוות הפילים השלישית אנחנו נכנעים. תמיד
תכננו לרכב על פילים מתישהו, אבל בפנטזיה שלי זה היה ספארי כזה שבו הפילים הם
האמצעי הטוב ביותר לראות חיות לעומת ג'יפ מרעיש. מה שהוצע לנו עכשיו היה סיבוב של
15 דק' על פיל. כאילו "בגינת תבלינים", אבל לא בדיוק ספארי. אבל מאיה והנהג
נורא רצו, אז הסכמנו... האמת שהבנו שיש סיכוי טוב שזה כל מה שיהיה לנו מפילים ולא
רצינו להצטער על זה. יערה, הפתעה – לא הסכימה בשום אופן לעלות על הפיל. העלנו אותה
לשניה ובצרחות הראשונות הורדנו. אנחנו עומדים ליד הפיל, יערה בוכה מתסכול ומפחד, מאיה
בוכה כי היא רוצה שכל המשפחה תעשה ביחד, הנהג בלחץ כי הוא רואה את הקומישן שלו
מתאדה, אני וקרלוס מסתכלים אחד על השני מותשים. אני בודקת עם יערה אם היא לא רוצה
או רוצה ומפחדת ואחרי שיחת שיכנוע באורך בינוני היא מסכימה, אחרי שהזכרנו לה כמה
נהנתה בסירה הגדולה, הסירה הקטנה, הטוסטוס ושאר הדברים שחששה מהם. כמובן שניה אחרי
שהיא עלתה היא כבר צועקת "איזה כיף". יופי. הרכיבה נחמדה אבל אנחנו
מרגישים די אדיוטים, הולכים הלוך חזור באתר תיירים על פיל. הילדים מבסוטים.
בלילה השני התפתינו לצאת לישון בבית מבודד מחוץ לעיר. המקום היה קצת מאכזב קצת אבל כמו תמיד בהודו, כל הטוב (והרע)
מגיע באופן לא צפוי. אחה"צ הלכתי עם הבנות לשוטט קצת. הבנות הלכו ללטף גדיים
באיזו חצר ופגשנו כמה נשים מקומיות. הצעירה בהן היתה מקסימה ולהוטה ליצור קשר. היא
שאלה אותנו על הטיול שלנו, העירה לי שצמידי הרגליים שלי שונים והזמינה אותנו אליה
הביתה. עוד באותו הערב הראנו לה תמונות מהטיול ולמחרת היא הראתה לנו (קרלוס, בן
ואני – הבנות לא היו מעוניינות) את הגינה שלהם, עם עצי קפה, קקאו, אגוז מוסקט,
פלפל, הל, קסווה. הכי שווה.
Sheneea, כך קראו לה, בת 20, עדיין
(!) לא נשואה, לומדת מתמתיקה ותהיה מורה. יש אנשים, שכאילו לא מתאימים לסביבה בה
הם חיים. כאילו מדרגה אחת מעל. ככה הרגשתי איתה. נכון, היא בקושי מדברת אנגלית,
היא לא יצאה מהכפר שלה חוץ מאשר ללימודים – 3 שעות נסיעה משם, אבל היא סקרנית,
מתעניינת, נבונה, תקשורתית. היא אישה, ולכן גם עם כל התכונות האלה כנראה שהיא גם
לא תצא מהבועה שלה ובסופו של דבר תסיים ללמוד ותתחתן עם מי שיגידו לה, ותלד ותטפל בילדים
ובעצי הקקאו כמו שאר הנשים במשפחה. אבל אני יודעת שהיא מיוחדת, קצת כמו קרול
בסמואה (למי שמכיר את ההיסטוריה שלי) שרצתה ללמוד וטרינריה ולבקר בישראל והיום היא
מטופלת בחנות וארבע בנות.
יצאנו ממונאר בג'יפ לכיוון קומילי/טקאדי – שני כפרים צמודים שגם
המקומיים לא יודעים איפה אחד נגמר והשני מתחיל ומעתה ייקראו טקאדי לשם הנוחות.
בדרך עוד שדות תה (אוף!!! אני עוצמת עיניים) ואינסוף מטעי תבלינים ופירות. אני
מעדיפה את סוג הצמחיה הטרופית הזה על ההרים הירוקים של הצפון ומסמנת את האזור כאחד
היפים, אם לא ה, שהיינו בו. טקאדי הוא שער הכניסה לשמורת חיות הבר פריאר בה אנו
מקווים לבקר ולסמן "וי" על שמורת טבע. ספוילר – זה לא יקרה. אנחנו
מגיעים ישירות לגסט האוס עליו קיבלנו המלצה ובגללו בכלל הגענו עד טקאדי. סיפרו לנו
שהוא גובל בשמורה, מקסים, ושאפשר פשוט לשבת בערסל ולראות את החיות באות לבקר. אז
לא בדיוק. נכון, הוא היה נקי והיה לו חן, אבל כשגיליתי שאין מים חמים למרות שאמרו
שיש – החן התפוגג, ולמחרת עברנו לאחד מהגסטהאוסים השכנים בשביל לגלות שכולם
מבריקים מנקיון (בחיי, אין דברים כאלה בהודו) ובעלי אותו נוף. עדרי פילי הבר,
האיילים והטיגריסים אמנם ויתרו על טיול מול המרפסת שלנו, אבל ראינו חזירי בר,
חמוסים ובופאלו(ים).
ביום השני לקחנו ריקשה לביקור בגינת תבלינים ובמפעל לתה. הילדים (סליחה,
הבנות, את בן הכל מעניין) מחו שזה יהיה משעמם ועכשיו כשיש את החלופה של האינטרנט
אין סיבה לצאת מהחדר. הנהג, הפתעה, גם רצה לקחת אותנו לרכב על פילים, אבל הבהרנו
לו שזה לא יקרה. הביקור במפעל דוקא היה מעניין, קיבלנו הסבר באנגלית הודית ממנה
הצלחנו להבין מילים ספורות בלבד והילדים התרוצצו בין המכונות. אח"כ ביקשנו
להסתובב במטעים ואני, איך לא, תקתקתי עוד כמה עשרות תמונות...
הנהג המשיך ללחוץ בעניין הפילים ואנחנו כנראה נראינו מספיק לא
מעוניינים שהוא השיג לנו מחיר ממש טוב והבטחה לסיבוב של חצי שעה ורשות להאכיל את
הפילים. זה והלחץ של הבנות – מאיה רצתה שוב לרכב, יערה רצתה להאכיל (או להפך), בן
העדיף לחסוך – בסופו של דבר הלכנו להציץ במקום וגילינו חווה קצת יותר טבעית
והחלטנו ללכת על זה. האטרקציה הבאה שהילדים (שוב, הבנות) רצו היתה לשטוף את
הפילים. אחרי עוד משא ומתן בינינו לבינן ובינינו לבין הנהג ובינו לבין העובדים
במקום, סיכמנו על מחיר, אבל – רק אחרי הביקור המתוכנן בגינת התבלינים. נסענו לגינה
בה ראינו, בנוסף לכל מה שראינו עד עכשיו, גם עצי/שיחי קינמון, ג'ינג'ר, ציפורן, צמחי
מרפא, כוורות ועוד ועוד ועוד. קרלוס היה מאוכזב כי רצה לראות איך מפיקים את
התבלינים והשמנים ואת זה, מטעמים של מיסוי ובירוקרטיה, עושים מחוץ לקראלה.
חזרנו לפילים ועשינו טוב, בן עוד היסס את שווה לו להרטב אבל בסופו של
דבר הצטרף לבנות ונראה על הפיל ממש כמו מוגלי. כולם נורא נורא נהנו (אני לא בטוחה
שזה כולל את הפילה) בעיקר מאיה, שבזמן האחרון גילתה שהיא משוגעת על פילים. בנסיעה
חזרה הילדים היו ספוגי מים אבל על כל כך הרבה אדרנלין שהם אפילו לא הרגישו את
הקור.
על השמורה ויתרנו בסופו של דבר – הבנו שלא רואים שם הרבה יותר ממה
שראינו מהמרפסת, ורק משלמים המון. הסתובבנו לנו בעיירה הנחמדה, אוכלים טיפה יותר טוב מאשר
במונר, מתעמתים עם הקופים שבאים לגנוב לנו את הפירות מהמרפסת, מתפעלים מבמבוקים
ענקיים שגורמים להרגיש כמו ב"מותק, הילדים התכווצו", ונהנים ממים חמים (רק
בבוקר) ואינטרנט כמו שכל כך רצינו.