עכשיו הגיע הזמן לעלות צפונה לכיוון החופים של גוקארנה וגואה. החלטנו
להמעיט בתחנות. ויתרנו על אלפי, ויתרנו על קאנור, על קוצ'ין לא. אומרים שהיא
יפהפיה. מצאנו כרטיסים לרכבת מהירה – 3 שעות מורקאלה לקוצ'ין, ויצאנו ליום מתא
תקלות – ובכל זאת יום טוב.
הזמנו מונית ל 5:30 בבוקר וב 5:40 הערנו את הנהג. הוא הגיע, הכל בסדר.
הרכבת איחרה ב 10 דק', לא נורא. אנחנו מתחילים ללכת לאורך הרציף לחפש את הקרון
שלנו, כשאחד העובדים אומר לנו לעלות וללכת בתוך הרכבת. אנחנו מנסים להסביר לו
שאנחנו לא יכולים לעבור בין המושבים עם המזוודה, אבל הוא מתעקש. תכף גם נבין למה.
אני עולה, יערה עולה, כשמאיה עולה הרכבת מתחילה לזוז. לאט מאד, אבל זזה. בן עולה
בתנועה, וקרלוס, אחרון, עם התיק הכי כבד, המזוודה וכמובן – הדידג'. הוא לא נכנס
ללחץ ומנסה לעלות, אבל כל השאר כן. אני עושה את מה שאני תמיד עושה כשאני נלחצת -
קופאת. הילדים - בין אם מהלחץ ובין אם בגלל שאני חוסמת להם את הדרך – תקועים בפתח,
ולקרלוס המסכן אין לאן לעלות... בסוף הוא פשוט דוחף אותם ועולה בקושי על הרכבת
הנוסעת. כולנו נושמים לרווחה, חוץ מיערה שנלחצת מהמחשבה על מה היה קורה אילו אבא
היה מפספס את הרכבת. אני מסבירה לה שפשוט היינו יורדים בקוצ'י ומחכים לו שם ושבטח
הוא היה מגיע ברכבת הבאה. כדי להרגיע אותה (וקצת את עצמי) אני שואלת את קרלוס מה
היה עושה אילו – והוא נותן את התשובה הנכונה. נרגעים. הבעיה שיש לנו עכשיו להתקדם
9 קרונות בתוך הרכבת. בלתי אפשרי. אנחנו מחליטים, בהמלצת הסדרן, לחכות לתחנה הבאה
ושם, הוא מבטיח, יהיה לנו מספיק זמן ללכת על הרציף עד לקרון שלנו. יערה בלחץ – מה
יהיה אם נפספס, מה יהיה אם נתפצל, האמת, צודקת. בתחנה הבאה אנחנו אכן יורדים לרציף
ופותחים בריצה- עד כמה שאפשר לרוץ עם כל התרמילים והילדים. אני מצמידה אלי את יערה
המאד מודאגת, מאיה ובן רצים קדימה בטווח עין, קרלוס אחרון – אם נתפצל, אף ילד לא
ישאר לבד. ושוב, לפני שאנחנו מגיעים לקרון, הסדרן מסמן לנו לעלות. הפעם אנחנו לא
מתווכחים ומזנקים פנימה. אתם קולטים? שתי עצירות של הרכבת ואפילו שאנחנו רצים
אנחנו לא מגיעים לקרון שלנו!!! אנחנו נזכרים בעצה שקיבלנו ממטיילים אחרים כשסיפרנו
כמה קשה לנו לרדת/לעלות לרכבת כשכולם דןחפים. אמרו לנו אז – פשוט תחכו ותעלו/תרדו
בסוף. באיזה הודו הם היו??? בהודו שלנו זה לא היה עובד, פה צריך לדחוף, לרוץ וגם
אז – לא בטוח שנגיע. את שארית הדרך עשינו בתוך הקרונות – הילדים ואני קדימה,
וקרלוס בשני שלבים שביניהם אני שולחת את בן אחורה לשמור על המזוודה והוא איכשהו
מצליח לפספס אותה ואת המסר של קרלוס ולשעוט אחורה... אל דאגה, הוא חוזר אחרי כמה
דקות. שארית הדרך עוברת בשלווה יחסית – הבנות נרדמות עלי באיזה צורה עקומה שגורמת ל
3 גפיים שלי להרדם, אבל לא נורא, אני לא נושמת, עדיף שיישנו מאשר שיתלוננו. מה
שכן, כמה דקות לפני קוצ'ין אנחנו עם התיקים על הגב צמודים לדלת, נחושים לרדת
כשהרכבת בעצירה מוחלטת.
קוצ'ין. כמה שמענו עליה. מסודרת, נקיה, לא הודו. יעד ראשון שלנו עדיין
בתחנת הרכבת, להשיג כרטיסים לגוקרנה/גואה לעוד יומיים. אנחנו כבר יודעים שאין
כרטיסים, אבל האגדה מספרת שתמיד בסוף מוצאים. מדובר בנסיעה של 12-15 שעות ולא
מתאים לנו בכלל אוטובוס. יש כל מני דרכים אחוריות להשגת כרטיסים – מכסת תיירים,
כרטיסי חרום (טטקל), רשימת המתנה, שוחד. אנחנו נכנסים למנהל התחנה ששולח אותנו
קודם כל לאשנב הרגיל. משם, אחרי שמתברר שאכן אין כרטיסים, אנחנו מוזמנים למלא
טפסים ולהגיע יום לפני תאריך הנסיעה להמתין עם עוד מאות לכרטיסי החרום. תגיעו ב 5
בבוקר ממליצים לנו – הקופות נפתחות ב 10... לא נשמע מעודד. אנחנו יודעים
מהאבידורים שלהם זה לא הצליח אבל שאז אמרו להם לכתוב איזה מכתב ולהגיע שעה לפני
הרכבת. אנחנו שואלים את עצמנו האם המסלול הזה ייפתח בפנינו רק אחרי שניכשל בהשגת
כרטיסי החרום מחר. ליתר בטחון אני נכנסת שוב למנהל התחנה להבין את התהליך וגם
להתייעץ לאיזה רכבת כדאי להגיש את הבקשה – יש הרבה וייתכן שהסיכויים שונים.
ואז,כמו בסיפורים ששמענו, הוא אומר – רגע, אני אבדוק משהו...כן, בואו תקנו כרטיסים
רגילים ליעד רחוק יותר, לרכבת אחרת, לשם יש מקומות. תרדו באמצע הדרך (לא שאלתי עם
הרכבת עוצרת). לא חשבנו פעמיים, זה חוסך לנו להגיע שוב מחר, בוודאי להטרטר, ובעיקר
להסתכן באי מציאת כרטיסים. יש כמובן חסרונות – הרכבת יוצאת יום אחד מאוחר יותר ממה
שרצינו, מחלקה רגילה ולא AC כמו שרצינו, מחיר יותר גבוה (יחסית למחלקה
הרגילה, אבל יותר זול כמובן מ AC), ותחנת היעד היא לא
הקרובה ביותר – נצטרך כנראה עוד כשעה נסיעה במונית. אבל אנחנו שמחים – סוף סוף
הצלחנו לקנות כרטיסים לרכבת!
אם אתם חושבים שבזאת תמו תלאותינו ליום זה אתם טועים. השעה רק 11
בבוקר ואנחנו בהודו. יש ים של זמן לתקלות. אנחנו יוצאים מתחנת הרכבת ולוקחים שתי
ריקשות למעבורת לפורט קוצ'ין – היעד שלנו מהיום ועד לנסיעת הרכבת שזה עתה הזמנו.
קקלוס ובן בריקשה הראשונה, אני והבנות מאחור. בצומת השלישי הנהג הראשון פונה שמאלה
והנהג שלנו מתחיל לקלל. כלומר הוא לא מקלל אבל הוא מרביץ נאום במלאיאלאמית – שזו
השפה המקומית, שזה הדבר הכי קרוב לג'יבריש מושלם ששמעתי בחיי. אני מבינה בסוף
שצריך להמשיך ישר ושלנהג שלנו אין מושג למה הנהג הראשון פנה. אני שומרת על קור
רוח, מוודאת שהוא יודע מה היעד שלנו, ומקווה שלנהג השני יש סיבה לנסוע בדרך
חלופית. מיותר לציין שאין עלי לא כסף ולא טלפון – הכל אצל קרלוס. מגיעים למעבורת.
שום סימן לנהג השני. לנהג שלנו אין טלפון ואין מושג איפה השני. אני משתמשת
בג'יבריש הכי טוב שלי כדי לברר אם אולי יש עוד מעבורת ולהסביר לנהג שאני לא פורקת
עד שהנהג השני לא מגיע. העובדה שאין לי כסף משחקת לטובתי – אני לא יכולה לשלם לו
והוא מחכה. עוברות עוד כמה דקות. הוא מנסה לשלוח אותי לטלפון ציבורי אבל אני לא
משאירה את הבנות לבד וכאמור – אין לי כסף. שלושה תיירים מגיעים, אני מוודאת שאנחנו
אכן במקום הנכון ומבקשת עזרה –אולי יש למישהו מהם טלפון. יש. קרלוס לא עונה
(אח"כ אנחנו מגלים שהיתה לזה סיבה טובה – הטלפון היה בכלל אצלי...). התייר
הנחמד מציע לשלם לריקשה. עכשיו שאני יודעת שאנחנו במקום הנכון אני מקבלת את עזרתו
ומשחררת את הנהג העצבני. אחרי עוד כמה דקות קרלוס ובן מגיעים. מסתבר שהנהג שלהם
התחכם ו"חשב" שהם רוצים להגיע לפורט קוצ'ין בדרך היבשה – דרך ארוכה ומפרכת,
הפעיל מונה (???) ויצא לדרך...מזל שקרלוס איכשהו הבחין בזה והחזיר אותו למעבורת.
אחרי האיחוד המרגש הלכתי לעמוד בתור לרכישת כרטיסים למעבורת. למה אני? יש תורים
נפרדים לנשים ולגברים, של הנשים היה קצר יותר. רבע שעה המתנה ו 12 רופי (1 ₪)
אח"כ היו לנו כרטיסים ביד. היינו כבר ממש בפתח כשמאיה היתה צריכה פיפי דחוף.
שאלנו אם יש שרותים על המעבורת והאדיוטים הראו לנו שיש בחוץ. מה שהם לא אמרו זה
שהמעבורת יוצאת תוך 20 שניות. פספסנו. לא נורא, יש עוד מעבורת עוד 20 דק'. אבל אז
אנחנו מגלים שבכרטיסים שלנו טובים רק למעבורת שפספסנו. חזרה לתור. הכרטיסים נמכרים
רק 5 דק' לפני שהמעבורת יוצאת וצריך ממש לקנות ולרוץ. רצנו. סוף סוף מגיעים לפורט
קוצ'ין! רק עוד ריקשה אחת ואנחנו בגסט האוס הנקי והנעים (ואם אינטרנט ומים חמים)
של האבידורים – שם גם מחכה לנו החבילה מסבתא שהובלה אחר כבוד מישראל על ידי אחות
של גיורא שבאה לבקר. אנחנו יודעים שיותר יקר בקוצ'ין ושאולי שווה לחפש, אבל אנחנו
עייפים ומחליטים לנסוע ישר לשם. שוב לוקחים שתי ריקשות (במחיר מגוחך), הפעם
מוודאים שהם מכירים אחד את השני ומגיעים לגסט האוס תוך כמה דקות. חבילה יש, אבל
החדרים מלאים. עוברים 6, 7, גסטהאוסים – הכל מלא. כשמוצאים מקום הוא גם עלוב וגם
יקר. חם איימים ואנחנו מתבשלים בריקשה. הנהגים שלנו חמודים וסבלניים ובסוף מוצאים
לנו מקום סביר – לא מים חמים ולא אינטרנט – אבל שני חדרים ו...מטבח! לא הכי מצוייד,
אבל דוקא כאן, עם המסעדות היקרות – זה ממש משתלם. הוא גם מבטיח להביא לנו בערב
סטיק לאינטרנט (זה כמובן לא יקרה). אנחנו נשארים, משלמים לנהגים הנחמדים פי 4 ממה
שסיכמנו ומתמקמים סוף סוף. הדבר הראשון שאנחנו עושים: אוכלים את השוקולדים שהגיעו
מסבתא, איזה כף!!!
הגסט האוס לא מדהים, אבל אני אוהבת אותו. זה בעצם בית של מישהו שאנחנו
מקבלים בו שני חדרים. מותר לנו להשתמש במטבח. הוא מאד בסיסי, לא נקי, עם גז שבקושי
עובד, אבל מטבח. אנחנו אוכלים ארוחות בוקר משביעות ועתירות חלבונים – ירקות, טונה,
בייצים, כיף. יש חדר מרכזי שמשמש להם כקבלה, אבל אנחנו משתמשים בו כסלון – משחקים
שם, אוכלים שם, אפילו רואים טלוויזיה. בלילה, הבחור פורש מחצלת והולך לישון.
ביום השני בקוצ'ין אנחנו sleeping & eating כמו שאומר לנו בעל הבית
כשאנחנו מתנצלים שאנחנו לא מזמינים אף אחד מהטיולים שהוא מציע לנו – backwater וטיול למחנה אימונים של פילים. ה backwater קיבל ביקורות די שליליות מכל מי שדיברנו,
ופילים – אנחנו חושבים על זה קצת, אבל sleeping & eating נראה יותר טוב.
אחה"צ אנחנו יוצאים לצרוך אומנות. קרלוס הולך עם בן ויערה לראות מופע של
אומנות לחימה קרלית ומאיה ואני הולכות לראות קטאקאלי. אומנות הלחימה לא מפילה אותם
מהרגליים ובסופה בן וקרלוס מדגימים להם קפואירה, מה שהופך - לפחות מבחינתם - להיי
לייט של המופע... הקטאקאלי מאד מרשים. מדובר בשעתיים וחצי בהן רואים קודם שעה של התכוננות
– איפור והכנת המקום – שזה פשוט מרתק, אחר כך יש הדגמה והסבר, ולבסוף המופע. בדרך
כלל מדובר במופע של שעות, אבל כאן, עבור התיירים קצרי הרוח מדובר בפחות משעה – וגם
זה, יש להודות, מרגיש ארוך ושתינו קצת מנקרות. אבל בסיכומו של דבר – מעניין מאד
ושווה בהחלט.
ביום השלישי אנחנו מזמינים את נהג הריקשה הנחמד שהגענו איתו לעשות לנו
sight seeing. ברור לנו שאין כאן יותר מדי sights, אבל אין לנו משהו אחר לעשות ולבית הכנסת
העתיק רצינו להגיע בכל מקרה. מבקרים במפעל קטן לאריזת ג'ינג'ר, מפעל קטן להכנת
נרות, מכבסה עירונית- ביקורים קצרים וחביבים. נכנסים לבית הכנסת העתיק – מעניין,
אבל לא חובה, מבקרים שוב באזור הדייגים ושוב נותנים לילדים להרים רשת. דגים לא ממש
תופסים שם אז הם דגים תיירים שייתנו להם כמה רופי עבור החוויה של הרמת הרשת.
שיהיה. בין לבין נכנסים להמון חנויות לתיירים רק כדי שהנהג יקבל את העמלה שלו.
קרלוס לא אוהב את קוצ'ין. גם אני לא משתגעת עליה, אבל משום מה אני
במצברוח מצויין. אנחנו מבלים זמן איכות משפחתי כמו שבאופן מפתיע עוד לא היה לנו.
מדובר רק בארבעה ימים, שלושה לילות, אבל יש לנו מן שגרה שכוללת ערבים משפחתיים
מקסימים. כמו במקומות רבים בהודו יש הפסקת חשמל יומית קבועה. כאן זה ב 8 עד 8
וחצי. זה תמיד מעצבן מחדש שפתאום חושך, והמאוורר מפסיק לעבוד, וחם. אבל פתאום נולד
משהו מזה. אנחנו עולים כל המשפחה לגג ומדליקים נרות, אנחנו יוצאים לטיול רגלי.
בערב השלישי אנחנו פוגשים בחורה אנגליה והילדים מלמדים אותה את אחד ממשחקי הקלפים
שלהם. הם יושבים עד אמצע הלילה – הילדים (כולל יערה), מירנדה ובעל המקום, ומשחקים
קלפים. באנגלית.
הרכבת שלנו לגואה/גוקרנה – עוד לא חייבים לקבל החלטה, יוצאת ב 8 בערב ויש לנו יום להרוג אחרי שעושים צ'ק אאוט
בבוקר. קצת בעייתי במקום חם כמו קוצ'ין, אבל היום עובר בשלום. אחרי ארוחת הבוקר הילדים רואים טלוויזיה ומושכים עוד קצת זמן בגסט האוס. אח"כ אנחנו מסתובבים קצת בחוץ ומוצאים גן שעשועים חצי מתפרק שהילדים משחקים בו, ומצליחים לפספס את הרגע המכונן - השעה 12:12:12 היום, ה 12.12.2012. מה שאנחנו כן נזכרים הוא שהיום נפתח הביאנאלה הראשון בהודו, רק כמה מאות מטרים מאיתנו. העיר מלאה כבר כמה שבועות באמנים וצוותי צילום מכל העולם ואנחנו מחליטים לקפוץ לשם. אנחנו רואים כמה תערוכות ומתעייפים. אנחנו חוזרים לגסטהאוס למקלחת ומשחק קלפים אחרון, אוספים איתנו את מירנדה שגם נוסעת באותה רכבת לגואה ונוסעים לתחנת הרכבת (ומתפנקים לידה בפיצה האט עם מזגן!!!).
הנסיעה סבירה. נסיעת לילה ב"סליפר". לא השגנו כרטיסים למחלקה הגבוהה יותר – וטוב שכך. הלילה קריר ולא צריך מזגן. הרכבת חצי ריקה – לא ברור לי למה היה כל כך קשה עם כרטיסים – ואין יותר מדי ניג'וסים והדחפויות של מקומיים. פה ושם שיחה, כמה צילומים, והלילה מגיע. 30% מהזמן הרכבת בתחנות. פשוט עומדת. זה מעצבן כי אני ישנה מצויין כשהרכבת נוסעת אבל מתעוררת כל פעם שהיא עוצרת. זה גם זמן בו שומעים את ההודים שמדברים/צועקים בקולי קולות בלי קשר לשעה. קרלוס כמעט לא ישן בכלל, אבל הילדים, אחרי ששיחקו קלפים עד 1 בלילה ישנים מצויין וממש צריך להעיר אותם כשהרכבת מגיעה, כמעט 14 שעות אחר כך. הרכבת מגיעה למקום שנקרא קרואר, 50 ק"מ אחרי המקום אליו אנחנו צריכים להגיע. זה חור, ולקחנו בחשבון שייתכן ונהיה חייבים מכאן מונית, כך שאנחנו שמחים שכמעט מיד יש רכבת לקומטה – שזה יעד שמקובל להגיע לגורנה דרכו, ומקרב אותנו עוד 25 ק"מ. הרכבת צפופה ואנחנו עומדים/יושבים/מתקבלים במעבר. חצי שעה והגענו, מה עכשיו? אנחנו מסמסים לגיורא שאומר לקחת אוטובוס לגוקרנה ומשם טוקטוק לחוף קודלי, אבל האוטובוס נמצא כ 10 דק הליכה מהתחנה ואנחנו מגלים ששוב יש רכבת מקומית לגוקרנה ומחכים לה. לא בטוח שזו החלטה נכונה – הרכבת, שוב, לא מגיעה עד מרכז גוקרנה ומקרבת אותנו רק עוד איזה 10 ק"מ. זו הרכבת השלישית שלנו היום ונראה כאילו אנחנו מתקרבים ומתקרבים ולעולם לא נגיע. בכל זאת כולם במצברוח טוב. הפעם אנחנו נשברים ולקטע האחרון לוקחים סוף סוף מונית. כמעט הקטע האחרון – הקטע האחרון באמת הוא....ברגל. איך הצלחנו, אחרי כל ההתלבטויות, לבחור בחוף היחיד בסביבה שאי אפשר להגיע אליו ברכב? לא ברור, אבל ככה יצא. קרלוס צריך לחזור פעם שניה למזוודה, אבל חוץ מזה גם החלק הזה עובר בשלום. בהתחשב בזה שהמעבר הזה כלל: ריקשה, מעבורת, ריקשה, רכבת, רכבת, רכבת, מונית, הליכה – הוא עבר ממש טוב ואנחנו נוחתים בחוף קודלי, גוקרנה, בזרועות שתי משפחות – אבידור וביטון. אבל על זה, בפוסט הבא...
