אתמול יצאנו מלה לעמק נוברה. נסיעה ארוכה ראשונה. נסיעה שכרוכה בטיפוס על פס של 5600 מטר – כלומר, מגוון של סיבות להרגיש רע – פיתולים, דרכים גרועות, גובה רב ו...פחד. קרלוס עדיין לא מתאושש מהרגישות לגובה והחליט לקחת תרופות. השיפור מיידי ואנחנו יודעים שעמק נוברה נמוך מלה אז זה בסדר. אנחנו מחליטים להשקיע בבטיחות ובנוחות ושוכרים רכב פרטי שילווה אותנו בכל ימות הטיול – למרות שאנחנו פוגשים משפחה שאנחנו יכולים לאחד כוחות ולצאת מהעסק יותר בזול. אם ניסע איתם נוכל לקחת מיניבוס ולחסוך קצת. כבר בשעות הראשונות ברור שההשקעה השתלמה. הרכב נוח להפליא והנהג שלנו מקסים, גם חביב ביותר וגם זהיר – שאי אפשר להגזים בחשיבות הדבר...יצאנו ב 5 בבוקר כדי גם להגיע מוקדם וגם שיהיה יותר סיכוי שהילדים ישנו בדרך. הנוף המדהים של לה בתחילת הטיפוס מעורר חרטה כי האור קלוש ולא ניתן לצלם, אולם בהמשך הדרך ברור שעשינו החלטה מצוינת – זה ממש לא כביש שנחמד להתקל בו ברכבים רבים, לא בכיוונינו ובוודאי שלא ממול. למאיה מספיק מבט אחד על המדרונות התלולים, היא מתה מפחד, מתחפרת והולכת לישון. כמובן שזה גורם גם לפחדים שלי להתעצם. במשך קצת יותר משעתיים אנחנו מטפסים. בהתחלה בכביש אספלט חד נתיבי אך סביר, אחר כך בדרך עפר. כשאנחנו על האספלט אנחנו שואלים את הנהג אם ככה הדרך למאנאלי והוא צוחק, כשאנחנו על דרך העפר הוא מהנהן. אופס...
מגיעים לפס. 5602 מ' גובה. איזה נוף מהמם, איזה קור. אנחנו מעירים את
הישנים והמנמנמים ואני קופצת החוצה ומתחילה לצלם. שניים שלושה טקטוקים ואני מביטה
אל הרכב ורואה את מאיה בפנים במחווה למונק, "הצעקה". הראש מתפוצץ לה ואנחנו
חייבים לרדת בגובה במהירות. לא נורא, אולי בדרך חזרה נוכל להתעכב קצת יותר. יערה
רוצה לגעת בשלג אבל אנחנו לא מתעכבים בגלל מאיה. קרלוס כאמור על כדורים, לא מרגיש
כלום. אני עם כאב ראש אבל נסבל. הירידה בגובה משפרת את המצב במהירות. ואנחנו
עוצרים ליד גוש שלג שמתגלה כגוש קרח. ממשיכים. הנוף של עמק לה מתחלף בזה של עמק
נוברה. מדהים! ההרים עצומים, הפסגות מושלגות, הכפרים ירוקים, השילוב התמיד מפתיע
של מדבר וכתמי ירק, איזה יופי! איזה מזל שאנחנו עושים את זה, לא היינו מחליפים את
זה בטיסה בחיים.
נוסעים עוד שעה או יותק ומגיעים לדיסקיט, הכפר המרכזי של המחוז, קונים
קצת אוכל וממשיכים להונדר. שם אנחנו עוצרים לפיקניק בין דיונות חול לנחל. את כל
הדרך אנחנו עושים במקביל למשפחה ישראלית מיודפת, עד עכשיו נפגשנו רק בעצירות כאבי
הראש (שלנו) וההקאות (שלהם) וזו ההזדמנות הראשונה באמת להפגש. הם עם 4 ילדים
שהצעירים בהם בערך בגיל של בן ומאיה. הילדים משחקים קצת בדיונות, וקצת בנחל (תארו
לכם את פוטנציאל ההתלכלכות...) ויוצאים לחלק האחרון של הנסיעה 3 שעות עד לכפר האחרון לאורך נהר שיוק –
טורטוק. המסלול פשוט יחסית, אבל הנסיעה מתמשכת ומתמשכת. הנוף מונוכרומי לחלוטין,
מדברי לגמרי והמונוטוניות מתישה. לפני כן, בחלקים הגבוהים והמסוכנים של הכביש,
כיוון שהוא חד מסלולי, צר ומפותל, הנהגים מצפצפים לפני כל פיתול שלא רואים מה מעבר
לו כדי למנוע התנגשות. הצפצופים מחרישי אזניים אבל אנחנו מקבלים אותם באהבה כי
באמת חיינו תלויים בהם. בשלב הזה של הדרך נראה כבר כאילו הם מצפצפים מתוך הרגל או
הנאה, כי הכביש כבר די סביר ועדיין הם מצפצפים כל הזמן.
קצת לפני טורטוק אנחנו עוברים בכפר מוסלמי והנהג מייעץ לנו לא ליצור
קשר עם התושבים "טליבאן". אבל אז עוברת משאית ממול והוא עוצר. אנחנו
מסתכלים על חבורת ילדים מצד ימין של הדרך ולא שמים לב שמצד שמאל, הצד של יערה,
מתחילה התקהלות של ילדים. כשאנחנו מבחינים יש כבר לפחות 15 ילדים, הבנות עטופות
במטפחות, הפנים שלהם דבוקים לחלון בהבעה לא כל כך נעימה והם צועקים, מצביעים לתוך
האוטו ומנסים לפתוח את החלון שפתוח כרבע ואת הדלת הנעולה – מזל. בהתחלה אנחנו
חושבים שהם מצביעים על העוגיות שברצפת האוטו אבל אח"כ נראה שזה הרגליים
החשופות של הבנות שישבו במכנסיים קצרים וברגליים מקופלות על המושב. כך או כך הבנות
נצמדות אלי, חצי צוחקות, חצי מבוהלות, ואחרי דקה של הלם נדמה לי
שה"גברים" מנסים לצעוק ולהבריח אותם מה שלא קורה עד שהנהג ממשיך בנסיעה
ופשוט מנער אותם פיזית... כל הארוע לא נמשך יותר מ 2-3 דקות אבל הילדים נסערים
ומדברים על זה כל היום. זה כמובן מוסיף לתחושת האי נוחות שהיתה למאיה מלכתחילה
לגבי הנסיעה לטורטוק- כפר מוסלמי, 25 ק"מ מגבול פקיסטן.
סוף סוף מגיעים לטורטוק. האזור הזה נפתח לתיירים רק לפני כשנתיים. כבר
בארץ קיבלנו המלצה חמה ממשפחת פלג לנסוע לשם וכך גם בלה. בדרך שאלנו את עצמנו אם 3
שעות נסיעה לכפר בודד זה הגיוני, אבל עכשיו הכל מובן. הכפר המקסים הזה הוא כמו בוסתן
ענק של עצי פרי בלב המדבר. אי אפשר להכנס
אליו ברכב וכולו מבוך של שבילים ותעלות השקיה. גשר מעל נחל הנשפך לנהר השיוק מחבר
את שני צדדי הכפר. מאות עצי משמש בכל מקום, חלקם נראים בני מאות שנים וחלקם
צעירים. הנהג מזהיר אותנו לא להגזים באכילה ואנחנו מתקשים להתאפק. הפרות, מזנים
שונים, קטנטנים ומתוקים להפליא, והכמות... כל הכפר כתום... קשה להאמין כמה פרי
וכמה מעט מזיקים יחסית, חקלאות אורגנית במיטבה. מעבר לעצי המשמש הפזורים בכל הכפר,
בלדי, הכפר מחולק חלקות חלקות, קטנות יחסית – לאו דוקא מרובעות כמו אצלנו, אלא
תלויים במבנה השטח. הכל מושקה על ידי רשת
מחוכמת של תעלות מים הבאים מן ההר, וכל הכפר נראה כאילו בנוי מעליהן. אנחנו מוצאים
לנו מקום לינה ב home stay, בית מקומי עם שלושה
חדרים – הגדול לנו, השניים הקטנים לדינה, גיורא והילדים, ומתחילים לטייל בכפר. יש
בכל הכפר אולי 10 תיירים פרט לנו, 7 מהם ישראלים... כף לנו וכיף לילדים. בערב
אוכלים ארוחה משותפת והילדים כבר זורמים יחד.
אחרי לילה מצוין אנחנו קולטים שפתאום כולנו מרגישים טוב. איזה כיף. בבוקר
הראשון אנחנו הולכים לביה"ס – חגיגות יום העצמאות ההודי. הארוע כשלעצמו
משעמם, אבל זוהי הזדמנות יוצאת דופן לראות ולצלם את האנשים, בעיקר הנשים היפהפיות
בלבושן הצבעוני. לא ברור מי מעניין את מי, הם נועצים בנו מבטים וזה דוקא נותן
הרגשה טובה כי זה לא רק שאנחנו מצלמים אותם כמו בגן חיות.
הנהג שלנו מרגיש צורך לקחת אותנו לבקר בגומפה הקטנה בראש הכפר. אנחנו
הולכים איתו בהרכב חלקי (הבנות נשארות לצייר) ועושים פיקניק קטן במקום בן נשקף כל
הכפר היפהפה הזה. כשאנחנו חוזרים, מספר שעות אחר כך, אנחנו מוצאים את הבנות בפתח
הבית, מוקפות בילדי הכפר, כולם מציירים יחד ומאיה מציגה לנו את כולם. אנחנו לא
מופתעים: מאיה כמו מאיה פתחה קייטנה...
די ברור לנו שאנחנו נשארים בטורטוק כמה שנוכל – אנחנו מאריכים ביום
וסה"כ סוגרים כמעט 3 ימים בכפר. באחד
מאחרי הצהריים יצאנו בן, קרלוס ואני לטייל בכפר – בכל פעם אנחנו בוחרים שביל אחר
ומגיעים לפינות חדשות – ובפעם הזו אנחנו רואים חבורת נשים מכינות צ'פאטי ופורי
(מין פיתה מטוגנת, מזכירה את הזלביה התימני). אני מציצה פנימה ומוזמנת להכנס.
נרשמת התרגשות ואלה שיודעות קצת אנגלית מדובבות אותי ואני אותן בחזרה. אחרי שאני
מנסה (ונכשלת) להכין צ'פאטי אני מבקשת לקנות מהן כמה פורי אבל הן לא רוצות למכור
לנו, אלא רק לתת. מסתבר שהן מכינות את הכמויות האדירות של הפיתות לארוחת הרמאדן.
כל הימים בטורטוק אנחנו ניזונים מהמשמשים הכי טובים בעולם ושותים מי נהר קפואים לא
מורתחים. ב 4 מזמינים ארוחת ערב מאד לא מגוונת ל 6, היא מגיעה ב 8, תמיד מאוחר מדי
ותמיד קטנה מדי. המתבגרים של דינה וגיורא כל הזמן רעבים וגם הילדים שלנו לא הרבה
מאחוריהם.
כל הזמן הזה מאיה לא יוצאת מהבית. היא מבסוטית עם מיכל ועם בנות הכפר
שמחזרות אחריה. חבל לי אבל אני מרפה. קרלוס, בן ואני לעומת זאת כל הזמן מסתובבים
ומתמוגגים.
זהו, מחר חוזרים ללה. מתחילים לחשוב על לקצר את השהות שם ולהקדים את
הנסיעה למנאלי.
