על הכרת
טובה או הכרת תודה או הכרת הטוב ובעצם על כולם
כמה קל,
אפילו לי, במצב הזה לראות את הטוב, להכיר בו ולהוקיר אותו. כל המסע הזה. כל כך לא
מובן מאליו (למה בעצם?).
הזמן
יחד. האוירה הטובה. האנשים הנעימים שאנחנו פוגשים. כל היופי הזה. ההרגשה שאנחנו
עושים דבר כל כך טוב, כל כך נכון, הבטחון בכך. השקט, השלווה. איזו זכות. כמה זה קל
בעצם... הכל יותר קל משחשבנו. ההסתפקות במעט כל כך - ולצידה הגילוי שנהדר לנו ואנחנו לא צריכים
יותר.
לראות את
הילדים. לומדים את הדברים הכי חשובים בחיים. נחשפים לחיים כל כך שונים משלהם.
לומדים לתקשר, לומדים להסתדר, מקבלים בטחון, מפתחים עצמאות. מעריכים את מה שיש
להם. באמת. בין אם זה את החדר שלהם בבית, או את הבישול של אבא שלהם (ואומרים את זה
בקול). אבל גם רואים שאפשר אחרת, שאפשר עם הרבה פחות. לומדים על הצרכים של עצמם –
נניח על הצורך בחברה, ועל הכישורים והחוזקות שלהם. וגם על החולשות.
ויש את
העניין הקיומי. אנחנו בריאים ואנחנו חיים. לא קרה לנו שום דבר רע. מעולם לא בירכתי
"הגומל" ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו, אבל צריך להכיר תודה. על כל
סיבוב קטלני שעברנו בשלום בדרכים המסוכנות, על כל נסיעה ללא חגורות בטיחות ו/או עם
ילדים על הידיים שהסתיימה בשלום, על כל סלע שלא התדרדר עלינו, על המצנחים שעבדו
יפה, על כל דייג בו הילדים לא החליקו לנהר, על האנשים הטובים שמקיפים איתנו ונראה
שמעולם לא עבר להם בראש לפגוע בנו, על כל פעם שהילדים נשארו לבד והיו שם כשחזרנו,
על כל הליכה בעלטה מוחלטת, או בבוץ, או במדרון תלול, או על פי תהום, או כולם ביחד,
שנגמרה בשלום (או רק בחבלות קלות), על זה שאנחנו בריאים. תודה.
על הכאן
והעכשיו
לא
מחליטים מראש מה עושים. כל יום קמים, מסתכלים על מזג האויר, על המצב רוח ומחליטים
מה נעשה (והרבה פעמים מה לא נעשה). בחיי, אני לא משקרת. לא יכולה עדיין לא לחשוב
על היעד הבא או על איפה נהיה בינואר, אבל יש לי שנה להתאמן...
על שלווה
יכולה
פשוט לשבת במרפסת, להביט קדימה ולבהות. אני.
לא
מרגישה שאני מבזבזת זמן, לא חושבת על מה יכולתי להספיק עכשיו, לא מצטערת על מה לא
עשיתי במקום. לא אני...
על שינה
שינה זה
לא אישיו. עוצמת עיניים ונרדמת. יקיצה טבעית
בערך ב 8:00, וגם אם מתעוררת ב 6:00 בטעות, אז מה? אם אהיה עייפה אשן.
על הליכה
אני לא
מאלה שסתם ככה הולכים ברגל. אף פעם לא התיימרתי להגיד שאני הולכת להנאתי. אני
הולכת או כדי להגיע לאיזשהו מקום שאין לידו חניה, או בטיולים - כדי שהילדים לא
יהיו פדלאות, או כי זה בריא ו"צריך". אם אמרתי פעם משהו אחר – שיקרתי. זה
לא שאני לא יכולה להנות מהליכה קצרה בשדות, אבל אני תמיד עם הראש בדברים האחרים
שאני לא עושה באותו זמן. אז זהו. אתמול גיליתי שסתם ככה ללכת, עדיין לא בא לי
טבעי, אבל אם צריך להגיע לאיזשהו מקום, אני ממש מעדיפה ללכת מלנסוע. השבוע יצאנו
לבקר בכפר הילדים הטיבטי, נסיעה של כ 7 קילומטר, או הליכה של כשעה בדרך קיצור
ביער. כאב לי הגב, תרוץ מעולה להעדיף נסיעה, אבל הבנתי כמה אני רוצה ללכת. הלכנו.
נורא כף
ללכת כשאין שום דבר אחר לעשות.
על 24/7
עם הילדים
נכון. הם
רבים, הם בוכים, הם רוצים, הם לא רוצים, הם מרעישים. אבל הכל מתגמד לעומת ערב אחד (או בוקר – כי זה אותו דבר) שכולנו יושבים
ומציירים יחד, או שרים יחד, או מתגלגלים מצחוק (וזה קורה הרבה), או סתם מדברים
שיחה אמיתית וטובה. ותשמעו קטע, אולי זה רק נדמה לי, אבל נדמה לי שזה בערך 50/50,
ואני רוצה לראות מישהו שיש לו יחס יותר טוב מזה בבית. לנו לא היה.
על לימודים
מי שחשב
שאני אחזור עם חשק להיות מורה - אז לא. עם כל הכבוד לשקט ולשלווה ולכאן ועכשיו, זו
עדיין אני ועדיין אין לי עצבים. נדבר עוד חודשיים, אולי משהו יקרה.
אבל...
זה עדיין
אחרת מבארץ. יש לי את כל הזמן שבעולם וקצת יותר סבלנות. וזה עושה הבדל.
הילדים,
שדחו ודחו את תחילת שנה"ל בהודו, קיבלו את הדין. סיכמנו על 5 ימי לימודים
בשבוע, א-ה, שעתיים ביום. חשבון ואנגלית לגדולים, חשבון ועברית ליערה, ובן רצה גם
כימיה ופיזיקה, סבבה. היה לי ברור שלא נעמוד בכמות הזאת, גם לא צריך, אבל העדפתי
להגדיר ככה ואח"כ "לוותר". אחרי כמה ימים, בהם לא למדנו כי טיילנו,
התפנינו דוקא בשבת. ברור שלא מבטלים טיול בגלל לימודים. עכשיו הסידור הוא כזה.
לומדים כשיש ימים פנויים – לא חשוב איזה. ורק כדי שלא יהיה חשש מיותר מדי ימים
פנויים – לא יותר משלושה ימים ברצף.
בכל פעם
בה אמרנו – הולכים ללמוד – היו קולות של אי שביעות רצון. המסר שלי היה, ונשאר –בסוף
השנה אתם צריכים לחזור לבי"ס. איך תרגישו עם פער כל כך גדול? מי שלא רוצה,
שלא ילמד. אני בחופש. אני מוכנה ללמד אתכם ולעזור לכם כדי שתתמודדו הכי טוב עם
הפער – אבל אני לא הולכת לריב או לקלקל את המצברוח בגלל הלימודים. זה עבד בדיוק
כמו שזה צריך לעבוד. אני לא אגיד שהם באים ומבקשים ללמוד, אבל הם מחוייבים
ללימודים שלהם.
יש קשיים
טכניים. כיוון שלא רציתי לסחוב ספרים אנחנו לומדים עם המחשב. רב הזמן אין אינטרנט.
הצלחתי להוריד למחשב חלק מהחומר – אבל א. זה לא הכל, ב. יש רק מחשב אחד, ג. נורא
לא נח ללמוד ככה. אני די מרגישה שצריך ספרים...
ודבר
אחרון – אני. זה אומר שבימים שאנחנו לומדים, אני צריכה ללמד ילד אחרי ילד אחרי ילד
– כמעט כל היום. לא כיף. ניסיתי למקבל, אבל גם זה לא לגמרי עובד (מחשב אחד, מורה
אחת, לא משהו). ניסיתי להיעזר בילדים - באחד הימים, מאיה התנדבה לעשות שיעור שפה
ליערה. היא היתה מדהימה והיא הראתה לי כמה אני לא טובה בזה. השיעור שהיא עשתה
ליערה היה באמת הרבה יותר טוב מהשיעורים שאני העברתי, וזה היה ברור לשלושתינו.
הודעתי לה ששפה עליה, אבל אחרי יומיים היא התעייפה או שסתם רבה עם יערה, אני לא
זוכרת. חוץ מזה, בגלל שאני בראש של להספיק את החומר, אני כנראה דוחפת יותר מדי,
ואז שני שיעורים ביום זה ממש הרבה מדי. הורדנו לאחד...
פחות,
אבל לומדים...