עכשיו קודלי. סיכום ביניים של הרושם הראשון: החוף נחמד. לא יותר; היה
קשה למצוא גסט האוס סביר; אנחנו משלמים יותר ממה שציפינו; המים בים מזוהמים;
השקיעות יפות; החדר לא ראה סבון (ואולי גם מים) הרבה מאד זמן; אנחנו בחברה הכי
טובה שאפשר לבקש – גם גיורא ודינה וגם גור ועינת; האוירה בחוף נהדרת; הילדים בעננים;
את בן לא ראינו מאתמול בצהריים; אלה הפלוסים, אלה המינוסים, ועכשיו תגידו – אני
צריכה להיות מרוצה? כנראה שכן, נראה לכם שאני מרוצה? שוב צדקתם – לא.
טוב, בואו נדייק – זה לא שאני לא מרוצה – אני כן. אבל אני עדיין חושבת
– אולי היינו צריכים לנסוע לגואה? ואז - מתי ניסע לגואה? איפה נהיה בקריסמס? ומשם,
זאת גנית במיטבה. אני כן מרוצה, אבל אני לא חושבת - "ואו! אם עד עכשיו שחינו
בקצפת, אז עכשיו הגענו לדובדבן. אנחנו בחוף ים, עם זמן להרוג, עם חברים. מה צריך
יותר?" אני חושבת על הצעד הבא. הכאן והעכשיו...מה?...ה"שם והאחר
כך" בשיאו!
ועוד דבר, וכאן אני שוב נהיית בטח אישית מדי. אני חושבת שגיליתי על
עצמי משהו. אני יודעת למה תמיד רע לי במקום חדש בהתחלה. אתם יודעים איך אני כשיש
לי פתק החלפה? עד היום שהוא פג תוקף הוא בוער לי בארנק. יום אחרי שהוא פוקע אני
סוף סוף יכולה להנות ממה שקניתי. ככה גם כאן. השעות הראשונות שאנחנו מגיעים זה כמו
מיד אחרי קניה. עשינו טוב? אולי חבל שבאנו? אולי יש יותר טוב? הימים הראשונים הם
דומים – יש עדיין זמן להתחרט, אפשר לנסוע למקום אחר. נכון, זאת טרחה, אבל בגלל זה
נתקע אם משהו שאנחנו לא שלמים? ואז, מתישהו, בדרך כלל עקב איזשהו אילוץ (כרטיסים,
רכבות), תאריך היציאה מהמקום נהיה ברור, ואז, סוף סוף, אני יכולה להנות. כמו ביום
סיום תוקפו של פתק ההחלפה. הדבר הוא שלי ואני יכולה להתחיל להתמסר לו. ה"שם
והאחר כך" בוטל – נשאר קצת "כאן ועכשיו" בשבילי. חבל, קודם היה
יותר...
אז
עכשיו אני הולכת לעשות תרגיל ולהנות מקודלי ביץ' מהיום הראשון, טוב, השני. אם אני
אצליח, היה שווה לנסוע להודו. אתם יודעים אבל מה התרגיל היותר קשה? גם לא לחשוב על
האלטרנטיבות. להחליט שזהו – אנחנו כאן עד שיימאס. אבל זה כבר יעד שדורש לפחות ארבע
שנים בהודו, לא ארבעה חודשים.
***********************************
כשהילדים עם חברים יש בי קול קטן שאומר – אני רוצה
להיות רק אנחנו. אל תבינו אותי לא נכון, אני שמחה בשבילם, שהם עצמאיים, שיש להם
חברה... אבל כשהם לא לידי אני פשוט...מתגעגעת. זה כל כך לא אני שאני חושבת שזאת ה-מתנה
שקיבלתי מהודו או לפחות מהמסע הזה. אני ממש ממש אוהבת להיות עם הילדים שלי. אני
נהנית מרב הזמן איתם. לא, אני לא חולה – אני גם מתעצבנת ואני גם רוצה לברוח, אבל
אני גם מאד מאד אוהבת לבלות במחיצתם. שווה, לא?
***********************************
הגסט האוס שלנו לא משהו. החדרים גדולים ואחרי שניקינו
אותם – הם סבירים. יש מרפסת רחבה אבל היא בגובה הקרקע, פונה לחצר האחורית של
המסעדה ונמצאת על שביל שכל הזמן עוברים בו. לא מקום מעורר השראה, אבל הבוקר
כשישבנו פה עם גור, בשעות החסד לפני שהילדים מתעוררים (למרות שכאן אנחנו לא ממש
מרגישים אותם), היתה לי מחשבה. אני חושבת שמה שנתן לי השראה למחשבה הזו היה ספר
שהתחלתי לקרוא – שנטראם (מומלץ
לגמרי!). גיבור הספר מגיע לבומביי ומתוודע לזוהמה, לסירחון, לעוני, לאומללות,
לרמאויות ובכולם הוא מוצא יופי. לא גרסה גברית לפוליאנה, בכלל לא. הוא פשוט אוהב
את זה – הוא רואה את הכיעור ומתאהב בו. דרך העיניים שלו זה פתאום נרא אפשרי. אולי
אפילו אטרקטיבי. האם אני יכולה למצוא יופי בנוף הזה? במרחק מטר מהמרפסת יש באר –
לא משהו פסטוראלי בנוי אבן – באר בטון עבשה וישנה. מימינה, מכונות כביסה וחדר
כביסה – ה"עסק" של אחיו של בעל המקום. עוד קצת מימין – תנור עצים ענק.
משמאל קצה המטבח של המסעדה (באותה בעלות כמו הגסטהוס), חבלי כביסה, ולפניהם שביל
בו עוברים תיירים בדרך לגסטהאוסים הפנימיים יותר, ובני המשפחה והעובדים של העסק
המשפחתי. אז אני יושבת וחושבת לעצמי – למה זה פחות "יפה" מלשבת מול
ההרים? אני רואה אנשים, אני שומעת קטעי שיחות, אני רואה את שלוש הבנות היפות
שעושות את הכביסה, את התינוק הטיבטי למראה של אחד העובדים, את התיירים שבאים לקבל
שירותי wi-fi צמוד למסעדה (עוד עסק של האח) ולפעמים מתהלכים בחצר
עם הטלפון ביד תוך כדי שיחת סקייפ מרגשת...אני לומדת שאפשר לשתות את המים מהבאר
ולומדת להכיר את התיירים בדרכם לחוף. אז אפשר למצוא יופי גם בחצר אחורית של מסעדה?
כנראה שאפשר, אבל אני, 24 שעות אחרי המחשבה הזאת תליתי בדים ובניתי לי סוכה סביב
למרפסת...
**************************************
גיליתי שאני פשוט אוהבת לכתוב. אני נהנית לתקתק ככה
את המחשבות שלי. מוצאת את עצמי מרימה את עצמי מהבד על החוף כדי לכתוב משהו שחשבתי.
אני מקווה להמשיך עם זה...
