סוף סוף מטיילים. קצת.

החלטנו ללכת על בטוח ולצאת לטיול יום קצר וקל, לא יותר משעה נסיעה רצופה, לבקר ב 4 יעדים, כפרים/מנזרים, מלווים במונית, הכי אירופה הקלאסית.
הבנות לא התלהבו כבר בערב הקודם, איך מנזר בודהיסטי יכול להתחרות ב ipod? להוציא אותם מהמיטה ב 7:00 היתה משימה לא פשוטה. החלטנו להשתמש בתכסיס זול – סיפרנו למאיה שיש סממית בחדר (עובדה שעד כה השתדלנו להסתיר). זה כמובן עבד – מי אמר שסממיות לא מביאות מזל?

קבענו עם הנהג ב 8. ב 8:15  התקשרנו והסתבר ש"טעינו". קבענו ל 8:30. ב 8:45 התקשרנו שוב ואז קיבלנו סיפור על נהג עם כאבי בטן. קצת אחרי 9:00 הנהג הגיע – לא נורא בכלל. עד 9:15 רבים מי ישב איפה ליד מי ומאיזה צד. זה לא שחסר מקום, להפך, יש שני מקומות ספייר מאחור אבל אף אחד לא יושב בהם. אנחנו נדחסים במקומות הפופולריים ויוצאים לדרך. 10 דקות אחר כך כולם עם בחילה/כאב בטן/כאב ראש או שילוב ביניהם. אני יכולה לחשוב רק על עשרות שעות הנסיעה שלפנינו. איך נצא מלה לעזאזל? יערה עוברת אחורה. בהמשך היום הריב משנה גוון והם (הן) רבות מי תשב מאחור... אין ספק שהודו נוסכת עלינו שלווה. אולי יש אנשים שזה עובד עליהם, אצלנו הכל כרגיל + כאב ראש בונוס. איזה כיף.

מנזר ראשון –Hemis . הילדים מגלים את גלגלי התפילה, פסלי הבודהה והילדים הנזירים. נרשמת התלהבות מסויימת. במנזר השני היא מתפוגגת. גם קרלוס מאבד עניין. הילדים רעבים. הדבר היחידי שתופס אותם הוא הספורט של סיבוב גלגלי תפילה. הם לא מפספסים אף אחד, גדול כקטן. יערה מסובבת לרגע לצד השני ובן אומר לה שזה מביא מזל רע, היא מתעלמת ודקה אחר כך היא נופלת. בן מאושר. במנזר השלישי הם מתעוררים לחיים, לא פלא, יש שם מסעדה. אחרי האוכל אנחנו מבקרים בבית מרקחת טיבטי ומתגברים את מלאי התרופות שלנו בתרופות טיבטיות נגד כאב בטן ומחלת גבהים. קרלוס, שכבר מתודלק באקמול ונורופן בולע 3 כדורים (אני הבנתי שזה 3 פעמים ביום, אבל הוא כנראה מרגיש שאין לו מה להפסיד). לא קורה לו שום דבר רע אבל גם כאב הראש שלו לא עובר. אני והילדים נכנסים למנזר, ללא ספק היפה מביניהם (Thiksey) וזוכים לראות ולשמוע נזירים תוקעים בקרנות. בן נותן לנזיר זקן לשמוע בMP שלו וזוכה להיות מצולם על ידי כל התיירים שעוברים באזור, כולל אמא שלו הגאה – הילד זורם!

למנזר האחרון שב Shey כבר רק בן, יערה ואני עולים. בן ואני גם מטפסים אל המצודה הגבוהה שמאחורי המנזר. קשה, קצת מסוכן, אבל מתגמל. הנוף נהדר ובן מבסוט – זה בדיוק מה שהוא אוהב, קצת אתגר, קצת טיפוס והוא מאושר.

חוזרים ללה. יערה מוותרת למאיה על המושב האחורי. אמרתי לכם, שלווה.

https://plus.google.com/u/0/photos/100578427983379133730/albums/5922373026558690657?authkey=COLS3oiy3eTkgQE