קסר דווי 2

הילדים לא שותפים להתאהבות שלנו. לא שרע להם, הם אחלה, אבל הם צריכים קצת יותר אקשין, ואנחנו חוזרים בערך לתכנית המקורית שלנו ונסגור כאן 8 ימים ולא נצח כפי שלרגע פינטזנו...

התמקמנו היטב בבית הקטן שלנו. קרלוס מבשל לנו, הילדים עושים סבב בתורנות עריכה-פינוי-שטיפה, וגם מנצלים את הזמן הפנוי לקצת לימודים. 

קרלוס ואני מתעוררים מוקדם וזוכים בכמה שעות של שקט. רק כשהילדים קמים אנחנו מתחילים לתכנן ארוחת בוקר. כיוון שההליכה לחנות כרוכה בעליה מסויימת, אנחנו מתעצלים לעלות ובוחרים להכין צ'פאטי או נאן בבית ומרויחים גם פעילות בוקר... כך יוצא שכשאנחנו מסיימים עם ארוחת הבוקר, השעה היא שעת צהריים.

הכפר עצמו הוא כפר של רחוב אחד. מסעדות בודדות, כמה חנויות אוכל. הוא שונה מהמקומות האחרים בהם היינו בכך שהבתים מבודדים זה מזה. מלבד שניים שלושה גסטהאוסים, רב מה שמוצע לתיירים הם בתים קטנים עצמאיים, הרבה פעמים עם מטבח – בדיוק מה שחיפשנו כל הזמן. זהו מקום שקל מאד להשתלב בחיים המקומיים ולהרגיש אותנטי. אם יוצאים מהרחוב האחד והולכים בשבילים, מוצאים בתים כאלה מעורבבים בבתים המקומיים. במקומות אחרים אותנטיות הולכת יחד עם ג'יפה וכאן לא. אם ממשיכים להתרחק מהכביש היחיד עוד כמה מאות מטרים, מהר מאד מגיעים לסביבה שמזכירה לנו אפילו את טורטוק. בתים פשוטים, ליד כל אחד פרה, בופאלו, עיזים, תרנגולות, גינת ירקות לשימוש ביתי ועוד קצת, קש לחיות, פלפלים חריפים המפוזרים לייבוש וכמעט בכל בית - חלקת קנביס קטנה.

ברקע רכס אימתני של הרי הימאליה מושלגים.

יום אחד ירדנו קרלוס ואני לעיר הקרובה, אלמורה. ירדנו ברגל (כ 8 קילומטר), עשינו קניות וחזרנו בג'יפ שירות שהתקשנו לארגן. יום אחר הלכנו עם הילדים למקדש על שמו קרוי הכפר וראינו שקיעה מקסימה. עלינו עם צבעים ודפים וציירנו למעלה מול הנוף.

הטיולים האחרים בסביבה כרוכים או בנסיעות ארוכות (ואז קשה עם יערה) או בהליכה קשה (ואז מאיה לא רוצה, ולמען האמת אני מתקשה גם בהליכה של יותר מחצי שעה), או בעלות גבוהה. בקיצור, כלום לא נראה מספיק אטרקטיבי לעומת פשוט להיות פה, אז אנחנו לא זזים הרבה.

לי באופן אישי לא חסר מה לעשות. אני קוראת סוף סוף, עושה התעמלות בבוקר מול הנוף, מלמדת את הילדים, לא מספיקה תמיד אבל רוצה לצייר, לרקום, לשחק עם הילדים. מאיה רוצה שאכין לה (שוב) איזה סרטון לקראת הבת מצווה המתקרבת, אז אני גם מצלמת. בקיצור, לא משועממת.

יש איזו תכנית לרדת לאיזה מפל קרוב – אבל לא בטוח שמספיק חם כדי להנות משחיה. יש לנו עוד 3 ימי רגיעה לפני הבלאגאן של רג'אסטאן...

אני לא יודעת איך להעביר את הקסם של המקום. אתמול טיילנו קצת בסביבה ומצאתי את עצמי מצלמת בוידאו את הקולות ואת האדמה...את הקולות, כי זה המקום הכי שקט וטבעי שהיינו בו. אם שותקים קצת (וזו משימה לא פשוטה כי דוקא במקום השלו הזה הילדים שלנו רבים כמו שהם לא עשו בשום מקום אחר – עוד סימן שצריך לזוז) שומעים קונצרט משגע של ציפורים וציקדות, מדי פעם פרה או עז, וביניהם את הקולות של המקומיים  בשגרת יומם הכוללת בעיקר עבודת אדמה ועבודות בית – דופקים, חופרים, אוספים ומדברים ביניהם – בשקט הזה שומעים גם ממרחק. ולמה צילמתי את האדמה? האבנים והסלעים המכסים את הקרקע, בדומה למה שהורגלנו החל ממנאלי, מכילים סלעים מוזהבים או מוכספים. אבל הפעם זה בכאלה כמויות שגם החול זהוב וכשהולכים ביער האבק נראה כמו נצנצים באויר מה שמוסיף לאוירה הקסומה. הדבר היחיד שחסר זה פיות קטנות, אבל בעצם הכל מלא פרפרים שמתפרצים מכל שיח שנוגעים בו...

 

עוד תמונות:

 

https://plus.google.com/u/0/photos/100578427983379133730/albums/5796516646425915457?authkey=CNvO-p2ciZL6jQE