---
(אופס, שכתי להביא איתי תמונות - אוסיף בקרוב, תחזרו...)
את שורות הסיכום האלה אני כותבת מאוחר יותר, וגם אותן אינני יודעת מתי אפרסם. כמעט לא מגיעים לאינטרנט.
בימים האחרונים ברישיקש עשינו בערך אותו דבר. הלכנו עוד פמיים לאותו חוף – פעם הילדים עם קרלוס כשעשו שוב ראפטינג, ולמחרת שוב כולנו ברגל. כל נסיונותינו לשכנע אותם ללכת לבקר במפל או ללכת בצד השני של הגנגס ולחפש חוף אחר – עלו בתוהו. שלושתם היו נחושים, לחזור לאותו המקום. וכך עשינו. בפעם השניה שהלכנו לשם פגשנו חבורת גברים הודים צעירים בתחתונים (ככה זה בהודו, הנשים או נשארות בבית או מתרחצות בלבוש מלא, אבל הגברים, בכל בריכה, בכל חוף, בכל מפל – בתחתונים, לא מחזה אטרקטיבי במיוחד). הם ראו מרחוק את קרלוס ובן עושים קפואירה – והתלהבו. הם לא יודעים מה זה אבל ניסו ללמוד...
אחד מהם ניסה לאמץ אותנו. דיבר איתנו בלי סוף, רצה להחזיר אותנו לעיר על האופנוע שלו (?) והזמין אותנו לאשראם שלו. זה קורה כאן לא מעט, ואנחנו לא מצליחים להמנע מחשדנות ומלחשוב- מה הוא רוצה? לא יודעים להחליט מתי זו החברותיות ההודית במלוא תפארתה ומתי עלול להיות עוקץ. כי יש גם וגם. ההודים חברותיים ודביקים בערך במידה שווה, וזה מרגש ומעיק בערך במידה שווה...
אחד מהם ניסה לאמץ אותנו. דיבר איתנו בלי סוף, רצה להחזיר אותנו לעיר על האופנוע שלו (?) והזמין אותנו לאשראם שלו. זה קורה כאן לא מעט, ואנחנו לא מצליחים להמנע מחשדנות ומלחשוב- מה הוא רוצה? לא יודעים להחליט מתי זו החברותיות ההודית במלוא תפארתה ומתי עלול להיות עוקץ. כי יש גם וגם. ההודים חברותיים ודביקים בערך במידה שווה, וזה מרגש ומעיק בערך במידה שווה...
בערב האחרון לפני הנסיעה אנחנו פוגשים זוג ישראלים. הם בדיוק עוזבים אחרי שהוא השלים בניית דידג'רידו. קרלוס נדלק. את היום האחרון אנחנו מבלים בבחירת הדידג' הכי מדליק ברישיקש. זהו, יש לנו בן משפחה נוסף וקרלוס מבסוט.
עזבנו את רישיקש. בציפייה לכרטיסי הרכבת סגרנו כאן שבוע, שזה בערך כפול ממה שהיינו רוצים. לא מצטערים שהגענו, אבל יוצאים בשמחה.
קנינו כרטיסים לקסר דווי. למרות שכבר עברו כמה ימים ואנחנו לא חייבים "להרוג זמן", ומצד אחד למדנו לחבב את רישיקש, ומצד שני היא לא נוחה לנו, אנחנו נוסעים בלילה שבין ה 4 ל 5 באוקטובר. נהיה שם בערך שבוע ומשם לרג'סטאן ומשם בטיסה לצ'נאי ולאנדמן. אז הנה, יש לנו מסלול מתוכנן מעכשיו עד סוף נובמבר!
