מנאלי 2

8.9
טוב האמת שאנחנו כבר רחוק רחוק, אבל עכשיו אני כותבת.
קודם כל - הוספנו תמונות בלינק של מנאלי - אתם מוזמנים לבקר.

משכנו את מנאלי עוד הרבה יותר מהמתוכנן. גם בגלל הילדים שהיו מבסוטים שם וגם בגלל אילוצי תחבורה, הברזות של נהגים ועיניינים לוקאליים מסוג זה. הילדים לגמרי משוחררים כאן, אנחנו משלימים לילדים בגדים חסרים במתפרות המקומיות, יערה ממשיכה לרוקן את חנויות הממתקים, בן עושה טיולים עצמאיים בסביבה, ומאיה מתנגדת בכל תוקף למעבר – "אמא, את אמרת שנישאר הרבה זמן במקומות ואת כל הזמן (!) מוציאה אותנו מהבית שאנחנו אוהבים (כן, היא מתייחסת  לגסטהאוס)!"

יערה עדיין מגלה קשיי הסתגלות. היא אמרה לי השבוע שמשהו חסר לה והיא לא יודעת מה, ושהיא מתגעגעת למשהו ולא בטוחה למה. ניסינו ביחד להבין מה זה ואש היא אמרה לי שזאת אני. "אבל אני הרבה יותר איתך ממה שבבית" אמרתי לה, "זהו", היא אמרה, אני מתגעגעת לזה שאת בעבודה"... מאיה, אגב, ידעה להגיד כבר מזמן שהם רבים ביניהם בגלל שהם הרבה יותר ביחד מאשר בבית.

פגשנו עוד משפחה ישראלית עם שני בנים 12.5, ו 8. למעשה בן ושלו נפגשו לבד, נדלקו אחד על השני ורק אח"כ הביאו את ההורים והאחים וזה עבד יפה. כך שלמעשה היינו מוקפים חברה במנאלי וזה היה מקור המשיכה. באחד הימים (שהיה אמור להיות האחרון במנאלי) נסענו לכפר שנקרא נאגאר, המרוחק כשעה ממנאלי, יחד עם עינת, גור והילדים (המשפחה של שלו). הם עשו עד כה את כל הנסיעות שלהם באוטובוסים ולא התפנקו במוניות כמונו, אז החלטנו שנסיעה קצרה כזו היא הזדמנות, סוף סוף, לנסוע ב  local bus. אז למרות שבנאגאר לא נרשמה התלהבות, הנסיעה היתה משהו. המושבים מחולקים למושבים ל 2 (גודל של בקושי 1.3 מושב באוטובוס ישראלי) ול 3 – שוב, פחות ממושב ל 2 בארץ. בירכתי האוטובוס – במקום בו אנחנו התיישבנו – עומד כרטיסן, שהוא בעצם בעל התפקיד הכי חשוב באוטובוס. בנוסף לזה שהוא מזהה אחרי כל תחנה מי הנוסעים שעלו לאחרונה ועובר ביניהם לגבות את התשלום, יש לו משרוקית. המשרוקית משמשת להגיד לנהג "סע" כשהוא עוצר, "עצור" כשהוא נוסע ו"יש לך עוד" כשהוא עושה רוורס. אלא שבגלל הרעש והצפיפות כל מסר צריך "להאמר" הרבה פעמים ובווליום מטורף. ובגלל הכבישים הצרים, הפרוצידורה של הרוורס נפוצה מאד כשבא רכב ממול, ואז הוא פורץ בסדרה של שריקות מסוג "עוד, עוד, עוד..." שהן הארוכות והרועשות ביותר... בקיצור חזרנו עם כאב ראש אבל חיוך על הפנים. שווה לגמרי.

חוץ מזה הילדים הסתדרו מצויין, שחר אמר ליערה "נראה לי שאנחנו מתחילים להיות חברים" ואילו בן ושלו לא הפסיקו למצוא תחומי עניין משותפים והיו צמודים כל הטיול, כיף.

 

כשחזרנו, הבנו שיש הברזה מצד הנהג שהזמנו למחרת ושזהו למעשה לא יומנו האחרון במנאלי. אז בארוחת הערב הלא אחרונה במנאלי שקבענו עם האבידורים, סיכמנו על טיול משותף למחרת. עלינו ברגל מעל אולד מנאלי, די הרבה יש לומר, ותחת מחאות וקיטורים בעיקר של יערה, ואז כלפי מטה לכיוון הכפר גושאל. היה יום מקסים והלכנו בשבילים בוציים טובלים בירוק, בין מטעי תפוחים ובקתות מקומיות, צמחיה עשירה והמוווון מים – יובלים, מפלים ו...בוץ שכמעט כולנו ביקרנו בתוכו בצורה כזו או אחרת. הילדים וגיורא גילו אומץ ונכנסו להתרחץ במים הקפואים.

 

בדרך (הארוכה) חזרה למנאלי עצרנו במסעדה יוקרתית – רק לראות – אבל הרעב, היומולדת של גיורא, ובעיקר הילדים – הכריעו והשאירו אותנו שם לארוחת מלכים, באמת טעימה אם כי מאד יקרה במונחים הודיים – כ 400 ₪ לשתי המשפחות. בכניסה למנאלי עצרנו בפארק קארטינג. וכן, זה היה בדיוק מה שאתם יכולים לצפות מפארק קארטינג במנאלי. היו רק שתי מכוניות ורק אחת מהן עבדה.

אבל את זה אנחנו יודעים אחרי שמאיה ניסתה לנסוע על השניה איזה חצי שעה כשהמפעילים רצים אחריה ומניעים אותה בכל פעם שהיא שובקת – כל 10 מטר, ואחרי שהמכונית החלופית מתגלה כנטולת ברקסים כשמיכל בתוכה, ואחרי שהם לא מסכימים שהילדים ייסעו במכונית היחידה שעובדת בגלל שיש בה שני מקומות ואנחנו שילמנו על נסיעת יחיד... 

 באותו ערב באמת נפרדנו ממנאלי ובבוקר יצאנו לדרך לדהרמסאלה.

 

https://plus.google.com/u/0/photos/100578427983379133730/albums/5782452703718941825?authkey=CLuwmOqm8qSOWQ