11.8
בין כאב לכאב אנחנו מסתובבים בעיר. קנינו נעלי הליכה לבן ומאיה
(והצטערנו שאת שלנו קנינו בארץ) והופתענו מהמחירים הפחות זולים ממה שציפינו – אמנם
הלינה והארוחות סבירים (כ 70 ₪ ללילה במקום פשוט אך יותר מסביר וכ 40 ₪ לארוחה
בינונית) אבל א' – זה לא נורא זול בהתחשב בזה שאנחנו צריכים לסחוב שנה, ו ב' –
השופינג..!!! כל התכשיטים והבגדים וה"מזכרות" - זה אמנם זול משמעותית
מהארץ אבל ציפינו להרבה פחות מחצי או אפילו שליש מחיר ביחס לדברים דומים בארץ.
אנחנו מקווים שזה רק המרחק של לה ולא שהודו התייקרה פתאום לכבודנו. אנחנו מעוררים לא
מעט תשומת לב בקונסטלציה המשפחתית שלנו, אבל לא לגמרי ברור למה, כי בימים האחרונים
פגשנו או שמענו על כ 6 (!) משפחות ישראליות נוספות חלקן בחופשת קיץ קצרה, חלקן
במסע ארוך כמו שלנו.
הילדים אומללים ברגעים שכואב להם, אבל בכל יום שעובר זה פוחת ופוחת
ורב הזמן הם מאושרים. לא תמיד מודים בזה אבל אפשר לראות את זה בנינוחות ובחיוכים
ובצחוקים המתגלגלים (כל כך מתגלגלים שלפעמים לא נעים במקומות ציבוריים...) וברגעים
של אופוריה. אנחנו מאד באיזי איתם, מאפשרים להם לראות סרטים כשיש חשמל (כמה שעות
ביום) ולשחק בגאדג'טים כשהם טעונים (יערה הודיעה כבר שהיא "ממוכרת" ל ipod של מאיה...) עם הלימודים סיכמנו לחכות עד
ספטמבר ובכך לבטא נאמנות מסויימת למשרד החינוך... היום גיליתי לצערי שמכל ה pdfים שהורדתי של "מדריך למורה", רק חלק קטן מכיל את עמודי
הספרים עצמם ולא כפי שחשבתי, מה שאומר שאני חייבת רשת כדי ללמד אותם...
לעומת זאת, אני כבר
רואה כמה הם עתידים ללמוד בשנה הזאת וזה
מדהים! מעולם לא ראיתי אותם ככה שואלים שאלות, מקשיבים לתשובות ומתעניינים בסביבה.
אני קוראת להם קטעים מ"הודו, יומן דרכים" של קרליבך – ללא ספק יצירת
מופת (טלי, תודה!) והם מקשיבים, ויש להם דעה, הם אולי לא ידעו את כל מה שבני
כיתותיהם לומדים השנה, אבל הם ידעו דברים ששום ילד בגילם לא יודע.
קשה להאמין, הם כבר מתגעגעים לחברים וכמובן לסבתא. עד כה בכל פעם שהתחברנו
לרשת הם לא מצאו אף אחד בסקייפ והתאכזבו. נראה שליערה הכי קשה. היא מייללת הרבה
(לא מאד שונה מהבית...(, מתגעגעת ומבקשת לחזור הביתה...
מבחינתי, אלה רגעים קשים – ואנחנו רק בשבוע הראשון...
אז בעצם יש משהו מעניין בכך שההסתגלות הפיזית משקפת את ההסתגלות המנטאלית.
אלה הם ימים ראשונים ואולי כאבי הראש הם לא רק בגלל הגובה...