סיכום. סוג של...

לא יכולתי להפרד ככה בלי לכתוב עוד טיפה...

טיפה על מה שעכשיו, מה שאחרי.

אנחנו כבר 47 ימים בארץ. מתוכם 3 שבועות בבית שלנו.

יש לנו עדיין חיוך ענק מרוח על הפרצוף, ואני מקווה שהוא לא ימחק.

אנחנו מרגישים טוב.

 

למרות שבשבועות הראשונים נרתענו מזה, בסוף כשזה קרה, שמחנו לחזור לבית שלנו. למרות תחושת הכבדות, הקביעות.

כל כך חששנו מהחזרה ועכשיו - טוב לנו. בינתיים אין סימן לנפילה...
 

בימים הראשונים היתה תחושת אובדן. וגם חוסר בטחון. עשינו טוב? למה חזרנו? ואז דוקא בן, שכל כך רצה להמשיך, שכל כך נהנה, אמר את המשפט שהייתי צריכה לשמוע. הוא אמר - "לא היינו יכולים להמשיך. שנתיים בלי חברים זה יותר מדי". הוא עזר לנו להרגיש שלמים יותר עם החזרה.

אז הנה אנחנו כאן

שבת ראשונה בישראל. עבר שבוע. לא, אנחנו עוד לא בבית שלנו. אנחנו אצל אמא שלי. הגענו ב 3:00 לפנות בוקר ב 30 ביוני. ב 6:00 מאיה ויערה התעוררו לבד, התקלחו, התגנדרו וחיכו להאסף ליום האחרון בביה"ס כדי לפגוש חברים. יומיים אחר כך הן עוד לא חזרו. שבוע אחר כך – אף יום לא ישן כאן יותר מילד אחד. היום זאת מאיה באופן מפתיע.

השמחה שלהם לפגוש את החברים מעודדת. אולי בכל זאת עשינו טוב שחזרנו...

אז הנה אנחנו כאן.

הספקנו לרשום את הילדים לבתי הספר, לקחת את האוטו מאלה שהרכיבה לנו אותו בחזרה (תודה אלה), לחדש את רשיון הנהיגה במשרד הרישוי ולהתקל באנשים "מקסימים" באמצע התור, לבקר בבית שלנו, ללכת לעבודה (גם אם רק ליום אחד), לארגן שיעורים פרטיים ולקנות ספרי לימוד למי שצריך. לא הצלחנו עדיין לשחזר את הטלפונים שלנו. חברת "הוט" שגבתה מאיתנו כל השנה על שיחות שלא ביצענו תובעת אותנו על הסכום היחיד שמשום מה לא הצליחו למשוך מכרטיס האשראי שלי וניתקה לנו את הקווים. וולקם טו יזראל.

הדרך הביתה

עזבנו את ברזיל אחרי קרוב ל 3 חודשים. אני שואלת את עצמי אם היינו עושים את זה אחרת ואני מניחה שכן. בתור התחלה בטח היינו באים לפחות זמן, ובהמשך - היינו נשארים יותר זמן בבאהיה. עם זאת, לא היה רע, ומעבר לזה שהילדים השתעממו קצת, הם צברו הרבה זמן משפחה שזה חשוב לנו.

הזמן שעברנו בברזיל היה מאד שונה מהטיול במזרח. מאד מאד. זה כבר לא הרגיש כמו החוויה הקיצונית והמיוחדת שחווינו בהודו וגם לא כמו החוויה המרוככת של לאוס, קמבודיה וסרי לנקה. זה היה יותר כמו הנסיעות האחרות שלנו בברזיל. פחות תרמילאים, יותר תיירים. פחות חוויות של מפגשים אישיים, פחות שהיות פסטוראליות. היו מקומות בבהאיה שכן, היינו יכולים לעצור ולהטמע ולהגיש, אבל בגלל שקיצרנו כל כך את הזמן שם - כבר לא היה אפשר.

בברזיל, בשונה מהמזרח, עשינו הרבה נסיעות ברכב פרטי ולא באוטובוסים - דבר שמאד משנה את ההרגשה ואת ההתחברות לסביבה ולוקח אותנו לסיטואציה הישנה והמוכרת (והלא ממש אהובה) של טיול משפחתי עם 3 ילדים רבים במושב האחורי.

סימנים של סוף

ערב בבאהיה.
אני מסדרת מיטה ופורשת את הסדין עם הציורים של שימעל'ה. לפני כמה שנים אמא שלי קיבלה מהשד יודע איפה סט סדינים לילדים שהיה כתוב עליו "שימעל'ה לומד לספור" והוא מכוסה הדפס של ילד דוס עם פאות ארוכות ולוח עם ספרות מ 1 עד 10. היו ציפה, סדין וציפית ומכולם ניבט שימעל'ה עם פרצוף עקום. בגדול על הציפיות, בקטן יותר ובכמה עותקים על הציפה ובעשרות העתקים קטנטנים על הצד השני של הציפה. באמת גילוי יוצא דופן של טעם רע. בן לא הסכים לישון עם הסט הזה בשום אופן, (ומי שמכיר את בן יודע שהוא לא לעיתים קרובות מושפע משיקולים עיצוביים) אבל אני, שלא זורקת כלום, לא העפתי אותו מהבית. בסדין ובציפיות השתמשתי מדי פעם, כשלא היה שום דבר אחר, ובד"כ תחת מחאת הילדים. את הציפה חסכתי מהם. אני לא כזאת רעה. אה, וכן, היה לסט הזה אח תאום, "שימעל'ה לומד לקרוא" עם – לא תנחשו – אותיות במקום מספרים. אותו לא פתחתי, אבל, אני מתביישת להודות - עד ממש לא מזמן, שמרתי.

לקראת הנסיעה, שקלנו את הציפות שלנו בבית (באמת), והציפה של שימעל'ה נמצאה ראויה לשמש לנו כציפת טיולים קלת משקל. כשחילקנו ביננו את הציוד הקרבתי את עצמי והפכתי לבעליה של הציפה הזו. בהמשך הסתבר שהיא הציפה הכי נעימה שלנו. הרווחתי.

הערב כשפרשתי את הציפות של כולם חשבתי לעצמי – עוד 8 ימים אפשר להשאיר אותן בבאהיה ולהקל אפילו עוד על מטענינו ההולך ודל (חלק שלחנו עם אמא שלי, חלק נשאר בפלוריאנופוליס). ואז הסתכלתי על שימעל'ה וידעתי שלא אפרד ממנו כל כך בקלות. לא ככה. שימעל'ה יחזור אתי הביתה ואולי אפילו יזכה במקום של כבוד.

אני אומרת משהו בקול בקשר לזה ומאיה אומרת – "אמא, שיהיה לך ברור, כשאנחנו חוזרים את לא שמה לי שום סדינים של איה פלוטו ושל בראציות! אני רוצה הכל חלק!", ואח"כ בטון יותר רך, חולמני. הכי אני אוהבת סדין לבן, עם ציפית חום בהיר. כזה...מעוצב".

ואני חושבת – עדיף לי עם שימעל'ה בדרכים, מסדינים לבנים מעוצבים, בבית.

שפאדה דיאמנטינה

על שפאדה דיאמנטינה שמענו במקרה מזוג ברזילאים שפגשנו בדהרמקוט. הם אמרו לנו שזה אזור הררי מקסים בפנים בהאיה, ושזול שם. "קצת כמו כאן" הם אמרו, ועכשיו אני יודעת שהם לא התכוונו לחלק של הזול...

עוד קצת קריאה באינטרנט העלתה שמדובר באזור שבאמת זוכה להרבה תשבוחות, מושווה לקוסקו בפרו ואפילו צויין כהיילייט של מטיילים בבאהיה. החלטנו להקדיש לזה שבוע (אפילו שמהקריאה היה נראה שזה לא מספיק) והחלטנו גם בצעד חריג לשכור אוטו. מדובר בפארק לאומי עצום, מלא נחלים, מפלים, נקרות ומערות, והדרך להתנייד היא בטיולים מאורגנים יקרים להפליא. כיוון שהיה ברור לנו שטרקים משמעותיים לא נעשה, החלטנו שאנחנו לא צריכים מדריך ושאם ככה – אנחנו צריכים אוטו. אגב, אוטו לשבוע עלה לנו כמו הנסיעה הלוך ושוב לכולנו, שתבינו כמה האוטובוסים יקרים כאן. 

כוכב נופל

השמש שוקעת כאן מוקדם. בשש וחצי כבר חושך מוחלט. כך קרה שאתמול בערב עשינו את המקטע האחרון של הדרך שלנו מהטיול היומי לכפר בו אנו גרים - בחושך. 20 קילומטר של דרך עפר ארוכה, חשוכה ומאובקת. בתקופת הטיול שלנו למדנו משהו נפלא על מקומות חשוכים. כמה שיותר חשוך מופע הכוכבים יותר מרהיב. הלילה הזה היה נטול ירח ונטול עננים והבטיח מופע מפואר. באמצע הדרך עצרנו את האוטו, כיבינו את האורות ויצאנו אל החושך. איזה יופי. אני שאף פעם לא הצלחתי לזהות דובות גדולות או קופים קטנים או מה שזה לא יהיה, ושכל הפעולות בצופים שבהן הצביעו לשמיים שיעממו אותי עד מוות, עדיין לא יודעת להבחין בחץ הצפון או צלב הדרום, אבל יודעת מה זה יופי. מליוני כוכבים, שביל החלב במלוא הדרו, פשוט לא יאומן. ובתוך כל זה כולנו מבחינים פתאום בגוף תאורה באמצע השמיים, וקרלוס צועק – "אתם רואים את זה? אתם רואים את זה" והקול שלו נתקע במין צעקה חנוקה של מי שמנסה להגיד משהו אבל נתקע לו, וגם אני רואה את הזיקוק הזה, כמו מן פצצת תאורה, וחושבת שזה בטח קשור לקורפוס קריסטי – חג שיש כאן היום, ועוד כמה שניות והגוף כבה בדרכו מטה, משאיר אחריו שובל של ניצוצות. קרלוס סוף סוף מצליח להוציא את זה - "כוכב נופל!" הוא צועק ואני בטוחה שהוא מסתלבט וצוחקת, וב 20 הדקות הבאות הוא משכנע אותי שזה מה שזה היה. עכשיו תקשיבו, אני עוד לא לגמרי השתכנעתי, אבל אם זה מה שזה היה, זה היה מדהים. זה נמשך לפחות 5 שניות – תחשבו, הספקנו לדבר על זה תוך כדי – וזה היה עצום! לא דומה לשום כוכב נופל שאי פעם ראיתי. הסברנו לילדים כמה מראה כזה הוא נדיר והרגשנו ברי מזל (למרות שרק מאיה ביקשה משאלה – ממתי מבקשים משאלה מזיקוק???). הקטע האחרון של הדרך הקשה עבר עלינו בהתרגשות גדולה.

הבוקר, ברגע נדיר מאז שאנחנו בשפאדה היה לי אינטרנט. הסתכלתי על מיילים. בתחילת הנסיעה מחקתי את עצמנו כמעט מכל רשימות התפוצה שהיינו בהן. אחת מאלה שהשארנו היתה של בית הספר. שנהיה בעניינים. הבוקר העניינים נראו די רע. בין הודעה על חזרות לשבועות להודעה על תרגיל חירום, קפצה לי לעיניים הודעה מזעזעת. "בית הספר משתתף בצער המשפחה על מותו בטרם עת של...". תלמיד של קרלוס מהקפואירה, אח של בן כיתה של בן. ילד בכיתה ו' שרכב על אופניים ליד הבית והתנגש במסחרית, או להפך. השערות סומרות. הלב מתכווץ. כל השנה אני חרדה למשפחה שלי, חושבת על כל האסונות שעלולים לפקוד אותנו, על הסיכונים שאנחנו לוקחים, ושם, במקום הכי בטוח, ליד הבית, קורה אסון נורא כל כך למשפחה אחרת. ללמדך שחרדה היא בזבוז זמן נוראי. הבוקר הזה עובר עלי בהרגשה כבדה. אני לא מפסיקה לחשוב על הילד הזה שלא יהיה יותר.

בדרך לטיול היומי אנחנו מספרים לילדים. הרי זה עניין של שעות לפני שהם יקראו על זה בפייסבוק כזה או אחר. אנחנו שמים מוזיקה, ממשיכים בנסיעה, ממשיכים בשגרה, יש לנו את הפריווילגיה הזאת.

אבל אני, לא יודעת למה, חושבת על מזל, על חוסר מזל, ועל הכוכב הזה שראינו אתמול בלילה.

מסע מחוף לחוף

אז כמו שסיפרתי בפוסט הקודם, החלטנו להגיע לאי בויפבה אחרי שגילינו אותו בטיול יום ממורו דה סאו פאולו והרגשנו שמצאנו את המקום שעליו פינטזנו. קמנו לבוקר גשום בטרוף. צריך להסביר. אנחנו בעונה הגשומה, אבל עד עכשיו כל מה שהיה לנו זה גשם פה גשם שם וכיוון שרב הזמן חם – אז זה בדרך כלל לא מפריע, לפעמים אפילו מרענן. זה משונה, הגשם יכול להתחיל פתאום כמין רסס עדין עדין, מרימים עיניים לשמיים וכלום – שום ענן. שמיים כחולים. ואז זה מפסיק. או מתגבר. או ממשיך אותו דבר. בכל אופן, באותו בוקר זה לא היה הגשם הזה. באותו בוקר השמיים היו אפורים אפורים וגשם ירד באופן רצוף ולמשך שעות. מבחינת קרלוס זה היה אות – לא צריך ללכת לשום מקום ביום כזה. מבחינתי זה גם היה אות – כיוון שהיום הזה שרוף, זה ה-יום לנסיעות. הכל עניין של השקפה.

באהיה !Here we come

אחרי חודשיים וחצי "בבית" אנחנו שוב בדרכים. הילדים (ואני) כבר טיפסנו על הקירות בדרום, ולמרות שהתנאים היו בלתי נסבלים (במובן החיובי והפינוקי), אני כבר השתוקקתי לעלות על איזה אוטובוס. אני חייבת להגיד שהנסיעה ברכב משלנו לא עושה לנו טוב. מה שלא עושים, לא מרגישים בטיול. לא מתערבים באוכלוסיה, לא מרגישים את המקום, והכי גרוע – רבים כמו משוגעים. בחודש וחצי שהיינו בדרום הילדים רבו כמו שלא רבו בכל התקופה במזרח. גם קרלוס ואני.

אז עלינו על אוטובוס. או קודם דוקא על מטוס.

תחנה ראשונה – סלבדור, בירת באהיה. ה"דרומיים" הכינו אותנו לקראת מקום מלוכלך ולא בטוח ואנחנו מגיעים דרוכים עד כדי פרנואידים. נחתנו ב 8:00 בערב, אז ליתר בטחון לוקחים מונית משדה התעופה לגסטהאוס. כשמגיעים לרחובות פלוריניו – העיר העתיקה – שם בחרנו להתאכסן רואים המון אנשים ברחובות, מוזיקה רועשת ו...ניידות משטרה בכל פינה. אני נדלקת מהתחושה של סוף סוף משהו אותנטי ברזילאי, מאיה נלחצת ונדמה לי שגם קרלוס...

סוף סוף איגוואסו

 

למה סוף סוף? כי לי זו פעם שישית בברזיל (לקרלוס אפילו יותר) ובכל זאת מעולם לא היינו שם, במפלים העצומים והמפורסמים האלה הנמצאים "רק" 14 שעות נסיעה מפורטו אלגרה. למה? קודם כל כי תמיד כשאנחנו בברזיל אנחנו דבקים בלהתקע במקום אחד, וגם כי יקר להגיע ויקר להיות, וגם כי אנחנו תמיד אומרים – בפעם הבאה. אבל הפעם אמא שלי פה ועבורה אין שום פעם הבאה באופק וכבר מראש החלטנו שהפעם זה יקרה, וגם כשאנחנו נתקפים חרטה אל נוכח המחירים המופקעים אמא שלי מתעקשת לנסוע וגם מתנדבת להזמין אותנו וכידוע "לא אומרים איכס על אוכל בחינם" אז אנחנו נוסעים. סוף סוף.

אנחנו מזמינים מלון בינוני – כלומר שלא יבהיל את אמא שלי אבל גם שלא נתרגל לסטנדרטים גבוהים מדי (כאילו שיש סטנדרטים גבוהים יותר מהבית של ליגי ולילה) – ולמרות שהוא פשוט הוא עושה את העבודה. נכון, בלילה אנחנו מרגישים כמו באוטובוס לילה בהודו – המלון ממוקם על הכביש והרעש נורא, אבל הבעלים נחמד ועוזר לנו עם כל האינפורמציה. אנחנו מחליטים לבקר גם בצד הברזילאי וגם בצד הארגנטינאי  של המפלים.

מרגישים בבית

אז אנחנו בברזיל. מצד אחד בית, כולל כל מה שהתגעגענו אליו, מצד שני - בית, כולל כל מה שאני לפחות לא רוצה לחזור אליו...

עברו רק כמה שבועות ואני כבר מתה להיות בדרכים, מתגעגעם לאוטובוסים המג'עג'עים, לחדרים המג'וייפים, להתחשבנות על כמה עולה ארוחה. אשקרה אני מתה על זה, כמה שלא קיטרתי. נראה לי שאבות אבותי הגיעו מחורן.

הביקורים שלנו בברזיל דומים זה לזה. אני תמיד נכבית...לא יודעת למה, קרלוס ממש מסכן מזה, אבל כל פעם שאני כאן אני משתעממת ומתבאסת, והפעם הזאת לא שונה. אני יודעת, זה נשמע נורא שאני כאן ומקטרת, זה ממש מביך להודות, אבל ככה זה. ואני מרשה לעצמי לקטר כי אני כבר יודעת על עצמי – וגם אתם יודעים – שאני כן יכולה להנות. ואפילו מאד...

לא לפני הילדים

אחת  מתופעות הלוואי של טיול צמוד כזה, כשאנחנו יחד, 24/7, דבוקים אחד לתחת של השני, הן שאין ממש הזדמנות לדבר אחד עם השני לא לפני הילדים. בנוסף, אנחנו חווים הכל יחד בלי הזדמנות של ממש לצנזר את מה שלא ראוי או לא נכון או לא מתאים.

כך קורה שהילדים נחשפים להכל. מאיתנו ומהסביבה. הם רואים אותנו גם בטוב שלנו וגם ברע – ואפילו ברע מאד , הם חווים אותנו שמחים  ונינוחים, אבל גם עצובים, מודאגים, מפחדים. הם רואים אותנו רבים – אחד עם השני ועם אחרים, הם שומעים אותנו מדברים על אנשים אחרים – גם כאלה שהם מכירים, הם חשופים לדיבורים על כסף – יותר מזה, הם יודעים כמה עולות הארוחות שלהם ומשתדלים יחד איתנו לעמוד בתקציב יומי, הם שומעים את דעתנו הכנה על חינוך ועל בתי הספר שלהם, הם שומעים קללות בכל השפות, הם חשופים להתנהגויות של בני עשרים ואפילו מבלים עם חברה בגילאים האלה, הם רואים איך מגדלים סמים וגם איך מעשנים אותם, בקיצור, כמעט שאין פילטרים. הכל על השולחן.

אז לאן זה מביא אותנו?

יערה מתמחה באריתמטיקה של חישוב דמי כיס ועודף, מאיה יודעת כל מה שצריך על התמקחות – טוב אולי לא הכל, היא רצתה להתמקח על מחיר חולצה בלונדון, לבן כבר יש תכנית כמעט סגורה לטיול של לפחות שנתיים לאחרי הצבא. ומה עוד?

בן יודע הרבה יותר ממה שילד בגילו אמור לדעת על סמים קלים (לדעתי הוא גם הכין פתקים), מאיה יודעת את דעתי הכללית על גברים נפוחים ואפילו למדה לזהות חלק מהאבות של החברות שלה ככאלה, ויערה עברה את כל השיאים כשאתמול בארוחת צהריים נדמה לי ששמעתי אותה מתחילה להגיד "תעבירו לי את הפאקינג פארופה". אני לא בטוחה שזה מה שזה היה, אבל לפי המבט שהיה לה כשתקעתי בה מבט המום – זה בדיוק מה שהתכוונה להגיד. אה, כן, פארופה זה סוג של אוכל ועל המילה השנייה אני לא רוצה לחזור, אנחנו לא משתמשים בשפה כזו!

אבל מה שהם למדו הכי הרבה זה לדבר, להתחבר, להיות פתוחים לאנשים מכל הסוגים, הם למדו להיות גמישים ומוכנים לכל דבר, הם למדו להסתפק במינימום ולראות שלא חסר להם כלום, הם למדו שירקות טריים זה משהו נפלא ושבשר זה משהו משהו. הם למדו שההורים שלהם הם בני אדם, עם דעות, עם מחשבות, עם חולשות, שיש להם את הדרך שלהם – שהיא לא תמיד כמו של כולם, שעושים טעויות, שיודעים לבקש סליחה, שצריכים את הזמן שלהם מדי פעם, שהם יילחמו בשבילם, ושהם יותר נעימים ושמחים כשהם לא בעבודה. הם למדו להכיר אותנו.

אנחנו למדנו להכיר אותם.

משפחתו וחיות אחרות

בתור מישהי שגדלה ללא החוויה האינטנסיבית של משפחה גדולה, ההגעה לברזיל היא בשבילי חוויה בפני עצמה, לעיתים אף חויה מאתגרת. בכל פעם מחדש אני משתאה אל מול הפרזנטציה הזו של יחסים בין אחים שאני זוכה לה, בכל פעם מחדש אני מופתעת כמה מהר הכמיהה שלי למשפחה גדולה מתחלפת בעייפות גדולה.
בכל פעם שאנחנו מגיעים לברזיל המסלול שלנו  דומה. אנחנו מתארחים אצל אח מספר אחד (הרופא, האחראי) שיש לו "משק" משגע בפורטו אלגרה, אומרים "שלום, שלום" לאח מספר שתיים (האדריכל, הביישן) כשאנחנו בבית של סבתא באימבה , מבלים כמה שיותר עם אח מספר שלוש (בעל חברת התכנה, החברותי) ומשפחתו בסנטה קטרינה ונפרדים לשלום מאח מספר 5 (בעל חנות המחשבים, העירוני) בפורטו אלגרה כשאנחנו בדרך לשדה התעופה.

הרבה דברים קרו כאן מהפעם הקודמת שהיינו כאן ועכשיו זה קצת שונה.

על טעמה של הציוויליזציה ועל שלש יממות ארוכות





Hello To The Queen



המטוס מתחיל לנחות, אנחנו כבר רואים את האורות ומאיה קוראת "אני אוהבת את לונדון" !!!

ההתרגשות, או אפילו אפשר לומר האופוריה נמשכת גם בהגעה לשדה התעופה. הכל מבהיק מנקיון, אפשר לאכול מהרצפה של השירותים, והקושי היחיד שאנחנו  נתקלים בו הוא איך להפעיל את הברזים החדישים ומאיפה יוצא הסבון. אנחנו מרגישים כמו אנשי יערות שהגיעו לציוויליזציה בפעם הראשונה. אנחנו בעננים. הילדים מתגלגלים מצחוק. אלכס מחכה לנו ביציאה ולוקח אותנו הביתה. מזדה 5. אמריקה. הטמפרטורה בחוץ – 0 מעלות. לזה לא ציפינו. מרץ!!! למזלנו ג'ו ואלכס התארגנו בהתאם ובמזדה מחכים לנו אולי 10 מעילים במידות שונות.

אנחנו נוסעים ברחובות הפרברים של לונדון. אני נמסה מנוסטלגיה, מאיה יוצאת מגדרה, יערה מוטרדת מזה שכל הבתים נראים אותו דבר. ההגעה לבית מרגשת לא פחות. בית. חם, נעים, שממש גרים בו. עם מטבח, מקלחת, איזה תענוג. מאיה היתה מוטרדת ועכשיו שמחה לגלות שהבנות של ג'ו ואלכס יודעות עברית.

סרי לנקה

החדר שלנו משקיף לים. ממש. אפילו מהמיטה אני יכולה לראות אותו. שלא תהיה לכם טעות, זה לא מלון חמישה כוכבים. גם לא שניים. רמת תחזוקה וסטנדרטי הנקיון כאן יותר קרובים להודו מאשר ללאוס וקמבודיה. החדר שלנו בסיסי ולא נקי, בלי מזגן ובלי מים חמים, נייר טואלט קנינו בעצמנו, אבל מול הים.
התעוררתי ב 7 בבוקר. בן וקרלוס כבר יצאו לגלוש. מאיה ויערה ישנות. יופי.אני כותבת.
ההגעה לסרי לנקה היתה מורכבת כמו שחששנו. למי שלא קרא את הפוסט הקודם אני אספר שהגענו ב 12 בלילה ויעדנו הסופי היה החופים הדרומיים של האי, מרחק כ 3שעות נסיעה. נצבה בפנינו דילמה. לקחת מונית ישירות לחוף – מונית יקרה מאד (פי 10מתחבורה ציבורית), הגעה לפנות בוקר (צריך לשלם על הלילה...), צריך להזמין חדר מראש(במיילים כולם נשמעו מקסימים...). אופציה ב', לקחת מונית לעיר הבירה קולומבו כשעה נסיעה, כל החסרונות שמניתי קודם, ובנוסף, כיוון שבן בהיסטריה להגיע לחופים ברכבת הראשונה, זה משאיר לנו בערך 3 שעות שינה במלון. אופציה ג', היא המובנת מאליה כשאתה מטייל בן 20, אבל "לא תעלה על הדעת" כשאתה משפחה עם 3 ילדים – להתרסק בשדה התעופה עד 5 בבוקר ואז לקחת רכבת או אוטובוס לחופים.

בין לבין

עוזבים את קמבודיה וחוזרים לבנגקוק. די בשמחה האמת. לא שאנחנו מתים עליה, אבל יש יתרונות. קודם כל, כמו שבן מציין עם הגעתנו – כיף לחזור למקום מוכר. נכון. חוץ מזה, אין כמו האוכל בבנגקוק ובשנה האחרונה אנחנו לומדים איזה תפקיד מרכזי יש לאוכל בחיינו. חוץ מזה אסור לשכוח את הפינוקים הקטנים שבנגקוק מציעה ובראשם ה foot massage שהפך אצל כולנו להתמכרות. אנחנו מגיעים מותשים אחרי נסיעה קשה, באופן מפתיע זו היתה אחת הנסיעות הקשות שהיו לנו. אני אחסוך לכם את הפרטים הפעם – נראה לי שעשיתי את זה מספיק בעבר – ורק אגיד שהיא לקחה 12 שעות במקום 8 ושמעבר הגבול לתאילנד לקח 3 שעות, מתוכן לפחות שעה של עמידה בשמש הקופחת.
נורא.

סיאם ריפ

אוי, כמה שזה התחיל רע. סיאם ריפ היא יעד התיירות המרכזי של קמבודיה עם מקדשי אנגקור המפורסמים כמוקד משיכה לאלפי תיירים. אנחנו כבר עייפים מטיולים, השארנו לה 3 ימים: יום למקדשים, יום לטיול בסביבה ויום – הפתעה לילדים – בילוי במלון. לא עוד הגסט האוס הכי זול בסביבה, וגם לא מלון בינוני עם תירוץ לבריכה, אלא ממש מלון עם ריח של מלון ועם אוירה של מלון – שיחוו פעם אחת איך זה. היינו עם מלון מסויים על הכוונת אבל העדפנו להגיע ולראות. בתמונות כולם נראים נפלא.

הנורה האדומה היתה צריכה להדלק לי כשהשקעתי יותר מדי שעות בחיפוש של המלון האופטימאלי. האובססיות האלה שלי תמיד נגמרות במפח נפש.

עם ההגעה לעיר התקשנו מאד במציאת מקום לישון. בזבזנו שעות, הותשנו, גם הלך לנו הזמן לחיפוש המלון, גם פחדנו שלא יהיה לנו כח לטייל למחרת, גם התפשרנו על משהו לא מדהים במחיר גבוה מהרגיל, גם גילינו שאין בעצם אוטובוס לילה מכאן לבנגקוק – מה ששורף לנו עוד יום, וגם...אני נכנסתי לאחת הג'ננות שלי. אבל מה זה ג'ננה, כזאת לא היתה לי הרבה זמן.

בטאמבאנג

לבטאמבאנג הגענו עם תכנית די מגובשת ועם מספיק זמן להוציא אותה לפועל בנחת. זה איפשר לנו לקחת את היום הראשון בנחת ורק בערב לצאת לפעילות תרבותית (נדירה, יש לציין). הלכנו לראות את הקרקס של בטמבאנג. מדובר בפרוייקט של מרכז לאומנויות המופעל כאן החל מ 1994, עדיין ימים סוערים ואלימים בקמבודיה. פרוייקט שנועד לתת מענה למאות ילדים מוזנחים ולהחזיר למקומיים איזושהיא זיקה לתרבות לאחר הדיכוי האכזרי של הקמר רוז' שהשמידו כל זכר לחינוך, תרבות, דת והשכלה. הגענו כחצי שעה לפני תחילת המופע וראינו את הנערים של הקרקס מתאמנים. זה בפני עצמו היה מחזה מרשים והילדים, בעיקר בן, התלהבו. המופע עצמו היה מדליק. לא ירד לנו החיוך מהפנים מתחילתו ועד סופו. מבחינתנו הוא היה יכול להמשיך שעות. כל כך הרבה חן, כל כך הרבה הנאה. עובדים איתם קנדים ממונטריאול שבאים מהמסורת של קרקס עכשוי ועושים איתם עבודה נפלאה – גם מבחינה מקצועית. הם כמובן עדיים תלמידים והטכניקה שלהם רחוקה מלהיות מושלמת, אבל הם מקסימים והם מצחיקים, והמופע תיאטראלי ומלהיב, עם מוזיקה מצויינת וקטעי ליצנות מדליקים ואפילו מרגשים. מה יש להגיד, מתנו עליהם.

קומפונג צ'נאנג

העיירה המערב קמבודית הראשונה שלנו מוקמת כשעתיים נסיעה מערבה מפנום פן. כשהגענו שאלנו את עצמנו (הילדים אפילו עשו את זה בקול רם) מה אנחנו עושים בחור הזה. כמה רחובות מאובקים, שוק מקומי עמוס בחנויות חומרי בניין, דוכני אוכל, בתי מרקחת, וגסט האוסים מסיפור אחר. הגסט האוסים בקמבודיה כולם דומים זה לזה. כולם מכילים שתי מיטות זוגיות (אך קצת קטנות מדי) וכולם ברמה גבוהה מאד יחסית למה שהתרגלנו – מים חמים, מזגן, אינטרנט, טלויזיה, לפעמים מיני בר, מגבות, ניר טואלט וסבונים בשירותים – מלון. יש בזה משהו סוריאליסטי כי הם נטועים בלב רחובות שמשדרים עוני ולכלוך ברמה של הודו, ופתאום יש לנו חדר נקי וקריר בתוך כל זה, חדר שלא יכולנו אפילו לפנטז בהודו, ואנחנו משלמים עליו כ 15$ ללילה. עם ההגעה של האוטובוס לתחנה נהגי הטוקטוק ממהרים "להציג את עצמם", קצת מעיקים, אבל הרבה הרבה פחות אגרסיבים מאשר בהודו ובדרך כלל חיוך מצידנו מעורר חיוכים מצידם והכל ברוח טובה. הפעם נצמד אלינו נהג תקשורתי במיוחד, עם אנגלית טובה – בדיעבד נראה לי שהוא דובר האנגלית היחיד בקומפונג צ'נאנג. הוא עושה לנו סיבוב בין הגסט האוסים הבודדים בעיירה וקובע איתנו לחזור כדי לקבוע טיול למחרת. הוא אומר שאת כל מה שיש לעשות בסביבה – כפרים צפים, כפרי כדרים וקצת נוף – הכל ניתן לראות בקלות ביום אחד – בשביל זה דהרנו?

רק בריאות

למחרת היום בו אנחנו עוזבים את קו-רונג  (העלתי עוד תמונות, לכו לראות) אני להוטה להתחיל את הטיול בקמבודיה.  אני לא מחשיבה את קו-רונג כחלק מהטיול, זו היתה חופשה,  וגם העצירה החפוזה בצפון קמבודיה היתה רק פתיח. יש לנו עכשיו 12 יום לצלול לתוך צפון מערב קמבודיה, אל הנהרות והאגמים והכפרים שלצידיהם, אל החיים והנופים האמיתיים של קמבודיה, ולזה אני מחכה בקוצר רוח. לשם שינוי אני מתכננת טיול צפוף עם תכנית יומית – משהו שאף פעם לא עשינו. לא נורא, זה הסוף, יקטרו קצת אבל יעמדו בזה...

קו רונג ופרידה...

השיט לקו-רונג היה מטלטל. הבוקר התחיל בהתקפת פחד של יערה שלא הסכימה לעלות על הסירה. לא יאומן כמה פעמים היא שטה כבר בסירות החיל מקאנוים קטנטנים ועד למעבורת ענק, עדיין אין לנו שום יכולת לצפות מתי תבוא לה הג'ננה. הפעם זה קרה. בסוף הכנסנו אותה על הידיים ותוך כ 20 דקות של יבבות היא נרגעה. השיט עצמו ארך כשעתיים, כשבשעה השנייה הים היה מאד גלי והסירה, הקטנה יחסית, הטלטלה קשות. לאף אחד זה לא עושה ממש טוב, ולחלקנו זה עשה ממש רע. כשהגענו הים היה כל כך פרוע, או הנהג היה כל כך גרוע, איך שלא יהיה – לקח לו אולי 20 דקות להצמיד את הסירה למזח, לא לפני שהוא שבר  חלקים ממנה וחלקים מהמזח והכניס קצת דרמה בכל העניין הזה של ההגעה.

מה שידענו על קו-רונג זה שיש בו חופים יפהפיים, שהוא אי "חדש"– כלומר שעד לפני שנים ספורות היה צריך להגיע אליו עם שק שינה וערסל ושרק לאחרונה יש בו גסטהאוסים, ושבניגוד לשאר קמבודיה הזולה, הוא מתהדר במחירים של תאילנד.

פעם ראשונה קמבודיה

המעבר מלאוס לקמבודיה לא היה פשוט.

זה התחיל בזה שבלילה שלפני התעוררתי מכאבים במפרק הירך. שוב דלקת. מה שזה אומר בדרך כלל זה שאני מושבתת לכמה ימים. בבוקר, לשמחתי, גיליתי שאומנם כואב לי אבל אני מסוגלת ללכת בקושי. הבעיה היתה שלפנינו היה יום עם הרבה הליכה עם התרמילים על הגב – בלתי אפשרי מבחינתי. האלטרנטיבה, לנסות לדחות את הנסיעה, היתה גם בעייתית. הויזה שלנו ללאוס נגמרת מחר, ואף אחד לא מבטיח שמצבי ישתפר, אולי אפילו יורע. החלטנו להמשיך עם התכניות. את 15 דק ההליכה מהגסט האוס למזח, הליכה שגם ככה היא מאתגרת עם התרמילים,   עשינו באופן הבא: בן הלך עם קרלוס, אני הלכתי לאט לאט עם הבנות, משאירה את התרמיל מאחור וקרלוס חזר לנגלה שניה לקחת את התרמיל שלי.
בצד השני של הנהר נדרשנו לעוד איזה 600 מ' הליכה שאותם קרלוס עשה עם שני התרמילים של שנינו בו זמנית. אה כן, ותרמיל שלישי קטן על הראש. אוטובוס ה VIP שהבטיחו לנו התגלה כאוטובוס פשוט יחסית, מאכזב,אבל לא מאכזב כמו המשך היום שעוד צפוי לנו.

4000 האיים – היעד האחרון בלאוס

 

 
אנחנו מגיעים לאזור אחרי 3 שבועות בלאוס. היא נחמדה, אבל אנחנו סובלים מתסמונת ה"אחרי הודו" שכולם סובלים ממנה. שום דבר לא משתווה לעוצמות שלה והכל מרגיש קצת "פרווה". יש ירידה בעניין וברמת החוויה.  אתמול מישהי אמרה לי שהטעות שלנו היתה שלא טיילנו בתאילנד. ככה היינו מעבירים את תחושת ה"down" בנוחות המפנקת שלה, ובלאוס היתה לנו שוב עליה. אולי. באחד הערבים אנחנו רואים יחד את הסרט המצוין The Best Exotic Marigold Hotel ומתמלאים געגועים להודו. אפילו מאיה.
בכל אופן, עזבנו את טאד לו ונסענו לסי פאן דון – אזור המכונה 4000 האיים. זהו אזור בו נהר המקונג נהיה רחב מאד ובתוכו נוצרים איים ואיונים של מנגרובים ושל רצועות חול. הגדולים ביניהם מאוכלסים על ידי כפרים והקטנים מהווים תפאורה מושלמת לזריחות ושקיעות יפהפיות. יש שלושה איים אליהם תיירים נוהגים להגיע.דון קונג הוא הגדול והמיושב ביותר. הוא גם השקט ביותר, יפה פחות, וללא אוירה של כפר נופש. מדרום לו נמצא דון דט – ה"ואנג וייאנג" של הדרום, מלא בגסטאוסים, מסעדות, בארים ותיירים צעירים שבאים לבלות ולראות את האי דרך האלכוהול.

טאד לו 2

בסופו של דבר נשארנו 9 ימים בטאד לו ואהבנו את רובם. טאד לו היא המקום הראשון שהיינו בו מחוץ להודו שנותן את המינון הנכון – הנכון לנו כמובן -  בין כפר מקומי לבין מקום מפגש למטיילים. השילוב בין גסטהאוס נוח ונעים, כפר חביב וקטן, סביבה מלאה בריכות ומפלים לשכשך בהם, מחירי לינה ואוכל זולים – כל אלה הפכו את טאד לו למקום האהוב עלינו בלאוס.

באחד הימים הגיעה לגסט האוס שלנו משפחה צרפתית עם שני ילדים. הם הגיעו על אופניים עליהם הם מטיילים כבר חצי שנה ועוד חצי שנה לפניהם, מאירופה לאסיה וחזרה. זקרי בן ה 9 רוכב בעצמו ואוליס בן ה 7. אני, שלא מסוגלת לרכב בלי להתנשף יותר מרבע שעה, חשבתי שזה מעורר התפעלות. ביום השני להגעתם הם הציעו מאד בעדינות שנטייל יחד ואת היומיים הבאים אכן בילינו איתם. למרות העדר כל תקשורת מילולית יערה התרגשה מעצם הנוכחות של ילדים בגילה ובן הפך ליעד לחיקוי שהילדים הולכים בעקבותיו על הסלעים ושוחים אחריו בנהר.

טאד לו

טאד לו הוא כפר קטן ברמת בולובאן בדרום לאוס, הצמוד לאזור עשיר במפלים. המקום מהווה חממה למטיילים בזכות כמה גסטהאוסים חביבים וזולים, אוירה בייתית ומיקומו בלב אזור עשיר במפלים עם אינסוף מקומות לטייל ולהתרחץ בהם.

אנחנו מגיעים לטאד לו אחרי מעבר של 48 שעות בין צפון לדרום לאוס שכלל שתי נסיעות לילה, 8 שעות שוטטות בעיר אחת ו 14 בעיר אחרת, ועוד כמה נסיעות קצרות בין יעדים. היום הראשון שלנו מוקדש ל...מקלחות. מקלחות, מנוחה והתארגנות.

אנחנו מתחילים להתאהב במקום כבר כשאנחנו מוצאים את הגסטהאוס שלנו. נכון, הוא לא ממש על הנהר כמו גסטהאוסים אחרים, אבל הוא משפחתי, ונעים וחביב. הבעלים מקסימים, יש לו 3 ילדים חמודים, יש חצר גדולה שבתוכה יש בונגלוסים ברמות שונות. שלנו מעץ, עם שרותים ומקלחת, ועם מרפסת גדולה שפונה לגן הירק שלהם. תענוג. כבר בערב הראשון פו, הבעלים, מזמין את קרלוס לבשל איתו למחרת, ואנחנו לא יכולים לחכות.

נוסעים דרומה וחוגגים חצי שנה למסע!

נפרדנו מצפון לאוס והתחלנו את המסע דרומה. הדרך ארוכה ואפילנו שקלנו טיסה יקרה, אבל לא היו כרטיסים. מצד שני עברה גם מחשבה לעצור בשני שליש הדרך לטיול במקום מעניין – אבל קצת עייפנו מעצירות ורצינו כבר להגיע למקום בו נוכל סוף סוף לעצור ולנוח ליותר מיומיים שלושה. היתה לנו המלצה של יערה מדהרמקוט על כפר קטן בדרום בשם טאד-לו ולשם כיוונו.

איך שלא יהיה סגרנו על שתי נסיעות לילה רצופות. האחת מלואנג פראבאנג ליאנטיין – בירת לאוס, והשנייה, בלילה שאחריה, מויאנטיין לפאקסה הדרומית. ממנה, ידענו, יש אוטובוס של כשעתיים לטאד לו. ארגנו גם הסעה מתחנת האוטובוס בויאנטיין למרכז וממנו לתחנה של הנסיעה דרומה בערב וכן מקום להשאיר את התיקים כדי שנוכל לטייל בעיר במשך היום. במקביל שקלנו לקחת גסט האוס בויאנטיין כדי לנוח למשך היום בין שתי נסיעות הלילה והחלטנו שנראה במקום.

צפון לאוס

אחרי שהבנו, קצת באיחור, שואנג וייאנג היא לא המקום הטבעי שלנו התחלנו להצפין בתקווה שהיופי הלאי המפורסם צפון בצפון (ממש אבשלום קור נהייתי).

את הנסיעה ללואנג פראבאנג, העיירה הצרפתית המפורסמת ביופייה, החלטנו לעשות באוטובוס VIP. אני חששתי מאד מהנסיעה כיוון שביומיים האחרונים היה לי קלקול קיבה או וירוס או משהו שלא היה לי בכל התקופה בהודו. ידענו שמדובר ב 7 שעות של פיתולים והאלטרנטיבה – מיניבוס תיירים, נראתה לנו פחות טובה למרות שזו האלטרנטיבה המועדפת על התיירים. אני חושבת שעשינו טוב. האוטובוס מרווח יותר, יציב יותר, והכי חשוב – יש יותר אויר. הנסיעה היתה נוחה יחסית, אבל לא פשוטה. יערה סבלה מכאבי הנסיעות שלה ומאיה ובן מבחילות. למען האמת הרבה נוסעים סבלו מבחילות, כולל המקומיים. למזלי אני לא. אין נורא מזה...

הגענו ללואנג פראבאנג לקראת 18:00 בערב. אני והילדים חיכינו בכניסה לטוריסט אינפורמיישן ליד שוק הלילה המפורסם, וקרלוס הלך לחפש גסט האוס. כבר בשלב הזה אי אפשר שלא להרגיש בהבדל. בהודו לא יכולנו לשבת ככה בשקט במקום יחסית מרכזי. קודם כל בהודו לא בא לך להתיישב על הרצפה, חוץ מזה ישר היו עולים עלינו איזה 80 הודים להציע שירותים שונים, לבקש כסף וסתם להתעניין בשלומינו.

מרק נודלס בואנג וייאנג

כמו שכבר הסתמן בשבועויים האחרונים, במרכז ההנאה שלנו מאז עזבנו את הודו עומד האספקט הקולינארי. לא שיש לנו משהו נגד אוכל הודי. הוא באמת מאד מאד טעים, אבל פשוט נמאס לנו להזיע כשאנחנו אוכלים, ואיך לומר, הוא טיפ טיפה לא מספיק מגוון. חוץ מזה אני לא יודעת איך להגיד את זה בעדינות – הם לא יודעים להכין אורז. היום למשל, מכל מיני סיבות מצאתי את עצמי מזמינה אורז במסעדת דרכים. רק אורז, בלי כלום. והוא היה פשוט טעים! הוספתי קצת סויה וזה היה כל כך טעים שהילדים אכלו לי את הכל ומצאנו את עצמנו אוכלים לארוחת צהרים שלש מנות אורז בלי כלום! בהודו, כשהיינו חולים ונאלצנו לאכול אורז, הרגשנו...חולים. בכל אופן, בעצירה הראשונה שלנו בלאוס, בוייאנטיין הזמנו מרק נודלז. קיבלנו קערה עצומה, ממש גיגית, של מרק רותח וטעים, נודלז, ירקות ירוקים וחתיכות בשר. מעדן. הזמנו 3 קערות לכולנו ולא הצלחנו לגמור, ולא בגלל שלא היינו רעבים. במילים פשוטות – אנחנו נהנים מהאוכל!

בומביי-בנגקוק-ויאנטיין

עזבנו את האמפי השלווה ועברנו בין 3 ערים בקצת יותר משבוע. יומיים בבומביי, שבוע בבנגקוק ושעתיים בויאנטיין – בירת לאוס, בדרך לואנג וייאנג – העיירה בה אנו נמצאים עכשיו.

הנסיעה לבומביי היתה אמורה לקחת 12 שעות בסליפר. יצאנו ב 4 וחצי אחה"צ ונאמר לנו כשקנינו את הכרטיסים שנגיע ב 5 בבוקר. שעה קצת בעייתית להגיע, אבל שווה לעומת האוטובוסים האחרים שלוקחים 14 שעות. העדפנו, כרגיל, אוטובוס לא ממוזג, והופתענו שדוקא הוא נוסע יותר מהר. אז זהו שלא. כבר כשהגענו לתחנה אמרו לנו שמגיעים ב 9 בבוקר. נו טוב, עוד 4 שעות, אנחנו אפילו לא ממש מופתעים. אבל הנסיעה...מהאוטובוסים הגרועים שאנחנו זוכרים. האוטובוס קפץ כמו משוגע. ברמה שפחדנו לדפוק את הראש בתקרה. גם בלי המיזוג קפאנו. כל פעם אנחנו מתכוננים לזה, וכל פעם אנחנו מופתעים. שמחתי שלא קנינו כרטיס ליערה – יותר צפוף, יותר חם. יערה היתה עם כאב גרון שהלך והתעצם. הידיעה שמדובר בנסיעה האחרונה בהודו היתה סוג של עידוד. האוטובוס יותר עצר מנסע. אסף נוסעים, הוריד נוסעים וגם סתם נח. בהדרגה הבנו שהוא מקולקל. שמחנו שהוא שרד עד בומביי, אבל בתחנה הראשונה (יש הרבה, זו עיר עצומה) אחרי ששוב עצרנו לאיזה רבע שעה, שאלנו מתי מגיעים לתחנה שרצינו ואז הסתבר שזהו. האוטובוס לא ממשיך. כל מחאותינו לא נענו, ובצער ירדנו מהאוטובוס ועלינו על מונית עד לקולבה – אזור שידוע בריבוי מטיילים וגסטהאוסים. הנסיעה במונית היתה ארוכה וניצלתי את הזמן לטלפונים, לבדוק מקום בגסטהאוסים של בומביי הידועים כיקרים באותה מידה שהם עלובים. עדיין שיא העונה ונוסף לשאר החסרונות גם עמוס. המקום הכי מומלץ הוא אכסניה של צבא הישע ולהפתעתי אמרו לי שיש מקום. הגענו לשם רק כדי לגלות שמי שענה לי לא בדיוק ידע על מה הוא מדבר. השעה היתה כבר שעת צהריים והיינו מותשים ורעבים אחרי נסיעה שהתחילה לפני כמעט 24 שעות. קרלוס יצא לסיבוב חיפוש. אחרי זמן ארוך הוא חזר עם מעט מאוד – מקום בסיסי ויקר. יצאתי גם אני. אני מצאתי רק חורים מזעזעים ויקרים באותה מידה, או יותר. הייתי מותשת, מזיעה ומתוסכלת. הלכנו למקום שקרלוס מצא שהיה הרבה מעל הציפיות שלי אחרי מה שראיתי. הצטערנו שלא הלכנו לשם קודם, התמקמנו ויצאנו לסיבוב ראשוני. יצאנו זה אני, בן ומאיה. יערה וקרלוס התעלפו במיטות.

הודו - הסוף...

בחרנו את הודו כי...למה? כי היא מסקרנת, כי כולם מדברים עליה, כי עוד לא היינו, כי היא זולה, כי היא מקום טוב "להיות" ולא רק לטייל, וזה מה שרצינו.

חמישה וחצי חודשים אחרי אנחנו שמחים שבאנו ושמחים לעזוב. בניגוד לחודשים הראשונים עכשיו אני דוקא כן מבינה למה אומרים "הודו קשה". עייפנו.

המחשבה הראשונית שלנו לטייל רק באזורים הכי מטויילים הוכיחה את עצמה. אני לא יודעת אם זה היה נכון גם בלי הילדים, אבל בהודו, בניגוד למקומות אחרים, לא נהניתי בכלל לנחות במקומות שלא מורגלים לתיירים. בין אם זה בגלל העדר תנאים, או בגלל תחושת הזרות החריפה, או הקושי בתקשורת. איך שלא יהיה, העדפנו להשאר על הקו הכי בנאלי. נכון, המקומות הכי מרגשים שהיינו בהם לא היו מרכזי התיירים כמו מנאלי או החופים אלא כפרים כמו טורטוק, או קסר דווי. אבל הרי גם אלה על הקו. לעומת זאת הגעה לעיירות לא מאד מתויירות בדרום היתה מאד לא נעימה, עם המבטים החודרים, נטולי הבושה של המקומיים וחוסר היכולת שלנו לתקשר. אולי ההבדל הוא בעצם בין כפרים קטנים – שהיו מקסימים, לבין עיירות שלפעמים אפילו נתנו לנו תחושת עוינות.

האמפי

עזבנו את קודלי שלושה ימים מאוחר מדי או מוקדם מדי – תלוי את מי שואלים. כך יצא שבן ואני הגענו להאמפי בשמחה והתאהבנו מיד, בעוד קרלוס והבנות התאבלו על הפרידה מקודלי וקרלוס עוד הרחיק לכת וטען שהאמפי משעממת. טוב, הוא כבר לא חושב ככה. האמפי נהדרת. האזור שאנחנו שוהים בו "Hampi Island" ממוקם מעבר לנהר. רחוב וחצי שוקק חיים של גסטהאוסים ומסעדות ו...טבע. המון המון טבע, יפה, עוצמתי, שלו, פראי. המולת הרחוב נקטעת בפתאומיות על ידי שדות אורז מוקפים שדרות דקלים וגובלים בצידם הרחוק בסלעים המפורסמים – הבולדרים. בשביל בן זה גן שעשועים אחד גדול. כבר ביום הראשון הוא ושלו (עינת וגור הגיעו לכאן כשבוע לפנינו) שוכרים מזרון ונעלי טיפוס וצועדים לעבר הבולדרים – לא יותר מקילומטר מהגסט האוס. אני בשלב שגם סתם לשבת בגסטהאוס ולקרוא/לסרוג/לפטפט/לבהות – ממש מתאים לי. ובכל זאת הטבע של האמפי לא נותן מנוחה. אנחנו שוכרים טוסטוס ויוצאים אליו. הנסיעה יפהפיה, הנהר, שדות האורז, הדקלים, הבולדרים – כאילו סידרו אותם כתפאורה מושלמת לסרט. גם הכביש לא משעמם – רועה עם עיזים, טנדרים עמוסים כותנה, פירות, מקומיים דחוסים עד אפס מקום, נשים צועדות עם סלסלות עמוסות על ראשן. בשדות האורז שלצד הכביש קוטפות האורז כפופות/מקופלות, שוורים חורשים שדה.

בקטנה

אתמול קיבלתי מחמאה בלתי צפויה. נכון, עינת כבר אמרה את זה וזה הצחיק אותי כבר בפעם ההיא, אבל אתמול הבנתי שזה כנראה מה שאני עכשיו.

"איזה סבלנות יש לך עם הילדים"

זה מה שאמרו עלי. נשבעת לכם. עלי. ולא אדם אחד, ולא מישהו הזוי. היתה על זה הסכמה גורפת, ואחרי שהתפקעתי מצחוק וראיתי שאף אחד לא צוחק איתי, הבנתי שהם מתכוונים ברצינות ומצאתי את עצמי מסבירה להם שזה לא נכון, שלא יכול להיות שזה מה שיש למישהו להגיד עלי.

ואז פתאום הבנתי שזה כנראה נכון ושרק אני עוד לא תפסתי את זה.

***************************

קודלי 2

30 בדצמבר ואנחנו עדיין כאן. התרגיל שלי מצליח טוב מהצפוי. טוב, שיקרתי. אני לא באמת שקטה והשבוע האחרון היה מלא טלטלות. גור ועינת עזבו לפני ארבעה ימים ומאותו רגע בן משועמם ורוצה לעזוב. לרע מזלנו לא היו גלים בימים האלה ולכן לא יכולנו לנחם אותו בגלישה. הבנות עדיין מבסוטיות עם החברות. היה רעיון שאני אסע עם בן ומאיה לגואה לכמה ימים, אבל הוא נגנז. זה השבוע הנורא ביותר בשנה לעשות את זה ואפילו אוהבי גואה (ההולכים ומתמעטים, כך נראה) אמרו לנו שזה יהיה טרוף. חשבנו לנסוע ליום אחד לחופים הקרובים – הדרומיים - של גואה ("חשבנו" זה אני ובן, קרלוס לא מבין למה צריך לזוז בכלל), זה בסך הכל שעה וחצי נסיעה אבל מסתבר שקל לנסוע אבל קשה לחזור. מהתאורים של כולם – אין לנו מה לחפש שם בכלל, את מה שחיפשנו מצאנו בקודלי – אנשים טובים, שלווה, קצב איטי. גואה מצטיירת כמקום תיירותי מדי – מסעדות מפונפנות על החוף, תיירות אירופית ורוסית, מחירים מופקעים, שלא לדבר על זה שמדובר בשיא שיא העונה – בעוד כאן, מצאנו את המקום הכי קרוב לסיני מאז היא נלקחה מאיתנו. אגב, סיני עדיין לוקחת בגדול) ובכל זאת, אני לא משתחררת לחלוטין מהרצון לסמן את ה "וי" על גואה.