שפאדה דיאמנטינה

על שפאדה דיאמנטינה שמענו במקרה מזוג ברזילאים שפגשנו בדהרמקוט. הם אמרו לנו שזה אזור הררי מקסים בפנים בהאיה, ושזול שם. "קצת כמו כאן" הם אמרו, ועכשיו אני יודעת שהם לא התכוונו לחלק של הזול...

עוד קצת קריאה באינטרנט העלתה שמדובר באזור שבאמת זוכה להרבה תשבוחות, מושווה לקוסקו בפרו ואפילו צויין כהיילייט של מטיילים בבאהיה. החלטנו להקדיש לזה שבוע (אפילו שמהקריאה היה נראה שזה לא מספיק) והחלטנו גם בצעד חריג לשכור אוטו. מדובר בפארק לאומי עצום, מלא נחלים, מפלים, נקרות ומערות, והדרך להתנייד היא בטיולים מאורגנים יקרים להפליא. כיוון שהיה ברור לנו שטרקים משמעותיים לא נעשה, החלטנו שאנחנו לא צריכים מדריך ושאם ככה – אנחנו צריכים אוטו. אגב, אוטו לשבוע עלה לנו כמו הנסיעה הלוך ושוב לכולנו, שתבינו כמה האוטובוסים יקרים כאן. 

הנסיעה שהיתה אמורה לקחת 5 שעות לקחה 8. קודם כל עצרנו בדרך באיזה סופר ענק של מכירות בסיטונאות. כל כך התלהבנו מהמחירים שיצאנו משם עם סטוקים מטורפים של פסטה, בונבונים, גוואראנה ובירה. חוץ מזה הכבישים בברזיל מפוצצים במשאיות שמעבר לזה שזה ממש פחד אלוהים, זה גם ממש ממש מעכב. חוץ מזה בחרנו שלא לישון בלנסויס – שזו העיירה המרכזית של הפארק וממנה יוצאים בדרך כלל לכל הטיולים. בחרנו במקום זה להגיע לואלה דו קאפאו – כפר אחר, שעל המפה היה נראה די מרכזי וראינו בו שני יתרונות. האחד, שהיה נראה שיש בו מבחר של בתים להשכרה וטרם היציאה יצרנו קשר עם שניים, כך שהיה לנו לאן להגיע. השני הוא שהוא מקום ריכוז לאוכלוסיה "אלטרנטיבית" – שזה בפורטוגזית פריקים עם ראסטות ועם בגדים מהודו. בניגוד למה שאולי חושבים, הברזילאים הם בדרך כלל די שמרנים, במיוחד בדרום, וחשבנו שיהיה נחמד לשנות קצת אוירה. שני הבתים שהתעניינו בהם היו של אומנים והיו מעוצבים בפשטות ובחינניות וממש עשו לנו חשק.

כשעברנו את לנסויס כבר התחיל להחשיך והבנו שאולי טעינו, אבל האסימון נפל באמת רק כשעברנו את פלמיירס, שעה (!) אחר כך, והבנו ש 20 הקילומטרים הבאים עלינו לטובה הם בדרך עפר מאובקת להפליא. נזכרנו במייל של בעל אחד הבתים שהתכתבנו איתו שאמר – "בטח, אין שום בעיה להתמקם כאן ולטייל מכאן בכל הפארק" ושנאנו אותו. היינו צריכים לחשוד בכנות שלו כשהוא אמר שלא נורא שאין בבית מקרר כי אנחנו בגובה 900 מטר בהרים והלילות קרירים. נשמע הגיוני? אה, כן, הוא שכח לציין שבמשך היום יש 30 מעלות. בכל אופן כבר היה חשוך ואי אפשר היה להתחרט וקיווינו שהמרחק יהיה שווה והכפר יהיה קסום וכל מה שאפשר לקוות כשנוסעים במשך 45 דקות בחושך ורואים רק אבק. המכונית שלפנינו משאירה אותנו בתוך ענן וכשאנחנו מאיטים ובכל פעם שאנחנו נותנים לה להתרחק נראה שהיא עוצרת ומחכה לנו. באמת, מה הטעם לעשות אבק אם הוא לא עף למישהו על הפרצוף? אנחנו מחליטים שנשאר לילה או שניים ונעבור ללנסויס – כמו כולם.

אנחנו מגיעים לכפר ומתחילים לחפש את שני הבתים המדוברים, כן, אפילו את ההוא של האומן המפוקפק בלי המקרר. הכפר באמת נראה חמוד אבל אנחנו עייפים ומורעבים ורק רוצים למצוא מקום לישון. אנחנו נכנסים באיזה שביל ושואלים על בתים ומגיעים למשפחה מקומית שיש לה בית להשכרה. הבית מספק בהחלט, יש מטבח (יש מקרר), והזוג נראה חמוד לאללה. נכון, אין לו את השטיקים של האומנים עם הראסטות, אין תמונות של שיווה ובדים הודים על המיטות, אבל האמת, שאני פי אלף יותר שמחה להיות בבית של משפחה מקומית (עם סבתא בת 94 שנולדה בכפר) מאשר אצל האומן שהפשטות אצלו היא פוזה יותר מכל דבר אחר. פחות מעשר דקות אחר כך אנחנו מרגישים בבית. הילדים סידרו את כל האספקה שלנו על המדפים, אני פרקתי את הבגדים וכלי הרחצה, קרלוס מבשל. בין לבין כבר גילינו שרוברטיניו – בעל הבית שלנו – הוא מדריך טיולים שישמח לעזור לנו עם אינפורמציה על הסביבה, שיש להם 3 ילדים בגילאים של שלנו, ושמחר הוא יעשה לנו מדורה. טוב, אולי נשאר יותר מלילה או שניים, למרות שרוברטיניו בכנות שובת לב ממליץ לנו לעבור ללנסויס.

אנחנו מחליטים על יום התאוששות עם טיול קטן בסביבה. רוברטיניו ממליץ על ריאשיניו, במרחק 4 קילומטר מהכפר, ולשם אנחנו הולכים. המראה הראשון שלנו על הנחל עוצר נשימה. לא, באמת, אנחנו לא יכולים להאמין שבשביל זה באנו. המים שחורים לחלוטין, מכוסים קצף מחשיד, ובמקומות הרדודים בעלי גוון כתום צהוב מבהיל. לזה אנחנו אמורים להכנס??? אבל אז אנחנו רואים שאשכרה אנשים שוחים שם וקרלוס הולך לברר את העניין הזה. מסתבר שמדובר במשהו אורגני, מינרלים או מה שזה לא יהיה. להגיד שזה עושה חשק כמו מים כחולים שקופים? זה לא. אבל אנחנו מנסים להתרגל לרעיון ולזרום. זה עובד, ובכל זאת איך שאנחנו חוזרים הביתה קרלוס אומר –להתרחץ, ומהר!

למחרת אנחנו מתחילים לטייל במרץ. יש המון מה לראות וזה בעצם השבוע האחרון של הטיול שלנו. זה לא הזמן להסתלבט. מאיה משמיעה קולות מחאה, אבל אנחנו יוצאים. יש לנו שני יעדים על הכוונת - פראטינה והנקרות שסביבה, ושקיעה ממורו דו פאי אינאסיו. פראטינה לא מאכזבת עם מיים שקופים/כחולים, אומגה שאפילו יערה גולשת בה, אבל עם קצת יותר מדי אנשים, והנוף מההר באמת משגע והטיפוס שווה את המאמץ אבל לא את הקיטורים של מאיה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בערב רוברטיניו מקיים, מדליק לנו מדורה ויושב איתנו לשיחה, איזה חמוד. אנחנו מחליטים ששווה לנו הנסיעות הלוך חזור, כולל דרך העפר, ומחליטים להשאר בקאפאו, למרות שהטיול הבא שלנו הוא לאזור לנסויס. גם מלאי האספקה שלנו טרם הדלדל ויש לנו עוד 3 בקבוקי גוואראנה ו 20 בירות לשתות לפני שנוכל לצאת שוב לדרך...

 

גם היום הבא מוקדש לטיולים. הפעם המחאה של מאיה נמרצת יותר ונמשכת לאורך כל היום. היא גם כוללת לא רק את הטיול של היום ואתמול אלא את כל השנה הנוראית הזאת שבה היא לא נהנתה בכלל והיה בכלל עדיף לה להשאר בבית ולחסוך לעצמה את כל כאבי הגוף האלה שנגרמים לה מההליכות הקשות האלה.

אגב, ההליכה הכי ארוכה שלנו השבוע נמשכה כ 20 דקות.

כל הפארק הזה הוא אוסף של בריכות שחיה טבעיות, רובן עם המים השחורים האלה, אבל גם לזה אנחנו מתרגלים ונהנים מהכמויות של המים ומטיולים בהם על כל הליכה של 10 דקות מקבלים שתיים שלוש בריכות עצומות שאפשר להעביר בהן שעות של כיף, כולל מגלשות טבעיות, מפלים, ומדי פעם גם התערבות אנושית בצורת אומגות. אפילו יערה ומאיה מפגינות אומץ ויורדות באומגה אל תוך אחת הבריכות.

הצבע של המים נע בין כתום לצהוב לאדום, פרט למקומות בהם הוא כחול טורקיזי, אין ספק שלא משעמם...

 

 

 

       

 

הכפר שלנו הוא מקום קטן ויפה עם אוכלוסיה מעורבת של מקומיים, אומנים וכל מיני זרוקים. השבוע יש כאן פסטיבל בלוז, בשבוע הבא פסטיבל ג'אז. הילדים מתפעלים מכמות הראסטות שהם רואים. לא שום דבר שלא ראינו במזרח, אבל בברזיל זה משונה. פגשנו מישהי מפורטו אלגרה שחיה כבר כמה שנים בבאהיה אחרי שברחה מהשמרנים בדרום. בכלל, יש תחושה שכל הפריקים של ברזיל התנקזו לאזור הזה והשאירו את שאר המדינה בידי הרב המשעמם.

אנחנו מחליטים להשאר בכפר הזה 5 ימים ולעבור ביומיים האחרונים לאזור היותר מזרחי של הפארק, כדי לבקר בשני אתרים שנראים לי כמו הפנינים של הפארק – שני "בורות" מים Poco Azul  ו Poco Encantado.

ביום בעזיבה אנחנו מחליטים שנצא מוקדם ונחפש מקום לינה בכפר בשם איגאטו שמצטלם טוב בברושורים – כפר קטן עם בתי אבן. זה עומד להיות המקום האחרון השנה בו נישן – ולא אצל חברים או משפחה – כי מכאן אנחנו חוזרים לפלוריאנופוליס. כבר בהגעה אל הכפר אנחנו מתחילים לחשוד ששוב עשינו את אותה הטעות ובחרנו מקום מרוחק מדי. אם חשבנו ש 20 קילומטר דרך עפר זה אומר נגישות רעה, איגאטו לימד אותנו שיש גרוע מזה. הפעם מדובר ב 8 קילומטר של דרך מרוצפת אבנים בעליה תלולה. העצמות שלנו מתנערות היטב והאוטו עומד במבחן לא פשוט לפני שאנחנו מגיעים לכפר הבאמת קטן הזה. כל כך קטן עד שאנחנו מתחילים לדאוג שאולי לא נמצא כאן איפה לישון.

 

אחרי חיפוש קצר שולחים אותנו לבחור בשם שיקיניו שאומר, יש לי בית בשבילכם, אבל מחוץ לכפר, בהרים. נשמע טוב, לא? כן, כן, אין בעיה להגיע באוטו, זה 10 דקות מכאן. כן, יש מים חמים, יש מטבח, יש מקרר. יש מספיק מקום לכולנו? בטח! הוא אומר, אפילו ל 20 איש. וכמה זה עולה? 60 ריאל ליום – כלום במונחים ברזילאים. זה לא נשמע לנו אמין, אבל אנחנו מחליטים לנסות. אחרי 2 דקות באוטו אנחנו מחליטים שאם אנחנו רוצים שהאוטו אולי ישאר שלם אולי עדיף שנעלה ברגל. שיקיניו נשאר עם קרלוס באוטו והם עולים בשביל הררי שאפילו ג'יפ היה מתקשה בחלקים מסוימים שלו. הילדים ואני עושים טרק קטן בטבע בערך באותו קצב התקדמות וכולנו מודאגים מהנזקים שנגרום לרכב. אנחנו מחכים להגיע לאיזה צריף מט לנפול אבל אז מחכה לנו הפתעה. אנחנו מגיעים לבית אבן מבודד שתקוע ממש באמצע הנוף. הבית עצום, והחצר שלו היא 90% ההר וקצת התערבות מלאכותית – שבילי אבן, בריכות. ערסלים תלויים במרפסת והנוף שנשקף ממנו הוא כמובן יוצא מן הכלל. ואז אנחנו נכנסים, דרך דלת עץ כבדה, לחלל עצום – אולי 80 מ"ר אולי קצת יותר, רצפת עץ, חלונות עץ עצומים אל הנוף, ערסלים,  כורסאות מתנדנדות, מזרוני יוגה בערימה בצד. שני חדרי שינה – אחד לזוג, השני עם 4 מיטות יחיד. בצד אחד של הבית ולכל אורכו, השאירו את הסלעים הטבעיים – כלומר שבמטבח, בחלל הגדול ובחדרי השינה יש סלעים בתוך הבית.

השני פונה אל הנוף. בקיצור, בית חלומות. ואכן – יש הכל – רשתות נגד יתושים, מים חמים, מטבח מאובזר, אפילו מים מינראלים בשפע. נכון, לא ממש נקי – אח של בעל הבית היה בו עד הבוקר ולא ניקו אחריו. לא נורא, קטן עלינו, אנחנו מרגישים שזכינו בלוטו, איזה סיום מוצלח לטיול כאן! הבעיה היחידה שלנו היא האוטו – איך נצא ונחזור? אנחנו מחליטים שלא מוותרים על חוויה כזו ואת בעיית האוטו נפתור אחר כך. לכפר נלך ברגל (אפילו מאיה בעד!) ועל המקומות האחרים אולי פשוט נוותר או שנסתכן, אבל כאן נשארים! הילדים בעננים, רצים מערסל לערסל, מאיה אומרת – "הבית הזה פשוט מושלם, אין בו חסרונות!" ואני עונה לה – "החסרונות יגיעו אחר כך. זו עוד לא השעה של החסרונות". ואכן, ולמרות המדורה המיוחדת שהדלקנו, היתושים והמעופפים מתחילים להגיע לקראת השקיעה. כמויות ומגוון שקשה להאמין, אבל באופן מפתיע אנחנו לא נעקצים יותר מדי, אבל הילדים כבר מבחינים שיש איזה מעופף שעוקץ עקיצה קצת כואבת אבל לא מגרדת. בלילה אנחנו בכילות – כילות מצויינות יש לומר - מאיה ואני ישנות במיטה הזוגית והשאר בבודדות. לפני שמאיה נרדמת היא מראה לי מקבץ של כתמים אדומים על הרגל שלה שנראים כמו מן עקיצות, אבל הם לא מגרדים ואני מחליטה לחכות לראות בבוקר. נראה לי שזה אולי פריחה, אבל מאיה מתעקשת שאלה עקיצות. אני קוראת עד מאוחר ומרגישה שכל הזמן הולכים עלי. נכון, יש המון פרפרי לילה, אבל הם מחוץ לכילה, והחיפוש שלי אחרי פרעושים ופשפשים במיטה לא מעלה דבר. ב 2:00 בבוקר מאיה מתעוררת וכל הגוף שלה מכוסה בכתמים האדומים, מבהיל ממש. בינתיים גם אני מפתחת כתמים כאלה, אבל לא בכמויות שלה. היא עדיין טוענת שהאחראים לעקיצות האלה הם הזבובונים/יתושים הקטנטנים שעקיצתם מורגשת. אנחנו בודקות ומגלות שהכילה מלאה בהם, אבל הם ממש קשים לתפיסה. לילה ללא שינה עובר עלינו, אבל הנחמה היחידה – זה לא מגרד. בבוקר מגיעה המנקה ומרגיעה אותנו – אכן מדובר בעקיצות של היתושונים הקטנטנים, אבל זה יעבור תוך יום יומיים.

את הבוקר אנחנו מעבירים בהתלבטות – לצאת או לא לצאת? מצד אחד, באנו עד כאן כדי לבקר בשני האתרים היפים ומחר אנחנו חייבים לנסוע לסלבדור כי יש לנו טיסה לפלוריפה, מצד שני – כזה בית ונעזוב אותו? ביום אין יתושים והמקום ממש ממש נעים. כרגיל, מאיה וקרלוס בעד כמה שפחות תנועה, בן מת לצאת לטייל, אני רוצה להנות מהבית אבל ממש ממש מתקשה לוותר על המקומות היפים שראינו בתמונות (הגענו עד כאן ולא נראה את זה???)  ויערה לוקחת כל פעם את הצד של מי שהכי נחמד אליה. מה שמכריע הוא מזג האויר המעורפל. היופי של המקום – נקרות מים כחולים שקופים– מושפע מאור השמש ולכן זה בין כה וכה יום לא מדהים בשביל זה, אבל כדי שאני אוכל להרפות ולהנות מהיום הזה, אנחנו מסכמים שמחר נצא מוקדם יותר לסלבדור ונעבור באחת הנקרות.
היום עובר עלינו מאד מאד בנעימות. אנחנו מוצאים בבית כלי נגינה, ביניהם קסילופון שהקלידים שלו עשויים מאיזו מתכת מדהימה שיוצרת צליל נעים בצורה יוצאת דופן. גם קרלוס וגם אני מתמכרים לנגינה בו וגם לשמיעה שלו (בלילה אני נרדמת לצלילי הנגינה של קרלוס). חוץ מזה אנחנו שוטפים את האוטו. קרלוס, אני והבנות. האוטו מטונף מהנסיעות בדרכי העפר ואנחנו עובדים קשה אבל בכיף. מאיה ואני עייפות מלילה ללא שינה, אבל בנוסף להסתלבטות בבית אנחנו גם יוצאים להסתובב קצת. מול ההר "שלנו" יש מפל, לפעמים אפשר לשמוע את המטיילים שם. אנחנו צועדים אליו אבל כשאנחנו מגיעים יש שם חבורה שעושה את הדבר המתבקש בבריכה מבודדת ומתרחצת בעירום. הילדים מובכים ואנחנו מוותרים על רחצה. אנחנו יורדים לכפר ומנסים לקנות מצרכים לארוחת הערב, אבל חוץ מביצים ונקניקיות אנחנו לא משיגים כלום. מזל שיש לנו עדיין קצת אוכל מהקנייה הגדולה שלנו.

 

למחרת עובר עלינו היום הכי ארוך מזה הרבה זמן. זה מתחיל בזה שאנחנו קמים ב 5:00 כדי שנספיק לטייל בדרך לסלבדור. מאיה מגלה שכל הנקודות האדומות שלה לא רק שלא נעלמו אלא הפכו לעקוצות מגרדות מאד. מסכנה. מדובר במאות, אני לא מגזימה.

 

כולה מכוסה עקיצות והיא לא מצליחה להפסיק להתגרד. חוץ מזה, היום שוב מעורפל וגשום, אבל אנחנו מחליטים לעצור בכל זאת באחד משני האתרים המדוברים. זה שיותר על הדרך. אנחנו מגיעים לשם ב 10:00, הרבה לפני השעה המומלצת, ואנחנו לבד שם. צריך לשלם כניסה. זה כולל ציוד שנורקלינג ושחיה, אבל רק המחשבה על לשחות במים הקרים מוציאה לי את החשק, אז עוד לשלם על זה? המדריך אומר לנו – "זה שווה את זה". וכמה שהוא צודק... אנחנו נכנסים למערה. המים כחולים כחולים – איך? הרי אין שמש. מסתבר שהסיפור הזה של המים הכחולים באתרים כאן איננו קשור לאור. נכון שבשעה שקרני השמש חודרות למערה נוצרת כמו מגלשה של אור כחול ומכאן התמונות המרשימות, אבל מה שיוצר את הצבע הכחול הוא השילוב בין סידן לאשלגן (זוכרים את הניסוי עם הכרוב?), וזה גם גורם לנו לחשוב אחרת – הפעם בחיוב - על המים האדומים והצהובים שראינו במקומות הקודמים. אנחנו נכנסים למים עם המסכות. הם לא מאד קרים, וכל כך שקופים שזה מרגיש כמו לעוף בתוך מערה. תענוג צרוף ומרגש. מאיה מוצאת איזה סלע בתוך המים שכשעומדים עליו ומסתכלים כלפי מטה יש תחושה שעומדים על צוק גבוה. אנחנו מנצלים את זה כדי לדמות קפיצות באנג'י. הבנות ואני "קופצות" ככה אולי 20 פעם, באנג'י בסלואו מואושיין.

בינתיים המדריך מספר לקרלוס עובדות מרתקות על המערות האלה שבתוכן נמצאו עצמות של חיות פרה-היסטורות. אנחנו מבלים ככה כשעה, נהנים מכל שנייה. אחר כך אני שואלת את עצמי מה קורה במקום הזה כשמגיעים כל גדודי התיירים שעד עכשיו חלקו איתנו את האתרים. אחר כך אני גם שואלת את המדריך ומבינה כמה היינו ברי מזל. בשעות השיא יש שם תור של 6שעות והם מכניסים קבוצה קבוצה לכמה דקות. אנחנו היינו שם לבד, בשקט קסום, שואבים לתוכנו את המקום המיוחד הזה. אם אתם שואלים אותי – עדיף בהרבה על שעות הצהריים, גם אם קרני השמש נופלות באופן מושלם על המים הכחולים.

יצאנו מלאי אנרגיה אל עבר סלבדור. קרלוס נהג כ 6 שעות ואת אחה"צ והערב העברנו בשיטוט בעיר. היה לנו הרבה זמן להרוג. הטיסה שלנו רק ב 4 בבוקר, אבל לא רצינו לנסוע בלילה. הכבישים מלאים משאיות שמזגזגות על הכבישים כאילו היו פיאט אונו. לשמחתנו העובדים בהוסטל הנחמד בו ישנו בפעמים הקודמות היו נחמדים ואיפשרו לנו להשאיר שם את דברי הערך שלנו ולהרוג שם חלק מהזמן, בעיקר מול האינטרנט. שוב אנחנו בסלבדור ביום שלישי בערב. הפעם אין גשם ויצאנו לשמוע מוזיקה. נחמד, אבל רצוי לעשות את זה לא אחרי כל כך הרבה שעות ערות, ולא כשיודעים שיש עוד כל כך הרבה שעות כאלה לפנינו. ב 1:00 בלילה נסענו לשדה התעופה, לפלוריאנופוליס הגענו רק ב 9:30 בבוקר, ורק אחרי נסיעה בעוד 3 (!) אוטובוסים הגענו לבית של ליגי ולילה ב 11:00, 30 שעות אחרי שהתעוררנו באיגאטו ובעולם שונה לגמרי.

זהו, נגמר גם הפרק של באהיה. גילינו אנשים נחמדים, פשוטים ומלאים שמחה, לא דומים בכלום לברזילאים של הדרום. לרובם לא היה מושג מה זה ישראל, יותר מזה, חלקם גם לא ידעו איפה זה פורטו אלגרה. לפני שנסענו, ליגי צחק עלינו שאנחנו נוסעים לעבוד אצל באיאנים (זה היה כשעוד חשבנו על החווה) . הוא אמר, "אתם יודעים איך באיאנים עובדים? הם שותלים שני קוקוסים, תולים ביניהם ערסל ושוכבים לחכות שהעצים יגדלו". זה נשמע כמו תיאור מדוייק, אבל האמת, מה רע? באהיה היא קצת יותר הודו מברזיל (חוץ מהחופים הנקיים נקיים) ולכן גם התחברנו אליה.

בדרום אוהבים ליצחוק על הבאיאנים בטיפשים והעצלנים, למשל, איך באיאנים עובדים? שותלים שניקוקוסים, קושרים ביניהם ערסל, שוכבים עליו ומחכים שהעצים יגדלו. אנחנו, שהתחברנו לבאיאנים יותר מלדרומיים, לא תלהבנו מההומור הזה, ובכל זאת, לסיום כמה שאלות ששאלנו וכמה תשובות שקיבלנו, לא נגענו:

(דייג מנקה דג גדול שאינו מוכר לנו)

-        מה אתה מנקה?

-        דג

(עובר אורח על החוף, מול מערבולת)

-        ממה נגרמות המערבולות האלה?

-        מים

(מוכר דבש בצד הדרך, דוקא בדרום אבל מתאים כאן)

-        של מה הדבש הזה?

-        של דבורים.

 

עוד תמונות משפאדה היפהפיה:

https://plus.google.com/u/0/photos/100578427983379133730/albums/5920735073050553441?authkey=CPmKlunwqv6Z2QE