30 בדצמבר ואנחנו עדיין כאן. התרגיל שלי מצליח טוב מהצפוי. טוב,
שיקרתי. אני לא באמת שקטה והשבוע האחרון היה מלא טלטלות. גור ועינת עזבו לפני
ארבעה ימים ומאותו רגע בן משועמם ורוצה לעזוב. לרע מזלנו לא היו גלים בימים האלה
ולכן לא יכולנו לנחם אותו בגלישה. הבנות עדיין מבסוטיות עם החברות. היה רעיון שאני
אסע עם בן ומאיה לגואה לכמה ימים, אבל הוא נגנז. זה השבוע הנורא ביותר בשנה לעשות
את זה ואפילו אוהבי גואה (ההולכים ומתמעטים, כך נראה) אמרו לנו שזה יהיה טרוף.
חשבנו לנסוע ליום אחד לחופים הקרובים – הדרומיים - של גואה ("חשבנו" זה
אני ובן, קרלוס לא מבין למה צריך לזוז בכלל), זה בסך הכל שעה וחצי נסיעה אבל מסתבר
שקל לנסוע אבל קשה לחזור. מהתאורים של כולם – אין לנו מה לחפש שם בכלל, את מה
שחיפשנו מצאנו בקודלי – אנשים טובים, שלווה, קצב איטי. גואה מצטיירת כמקום תיירותי
מדי – מסעדות מפונפנות על החוף, תיירות אירופית ורוסית, מחירים מופקעים, שלא לדבר
על זה שמדובר בשיא שיא העונה – בעוד כאן, מצאנו את המקום הכי קרוב לסיני מאז היא
נלקחה מאיתנו. אגב, סיני עדיין לוקחת בגדול) ובכל זאת, אני לא משתחררת לחלוטין
מהרצון לסמן את ה "וי" על גואה.
הימים האחרונים של דצמבר הביאו לירידה באיכות השלווה שלנו גם כאן.
מחיר החדר שלנו השתנה כבר פעמיים ואתמול כמעט ארזנו ונסענו להאמפי. אני ובן, עם
הקוצים בתחת, דוקא שמחנו, אבל קרלוס והבנות התבאסו ובסוף הושגה פשרה עם בעל המקום והנה
אנחנו כאן, לפחות עוד יומיים. חוץ מהעצבים סביב המחיר, יש גם שינוי משמעותי
באוירה. יותר ויותר תיירות הודית זורמת לכאן. אני יודעת שזה נשמע נורא. הרי אנחנו
בהודו – מה ציפינו שיהיה כאן אם לא הודים? אני זוכרת שבתחילת הטיול שלנו שמעתי
מישהי אומרת שהיא לא נהנתה ברישיקש כי יש שם הרבה הודים. חשבתי שזה מצחיק וסיפרתי
את זה לכולם בקצת יותר משמץ של התנשאות. מה, היא באה להודו לפגוש ישראלים? אבל
עכשיו אני מרגישה אותו דבר. המקומיים כאן מקסימים, באמת, אבל התיירים ההודים
מסתובבים בעדרים, מרעישים, מלכלכים נורא, נועצים מבטים בכל פיסת בשר נשית, לא
רגישים למידת הרצון שלנו לשוחח איתם. החברה שגרים כאן, ה"קבועים", פשוט
לא יוצאים מהבית שבוע, מחכים שיעבור. את אף אחד לא מעניינת המסיבה שתהיה או לא
תהיה ב 31 בחודש. רק לשרוד את השבוע. אני לא רוצה לחשוב מה קורה בגואה... אני שמחה
שאנחנו כאן, אבל נדמה לי שהיינו צריכים לנסוע כבר להאמפי.
**********
עברו עוד כמה ימים ואני יכולה לסכם את קודלי. אכן ההודים כיסו אותה.
כל יום המחירים עולים, החוף מתלכלך, המסעדות מתמלאות. כל בוקר אנחנו רואים תיירים
מנקים את החוף מהלכלוך שהשאירו ההודים בערב הקודם. קרלוס קורא לזה "חג
ההודיה", ואני מתנחמת בשמועות מגואה (ממנה מגיעים "פליטים" על בסיס
יומיומי) המדברות על צפיפות איומה, מחירים בשמיים, לכלוך ואוהלים על החוף שמושכרים
במחירים של פי 3 ממה שאנחנו משלמים על החדר שלנו. חוץ מזה, יש לנו את החברים שלנו
ואת השקיעות שאי אפשר לקלקל.
מאיה ויערה סימנו את קודלי כמקום הכי שווה שהיינו בהודו. בן אומר שזה
סתם חוף ואין מה לעשות פה יותר משבוע. באופן משונה שלושתם צודקים. בכמעט שלושה
שבועות שהיינו בקודלי לא היינו מאד פעילים אבל אהבנו כמעט כל רגע. הלכנו כמה פעמים
לגוקארנה – החוף והעיירה, מרחק כ 20 דק' הליכה. העיירה מקסימה. קטנה וחסרת ייחוד ובכל
זאת קל להדלק עליה. זו עיירה דתית שיש בה חגיגות ופסטיבאלים כמעט על בסיס יומי –
אם כי לא היינו בה מספיק כדי לראות אותם. חיים בה לא מעט מערביים שבחרו להשתקע בה
לחודשים, שבועות, או ימים. יש כמה מסעדות מקומיות חביבות, כמה חנויות וספר שמעולם
לא כיבס את המגבות שלו ועשה לבן תספורת רחוקה ממושלמת... אני קניתי בה חוטים
לסריגה, מספיק טיקות וחינה שיספיקו לבנות ולחברות שלהן ל 20 שנה (או לשבוע)
וגיליתי מאכל מעניין מסולת שנקרא Upama ושאני היחידה שחושבת שהוא
קצת חריף. בחלק הרחוק של החוף יש כמה גסטהאוסים שקטים ונעימים אפילו בעונה הזאת של
השנה. בן שוכר שם את הגלשן שלו, ואני למדתי שם לעשות צמידים מחבורה
ארגנטינאית/צ'יליאנית.
באותו מרחק מקודלי, אבל הפעם דרומה, נמצא חוף "אום", שהיה
הסיבה השניה (והאחרונה) להזיז את התחת מקודלי. מעבר לכמה פעמים שהלכנו לשם בהרכבים
שונים, שכרנו יום אחד סירה יחד עם האבידורים ונסענו לחוף "פרדייס" הקטנטן
–הרחוק ביותר מבין ארבעת החופים הדרומיים לגוקארנה. אין שם שום מבנה קבע, רק מלא
חברה צעירים שמגיעים לשם עם ערסל או שק שינה, ומקימים לעצמם מאהלים ארעיים –
מקסימים. פעם בכמה ימים המשטרה מגיעה לשם, מגרשת אותם, הם מתקפלים בצייתנות, אבל
חוזרים למחרת לישב מחדש את החוף... מרחק 15 דק' הליכה מאתגרת צפונה (לכיוון קודלי)
נמצא חוף Half moon, קטן אף הוא, ועוד 15
דקות של הליכה יפהפיה לאורך המצוק מגיעים לחוף "אום" המוכר. כל העסק לקח
כמה שעות והיה מקסים. את השקיעה ראינו ב"אום" וחזרנו כמעט בחושך, בלי
לוותר על הארטיק המסורתי בעליה מהחוף.
אבל את רוב הזמן בקודלי בילינו כאמור בלעשות כלום, ובכל זאת לא
השתעממנו לרגע. אולי בן, קצת. נכון, גם כאן, כמו בורקאלה, זו בועה של מערביים שבאו
להודו כדי להיות כמה שיותר רחוק מהודו, אבל זה כיף. עוברים ממסעדה למסעדה, ממרפסת
למרפסת, שותים שייקים (די גרועים בדרך כלל, אבל לא נשכח את ה"קיט-קט
שייק"!), הילדים עושים פויז והולה הופ על החוף, הולכים לפעילויות
ב"גן" (יום מוצלח במיוחד נרשם בקריסמס) ולהבדיל – בבית חב"ד, קרלוס משחק כדורעף, מאיה
ומיכל בענייניהן, כולם נשבים בקסמן של סתו, משי וליאנה – הבנות המתוקות להפליא של
עופרה וליאב שבאו לכאן אחרי 3 שנים בגואה הסואנת כדי להשאר. בערב כולם יוצאים לחלק
הצפוני של החוף לראות את השקיעה, לנגן, לראות ולהראות, ולמכור תכשיטים ושאר עבודות
יד במטרה לממן את המשך השהיה במקום הרגוע הזה.
ב 31 לחודש לא היתה שום מסיבה. קרלוס ואני יצאנו לחוף שהיה עמוס בעיקר
בהודים אבל גם במערביים – קשה לדעת בחושך. כמויות של זיקוקים שלא היו מביישים את
יום העצמאות במושב קטן הועפו באויר. אני כמובן דאגתי – אלה זיקוקים שלא היו עומדים
בשום תקן וחלקם גם מתפוצצים על הקרקע באופן לא צפוי, אבל הערב עבר בשלום. את הארוע
המשמעותי של הערב סיפק דוקא הטבע. בשעה 12:15 נפתחו ארובות השמיים וגשם זלעפות החל
לרדת – לחלוטין נדיר בעונה הזאת. אחרי ההפתעה והשמחה הקצרה על החוף כולם ניסו
לתפוס מחסה – לא פשוט כש 80% מאורחי החוף חיים בחושות ללא תקרה של ממש...
בבוקר הראשון של 2013 קמנו מוקדם מוכנים לנסיעה להאמפי. החוף היה נטוש
ומזוהם. להודי שאמר לי "Happy new year" עניתי "Dirty new year" ושמחתי לעזוב. אם לא אכפת לכם, אני
אשמור לי את התמונה של חוף קודלי כפי שהיה עד לפני שבוע. אם אתם נוסעים לשם פעם –
אף פעם אל תעשו את זה בשבוע האחרון של דצמבר!