העיירה המערב קמבודית הראשונה שלנו מוקמת כשעתיים נסיעה מערבה מפנום
פן. כשהגענו שאלנו את עצמנו (הילדים אפילו עשו את זה בקול רם) מה אנחנו עושים בחור
הזה. כמה רחובות מאובקים, שוק מקומי עמוס בחנויות חומרי בניין, דוכני אוכל, בתי
מרקחת, וגסט האוסים מסיפור אחר. הגסט האוסים בקמבודיה כולם דומים זה לזה. כולם מכילים
שתי מיטות זוגיות (אך קצת קטנות מדי) וכולם ברמה גבוהה מאד יחסית למה שהתרגלנו –
מים חמים, מזגן, אינטרנט, טלויזיה, לפעמים מיני בר, מגבות, ניר טואלט וסבונים
בשירותים – מלון. יש בזה משהו סוריאליסטי כי הם נטועים בלב רחובות שמשדרים עוני
ולכלוך ברמה של הודו, ופתאום יש לנו חדר נקי וקריר בתוך כל זה, חדר שלא יכולנו
אפילו לפנטז בהודו, ואנחנו משלמים עליו כ 15$ ללילה. עם ההגעה של האוטובוס לתחנה
נהגי הטוקטוק ממהרים "להציג את עצמם", קצת מעיקים, אבל הרבה הרבה פחות
אגרסיבים מאשר בהודו ובדרך כלל חיוך מצידנו מעורר חיוכים מצידם והכל ברוח טובה.
הפעם נצמד אלינו נהג תקשורתי במיוחד, עם אנגלית טובה – בדיעבד נראה לי שהוא דובר
האנגלית היחיד בקומפונג צ'נאנג. הוא עושה לנו סיבוב בין הגסט האוסים הבודדים
בעיירה וקובע איתנו לחזור כדי לקבוע טיול למחרת. הוא אומר שאת כל מה שיש לעשות
בסביבה – כפרים צפים, כפרי כדרים וקצת נוף – הכל ניתן לראות בקלות ביום אחד –
בשביל זה דהרנו?
יצאנו לחפש אוכל. הדוכנים בשוק לא קסמו לבטנים המאותגרות שלנו וחיפשנו
משהו שהוא קצת יותר "מסעדה". בניגוד לגסט האוסים, בתחום הזה נרשם מחסור
משמעותי והתיישבנו לאכול במקום הסביר היחיד שמצאנו. זול, חביב וסביר – לא יותר
מזה. בערב נהג הטוקטוק, צ'אני, אכן מתייצב ואנחנו מתעקשים לקחת את הזמן וקובעים
איתו למחרת ב 9:00 ומתכננים דוקא לא לדחוס הכל ביום אחד.
למחרת, יותר קרוב ל 10:00 ותחת מחאות של מאיה, אנחנו יוצאים לראות את
כפרי הכדרים. במרחק 7 ק"מ נמצא כפר בו בכל בית מכינים כדים. בדרך אנחנו עולים
לתצפית על נוף לא מדהים ושוב תחת מחאות כבדות של מאיה הנובעות מכ 5 דק טיפוס רגלי
אל עבר נקודת התצפית. המשך הנסיעה נהיה יותר אטרקטיבי בהדרגה. מישורים מכוסים שדות
אורז (יבשים וצהובים – אנחנו מדמיינים את הירוק היפהפה של האמפי בעונה הרטובה)
ודקלי סוכר גבוהים גבוהים.
אנחנו מביעים עניין בתוצרת של הדקלים וצ'אני עוצר לנו
בבית בו מכינים סוכר מהמיץ שלהם. רק אז אנחנו שמים לב שעל כל העצים יש סולמות
במבוק קטנטנים וגבוהים להפליא, ושעל העצים תלויים בקבוקי פלסטיק בהם נאסף הנוזל
המתוק. הם מבשלים אותו לכדי עיסה סמיכה דמויית מולסה (אנחנו לא מוותרים על טעימה)
ומחכים שמחירי הסוכר יעלו כדי למכור אותה.
אנחנו ממשיכים לכפר בו מתחת לכל בית עובדים בחומר ומייצרים כדים,
פסלונים, תנורי בישול. מדהים לראות אותם עובדים. כזאת חריצות, כזה דיוק, עובדים בשקט ובהתמדה. קראנו בספר שהמקומיים לפעמים נותנים חתיכת חימר למבקרים
ומאיה נצמדת לכולם בתקווה שיציעו לה. למרות העניין שהם מגלים בילדים זה לא קורה
ובבית האחרון בו יש אבניים אנחנו מבקשים מהנהג שלנו להציע להם כמה דולרים בעבור
התנסות. הם מסכימים והילדים מנסים בזה אחר זה ובשמחה גדולה. הם מאד חמודים ובסוף
גם נותנים כד קטנצ'יק לכל ילד.
אנחנו לא יכולים שלא להבחין כמה כולם חביבים וחייכנים. כל הילדים מנפנפים לשלום והעיניים של כולם לא יורדות מהילדים שלנו. יש כאן יחסים מעט תיירים, וילדים זרים זה לא מראה רגיל. בטח לא ראש מתולתל וראש ג'ינג'י (כן, מאיה עדיין ג'ינגי'ית) כמו שהבנות שלנו מציעות.
אנחנו לא יכולים שלא להבחין כמה כולם חביבים וחייכנים. כל הילדים מנפנפים לשלום והעיניים של כולם לא יורדות מהילדים שלנו. יש כאן יחסים מעט תיירים, וילדים זרים זה לא מראה רגיל. בטח לא ראש מתולתל וראש ג'ינג'י (כן, מאיה עדיין ג'ינגי'ית) כמו שהבנות שלנו מציעות.
אנחנו מבלים אחה"צ שקט בחדר – אם אפשר לקרוא לזה שקט שהילדים לא
מפסיקים לריב. בשבועות האחרונים המתח בשיאו ולא נותר זכר להרמוניה המשפחתית שכל כך
נהניתי ממנה. כל אחד עצבני פחד על השניים האחרים, שלושתם רק מחפשים אחד את השני
וכל פיפס הוא סיבה לריב. אני מקווה שזה ירגע בקרוב אחרת אני אורזת אותם ושולחת
לארץ יחד עם הקניות מבנגקוק.
בכל אופן, בזמן שאנחנו מנצלים את הזמן בחדר ללימודים, קרלוס יוצא
לסיבוב בעיירה וחוזר מאוהב. הוא מגלה שבמרחק יריקה מהמלון יש ממש כפר, הכי אותנטי
שאפשר לבקש. הוא מטייל בו ובשוק המקומי ומשאיר אותי ירוקה מקנאה להנות מהתמונות.
שעתיים לפני כן קנינו כרטיסים לאוטובוס למחרת בצהריים לבטאמבאנג – היעד הבא שלנו -
ואנחנו כבר מתחרטים. התכנית, לנסוע מוקדם בבוקר לבקר בכפרים הצפים שעל נהר הטונלה
סאפ, ואחר כך להמשיך בנסיעה נראית לנו פתאום פחות אטרקטיבית ואחרי היציאה שלנו
לארוחת ערב – עוד פחות. כולם כל כך נחמדים... כבר מכירים אותנו, אומרים לנו שלום
ברחוב, הילדים זוכים שוב לתגובות התפעלות - אחת מהן באה מנער עם תספורת ג'סטין
ביבר שלא יכול היה להאמין למראה עיניו וקרא "Oh my
god!!!" והצביע על הבנות בחיוך רחב...
בבוקר אנחנו מתייצבים ב 7 לפגישה עם הנהג שלנו. הוא לוקח אותנו לבריכת
לוטוסים מקסימה (למרות שיש מלא גם בקרבתנו ואנחנו מניחים שהוא רוצה להרשים אותנו
בנסיעות שהוא עושה למעננו) ואחר כך למזח ממנו אנחנו לוקחים סירת עץ לשוט בין
הכפרים הצפים. הדרך למזח עוברת בכפרים עניים ופשוטים שנראים לי כמו יעד לא פחות
מעניין מהיעד האמיתי.
על גדת הנהר צריפים על כלונסאות גבוהות גבוהות. מראה יוצא דופן. בקרבת
גומפונג צ'נאנג שני כפרים צפים – האחד ויאטנמי והשני מוסלמי. אנחנו מבקרים בשניהם
אבל לא מבחינים בהבדלים ממשיים. בניגוד לבתים הבנויים על כלונסאות, בנהר הבתים
בנויים על במבוקים הצפים על המים או על סירות ממש. השיט בנהר מקסים. הכפרים הם
כפרים לכל דבר רק על המים. אנחנו רואים בתים מטופחים יותר ופחות, צריפים עניים
לעומת בתים עם כל מוצרי החשמל כמו מערכת סטריאו וטלוויזיה, מוסך, לול תרנגולות,
חנויות צפות, בית תפילה, בית ספר. גם כאן אנחנו זוכים לנפנופי ידיים לשלום מכל
הילדים. העם הזה פשוט מקסים. השיט אורך שעתיים. אנחנו מרותקים אבל הילדים מאבדים
עניין, מי קודם ומי אחר כך (נחשו). אנחנו מבקשים ממשיטת הסירה שלנו לקחת אותנו
לביה"ס. מדובר בכיתה צפה, עמוסת תלמידים, שמתרגשים התרגשות גדולה כשאנחנו
מגיעים. למזלנו שתי דקות אחרנו מגיעה ההסעה הביתה ואנחנו זוכים לראות איזה 50 ילדים
נדחקים לתוך סירת עץ לא גדולה. מדהים.
אחרי השיט צ'אני לוקח אותנו לבקשתי בחזרה לכפרים שראינו בדרך. אנחנו רואים אותם מכינים את מלכודות הצרצרים שלהם לקראת הערב – בריכות מים קטנות שבמרכזם מנורה. הצרצרים נמשכים אל האור וטובעים בבריכות. משם הם מועברים אחר כבוד למחבת לטיגון בשמן עמוק. העוני כאן גדול וכל דבר המכיל חלבונים הוא מוצר מבוקש וראוי למאכל.
משם אנחנו הולכים לכפר בו קרלוס ביקר ביום הקודם "כפר הצ'ילי"
בפי צ'אני. אנחנו מאד קרוב למלון ומבקשים ממנו לקחת את מאיה ויערה, שכבר מזמן
איבדו עניין, למלון. בן, קרלוס ואני משוטטים עוד קצת בכפר. לפני שבוא הולך צ'אני
מספר לנו שהאזור הזה בעונה הגשומה מוצף כולו וכדי להגיע לכפר צריך לשוט. זה מסביר
את הסירות שאנחנו רואים מדי פעם בחרבה... כרגע, בפתחי כל הבתים משטחי ענק מכוסים
פלפלים אדומים בשלבי עיבוד שונים. מתחת לבתים מבשלים אותם, חותכים, ממליחים. הכל
אדום, בוער, יפהפה. עוד כמה דגים מיובשים על הדרך ואנחנו חוזרים למלון.
בשלב הזה
אנחנו כבר מאוהבים לחלוטין בגומפונג צ'נאנג, אבל הכרטיסים נקנו ועוד שעה האוטובוס
לבטאמבאנג מגיע. נשארנו כאן שני לילות – פחות ממה שהיינו יכולים, יותר ממה שרב
התיירים נשארים כאן. מומלץ בחום.
