סיאם ריפ

אוי, כמה שזה התחיל רע. סיאם ריפ היא יעד התיירות המרכזי של קמבודיה עם מקדשי אנגקור המפורסמים כמוקד משיכה לאלפי תיירים. אנחנו כבר עייפים מטיולים, השארנו לה 3 ימים: יום למקדשים, יום לטיול בסביבה ויום – הפתעה לילדים – בילוי במלון. לא עוד הגסט האוס הכי זול בסביבה, וגם לא מלון בינוני עם תירוץ לבריכה, אלא ממש מלון עם ריח של מלון ועם אוירה של מלון – שיחוו פעם אחת איך זה. היינו עם מלון מסויים על הכוונת אבל העדפנו להגיע ולראות. בתמונות כולם נראים נפלא.

הנורה האדומה היתה צריכה להדלק לי כשהשקעתי יותר מדי שעות בחיפוש של המלון האופטימאלי. האובססיות האלה שלי תמיד נגמרות במפח נפש.

עם ההגעה לעיר התקשנו מאד במציאת מקום לישון. בזבזנו שעות, הותשנו, גם הלך לנו הזמן לחיפוש המלון, גם פחדנו שלא יהיה לנו כח לטייל למחרת, גם התפשרנו על משהו לא מדהים במחיר גבוה מהרגיל, גם גילינו שאין בעצם אוטובוס לילה מכאן לבנגקוק – מה ששורף לנו עוד יום, וגם...אני נכנסתי לאחת הג'ננות שלי. אבל מה זה ג'ננה, כזאת לא היתה לי הרבה זמן.
מה נעשה? איך נספיק? למה לא עצרנו במקום הראשון ושרפנו את כל היום? מתי נזמין מקום במלון, למה לא עשינו את זה קודם – בקיצור כעסתי על כל העולם, הוצאתי את זה על הילדים וכולנו הלכנו לישון עצבניים וכעוסים, מתוכננים לצאת מוקדם בבוקר למקדשים למרות העייפות. באופן לא מפתיע לא נרדמתי כל הלילה, אבל לקראת השחר נמצא פתרון. הזמנו (כן, ביאושי הערתי גם את קרלוס) מקום לאותו היום למלון השווה שלנו והחזקנו אצבעות שהוא יהיה לפחות קרוב למה שראינו בתמונות – אחרי שבערב סרקנו פיזית כמה מלונות 4 כוכבים מפונפנים – והתאכזבנו. בבוקר הילדים הופתעו להתעורר מאוחר אחרי שהבטחנו להם השכמה מוקדמת למקדשים, והודענו להם שלמרות שאמא צרחה אתמול בכעס "בגללכם אין מלון!!!", אז לא רק שיש מלון, אלא שהולכים עכשיו ואמא מתנצלת מקרב נשמתה המופרעת על התקף הטנטרום של הערב הקודם.

הורדנו ציפיות ונכנסנו ל"וילה קיארה". הקטגוריה "מלון בוטיק" היתה אמורה להרגיע אותנו, לולא המקום המפוקפק בו התאכסנו בלילה שלפני, שהתהדר בדיוק באותו תואר. למזלנו הרב המקום היה מקסים. רחוק מלהיות "מלון פאר" והרבה יותר מתאים לתואר "מלון בוטיק". החדר המשפחתי שלנו היה מקושט להקסים וכלל שני חללים מחוברים אך נפרדים להורים ולילדים, עיצוב מודרני, מזרונים סטייל פוטונים על משטחי עץ וכל הנגיעות הנכונות. מהחדר יצאנו לגינה פרטית גדולה. אבל השיא נרשם בבריכה. בתוך גינה ירוקה ויפה, שקטה שקטה, בריכה חלומית, מודרנית ומסוגננת, מרוצפת בצפחה שחורה ובתוכה צפים להם לוטוסים מעוצבים. הרצאנו לילדים עם זכותם של האורחים האחרים בשלווה ואסרתי עליהם לרוץ, לקפוץ, לצעוק, להשתולל – בקיצור – להיות ילדים בבריכה. מזל שקרלוס הגיע מהר והרגיע אותי. הילדים לא ידעו את נפשם. מאיה מהעובדה שיש מייבש שיער באמבטיה, בן משולחנות הפול והפינג פונג, יערה מזה שאמא נרגעה מהעצבים של ליל אמש, וכולנו מהבריכה הנהדרת. מאיה שאלה אותי אם הייתי פעם בבריכה יפה יותר ונאלצתי להודות שלא. הילדים, וגם אנחנו בעצם, התרגשנו מזה שקיבלנו משקה פירות מלווה בסחלבים, ושיש בחדר חלוקי רחצה וערכת קפה, והכי מדהים – 3 גלילי ניר טואלט בשירותים, ושיש לנו נסיעות חינם לעיר, ושבבריכה יש מיטות שיזוף ומיטות אפיריון ובכל רגע נתון מגבות מקופלות ונקיות על כל מיטה. עכשיו רק הצטערנו שיש לנו רק יום אחד לבלות כאן, אבל אין מה לעשות, מקדשי אנגקור - אחד מפלאי עולם – קוראים לנו.

אחה"צ אני שוב עושה בעיות. מחליקה על שלולית מים וסבון שמישהו השאיר מחוץ לחדר שלנו, בולמת עם היד וחוטפת בקטנה בכתף. לא נורא. אבל חצי שעה אחר כך נדמה לי שבעצם, לפני שבלמתי עם היד – החלקתי על הירך, ועוד שעה עוברת ומתחיל לי כאב משמעותי בברך – לא יכולה ליישר, לא יכולה לדרוך, ואני חושבת איך האינסטינקטים הפסימיים שלי עובדים. ביום שהגענו לכאן אמרתי לקרלוס – בוא נעשה את המקדשים ביום הראשון , כרגע כולנו בריאים, לא מובן מאליו בזמן האחרון – בוא ננצל את זה כדי שאם יהיה איזה פנצ'ר...

בכל אופן בבוקר קמתי במצב סביר ויום המקדשים עבר בשלום מבחינתי. קרלוס לעומת זאת הרגיש לא כל כך טוב אבל גם הוא שרד. מקדשי אנגקור הם הסיבה העיקרית לאלפי תיירים להגיע לקמבודיה וסיאם ריפ הפכה לעיר תיירות מובהקת בזכותם. ניתן לקנות כרטיסי כניסה (יקרים יחסית) ליום, שלושה ימים או שבוע. התלבטנו קצת בין יום לשלושה. רב האנשים שפגשנו אמרו לנו שחיייבים שלושה ימים לפחות, אבל האבידורים אמרו שאחד זה די והותר ואנחנו מכירים את עצמנו – לא חזקים באתרי מורשת. החלטנו על יום אחד. יצאנו בבוקר למקדש הגדול והמרכזי – אנגקור וואט. הילדים מיצו אחרי 10 דקות וכמעט בכו כשנזכרו שיש לנו עוד כארבעה מקדשים לראות. המקדשים השני והשלישי – Ta Phrom ו Bayon, היו כל כך מרשימים שהם נאלצו להתלהב לפחות חלק מהזמן. הראשון – מקדש שכוסה בשורשי הג'ונגל במשך השנים – מראה פראי ומרשים, והשני – מקדש שמבין מגדליו מציצים פרצופי ענק, כמעט חבויים בין האבנים העצומות – שוב, מרשים ודרמטי. בשארית כוחותינו ראינו עוד כמה מונומנטים, אני הייתי יכולה להמשיך אולי לעוד יום, אבל אני ממש ממש היחידה, וגם אני לא מוכרחה...

זהו, תם גם פרק קמבודיה. אני חושבת שמה שניקח איתנו מכאן הוא בעיקר החן והסימפטיות של העם הזה. כל כך הרבה חיוכים, אנשים פשוטים ושמחים, תמיד נעימים, כמעט תמיד הגונים, תענוג לטייל במקום כזה. גם אם במקומות מסויימים הם מגלים טיפה אגרסיביות – כשנהגי הטוקטוקים מתנפלים עם הגעת האוטובוס או בעלי המסעדות שמושיבים אותך כמעט בכוח – עדיין, הם עדינים ואפשר לעצור אותם עם חיוך ועם בקשה עדינה אך אסרטיבית – והם מרפים. חוץ מזה נסיבות החיים הלא פשוטות שלהם והצורך הנואש שלהם בפרנסה גורמים לנו להיות יותר מקבלים כלפיהם.

אני חושבת שמכל המקומות שהיינו הקמבודים הם אלה שהכי התחבבו עלינו. הרי חיוך פותר כמעט הכל כשאין שפה, והם ממש טובים בזה. הם לא ק מחייכים, הם צוחקים כל הזמן. בדרך כלל זה עלינו. אנחנו יודעים את זה, ובכל זאת צוחקים איתם. הילדים כמובן זוכים להכי הרבה תשומת לב ובעקבותיהם גם אנחנו זוכים לחיוכים. באחד הימים, כשכמה אנשים הסתכלו ביערה בסקרנות גילינו שזה לא רק השיער שלה שמושך את תשומת הלב – "אף ארוך" אמרו לנו, וזה כל כך הצחיק אותנו, מילא אני, אבל יערה, עם האף הפצפון שלה? אף ארוך? תראו מה זה, זה מה שבולט להם בפנים שלנו! השתעשענו במחשבה שכמו שאנחנו לא מודעים למשמעותיות של השונות הזאת בעיניהם, הם בכלל לא מודעים לשונות שמאד משמעותית בעינינו במבנה העיניים שלהם...

ולצד זה סיפור קטן – יום אחד מאיה מתחה את העיניים הצידה (כמו שאנחנו עושים כדי להראות מלוכסנים) ואמרה: "אני לא מבינה איך הם מצליחים לראות ככה משהו".

https://picasaweb.google.com/100578427983379133730/SiemReap?authkey=Gv1sRgCOSAkaHvq5futQE#