נפרדנו מצפון לאוס והתחלנו את המסע דרומה. הדרך ארוכה ואפילנו שקלנו
טיסה יקרה, אבל לא היו כרטיסים. מצד שני עברה גם מחשבה לעצור בשני שליש הדרך לטיול
במקום מעניין – אבל קצת עייפנו מעצירות ורצינו כבר להגיע למקום בו נוכל סוף סוף
לעצור ולנוח ליותר מיומיים שלושה. היתה לנו המלצה של יערה מדהרמקוט על כפר קטן
בדרום בשם טאד-לו ולשם כיוונו.
איך שלא יהיה סגרנו על שתי נסיעות לילה רצופות. האחת מלואנג פראבאנג
ליאנטיין – בירת לאוס, והשנייה, בלילה שאחריה, מויאנטיין לפאקסה הדרומית. ממנה,
ידענו, יש אוטובוס של כשעתיים לטאד לו. ארגנו גם הסעה מתחנת האוטובוס בויאנטיין
למרכז וממנו לתחנה של הנסיעה דרומה בערב וכן מקום להשאיר את התיקים כדי שנוכל
לטייל בעיר במשך היום. במקביל שקלנו לקחת גסט האוס בויאנטיין כדי לנוח למשך היום
בין שתי נסיעות הלילה והחלטנו שנראה במקום.
"הריגת הזמן" שלנו התחילה למעשה כבר בלואנג פראבאנג כרגיל בנסיעות לילה. פינינו את הגסטהאוס ב 11:30 ויצאנו לטייל בעיר עד לשעת הנסיעה. היה נחמד, טיילנו, אכלנו, שתינו, עשינו קניות בשווקים. בערב הגענו לתחנה. תמיד יש המתח הזה לפני נסיעה – איזה מן אוטובוס זה יהיה. ידענו שמדובר בסליפר שבו כל אחד מקבל "כמעט מיטה" לעצמו. כלומר לא מדובר במיטה שטוחה לגמרי, וזה גם לא המיטות הזוגיות שהכרנו בהודו. הבטיחו גם שירותים באוטובוס, מה שהוריד הרבה מתח.
האוטובוס הגיע בזמן ונשמתנו נעתקה. קיבלנו חללית קטנה. בכניסה
לאוטובוס כל אחד קיבל שקית ניילון לשמירת הנעליים וכשנכנסנו גילינו שכל האוטובוס
מרופד במזרון. ה"כמעט מיטות" מסודרות בשלושה טורים ובשתי קומות. המיטה
לא נשכבת עד הסוף כך שהרגליים של הנוסע שמאחוריך נכנסות לחלל סגור שנמצא מתחת לגב
שלך. חוץ מזה לכל אחד יש מדף קטן שעליו מונחים בקבוק מים, חטיף וארוחה קטנה. אה,
כן, לכל אחד יש שמיכה מנוילנת על המושב. והכל הכל ממוזג ונקי ואסתטי. תשמעו, כנראה
שמתנו והגענו לגן עדן. החסרון היחיד נרשם במידות. מי שתכנן את האוטובוס לקח בחשבון
מידות של לאי ממוצע, והאוטובוס הכיל דוקא תיירים ארוכי גפיים. תארו לעצמכם שאפילו
לי המידות היו גבוליות. קרלוס נאלץ להתמקם עם הרגליים בחוץ. לשמחתנו קיבלנו מקומות
בקומה הנמוכה מה שאיפשר לנו להשתלט קצת על המזרונים במעבר ולשמוע מלמעלה את התגובה
החביבה לשאלה – "איך למעלה?" – "Same same,
but higher". איך שלא יהיה ההתרגשות היתה כל כך
גדולה שלקח לנו זמן להרגע וללכת לישון. זכרנו מהנסיעה הלוך שהכביש מאד מתפתל. זו
היתה אחת הסיבות שרצינו להמנע מהנסיעה הזו. אבל כשהאוטובוס האט ועצר כל דקה בשעות
הנסיעה הראשונות, חשבתי בכל פעם, מתוך חצי שינה, שהוא עוצר לחניית ביניים. בפעם
העשרים שהוא עשה את זה, פתחתי עיניים (זה לא פשוט, אתם צריכים לראות איך אני ישנה,
עם בדים מסביב לפרצוף – אמא, חסר לי רק בזיליקום מאחורי האזניים כדי להפוך לסבתא
חביבה...) וראיתי שאנחנו פשוט בדרך עפר מתפתלת והאוטובוס-חללית העצום שלנו בעצם
נוסע על הברקסים שחורקים כאילו עוד שניה הם נגמרים, עוצר כל רגע, לוקח רוורס
כשצריך, בקיצור – אנחנו נוסעים בקושי 10 קמ"ש. כל ההתנהלות הזו לא הפריעה
כמובן לילדים שישנו, כרגיל בנסיעות לילה. כמו בולי עץ. בכל אופן, אחרי כמה שעות לא
פשוטות האוטובוס עלה על דרך נורמאלית שנמשכה ברצף עד ויאנטיין, אליה הגענו ב 5
וחצי בבוקר. בויאנטיין היו אמורים לאסוף אותנו מהתחנה למרכז במסגרת כרטיס ההמשך
שקנינו. כשהגענו לתחנה שמחנו שארגנו את זה, כי ראינו כמה הרבה מבקשים נהגי
הטוקטוקים עבור הנסיעה הזאת. התקשרנו לטלפון שנתנו לנו ואמרו לנו – עוד רבע שעה.
אחרי שעה התקשרנו שוב ואמרו – עוד חצי שעה, אחרי שעתיים הצביעו לנו עובדי התחנה על
רכב שיצא משם ואמרו – זו היתה ההסעה שלכם... אחרי כ 3 שעות בתחנת האוטובוס
הצפונית נסענו סוף סוף למרכז. לא התבאסנו
יותר מדי. היו לנו יותר מ 12 שעות להרוג בעיר. החלטנו לוותר על גסט האוס למשך
היום, השארנו את התיקים במשרד הנסיעות ויצאנו לשוטט. התחלנו בארוחת בוקר במסעדה
המקומית שזכרנו לטובה מהפעם הקודמת שעצרנו לכמה שעות בויאנטיין. גם הפעם היה
מוצלח. המרקים היו עשירים וטעימים והתלוו אליהם צלחות מלאות ירק – נענע, בזיליקום,
שעועית ירוקה טריה, פלפל ירוק חריף, נבטים ועוד ירוקים שלא הכרנו, השייקים היו
עצומים וקרים – התחלה טובה ליום קשה.
משם צעדנו לטיול בעיר עם כוונה לעבור בכמה מהמונומנטים בעיר ולעצור
בדואר ובשוק. המונומנטים, כרגיל, עניינו את המשפחה שלי כשלג דאשתקד (כדי לא להשתמש
במילים בוטות יותר) והגענו לשוק מהר משציפינו. מאיה שמחה לגלות שיש אפילו קניון,
אבל שיטוט קצר בקניון העלה שמדובר במשהו קטן ודל, מיועד לצרכנים המקומיים. התחיל
להיות חם והתיישבנו שוב במסעדה קטנה. ניסינו להעביר זמן במשחק קלפים אבל כולם היו
עצבניים ורבו יותר משיחקו. השעה היתה בקושי 12 בצהריים, היה לנו חם, היינו עייפים
והרגשנו דבילים שלא לקחנו גסט האוס. התקווה שלנו למצוא מסעדה חמודה עם זולה, כמו
שאנחנו אוהבים, נגוזה. זו עיר ויש בה או בתי קפה מפונפנים ויקרים או מסעדות
מקומיות נחמדות – אבל לא מקום כדי להעביר שעות. המשכנו לשוטט.
היום הוא ה 6 בפברואר ואנחנו חוגגים חצי שנה בטיול! החלטנו לחגוג את
זה בדרך שתעביר לנו עוד כמה זמן בנעימים ולאכול גלידה! הפעם הצלחנו יותר. עצרנו
באיזה סופר קטן במטרה לקנות דפים לציור – הילדים אוכלים אותם – וגילינו שבקומה
השנייה יש בית קפה ממוזג ועם...וי פי! עלינו לשם והתיישבנו. כולם הצטננו ונרגעו סוף
סוף ואחרי שיחה משפחתית נעימה על התאריך המכונן טרפנו חצי קילו גלידה...נשארנו
לשבת שם, כל אחד מעסיק את עצמו, באינטרנט, בציור, המקום היה על גדות המקונג
ויכולנו לראות שיש בחוץ איזו התארגנות של שוק לקראת אחה"צ. כיוון שהיה לנו
נעים החלטנו להשאר עוד קצת וכבר לאכול שם ארוחת ערב לפני הנסיעה ואז לטייל קצת
בשוק שבינתיים נפרש תחתינו. בסוף, מכל הזמן שהיינו צריכים להרוג, בקושי הספקנו
לעבור בשוק...
האכזבה הגדולה של היום חיכתה לנו, אבל, בתחנת האוטובוס הדרומית אליה
הגענו לצורך המשך הנסיעה. ידענו שבחלק הזה של הנסיעה ניסע בסליפר ממש- 180 מעלות.
אחרי הנסיעה של אתמול, לא יכולנו לחכות לראות באיזה פאר ניסע הלילה. שורת
אוטובוסים יפים וחדישים עמדה שם, ובסופה אוטובוס אחד, בערך בגילי, מיושן ומתפרק
(כן, גם במצבי...), יותר דומה לתחבורה המקומית בהודו. זה היה האוטובוס שלנו. גרוע
מזה, למרות שאמרו לנו שיש לנו מקומות בקדמת האוטובוס – לא רק שזה לא היה כך, אלא
שקרלוס היה צריך לחלוק מקום עם עוד שלושה נוסעים בחלק האחורי ביותר של האוטובוס
מעל המנוע. רתחנו. התקשרנו למי שמכר לנו את הכרטיסים, גמרנו את כל הקרדיט שהיה לנו
בשני הטלפונים – ללא הועיל. אחרי שהבנו שאין מה לעשות, התפנינו – קצת באיחור –
להרגיע את הילדים ובעיקר את מאיה, שבעצם, זה לא כל כך משנה. נכון, זה נחמד נורא
לנסוע באוטובוס מפונפן, אבל אוטובוס ישן ומזרונים קרועים מעולם לא פגעו באיכות
השינה שלהם, ובעיקר של מאיה, ושכל עוד יש מיטות והכביש טוב יחסית, ואנחנו קרועים
מעייפות – כנראה שנישן מעולה. וכך היה. הילדים ישנו מהנעת המנוע ועד כיבויו בסוף
הדרך. קרלוס היה היחיד שסבל באמת מהשכנים הלא צפויים, מהקפיצות והטלטולים, מרעש
וחום המנוע.
איך שלא יהיה, בבוקר הגיע הבוקר ואנחנו הגענו ליעדנו- העיר פאקסה
שבדרום. ממנה היינו צריכים לקחת עוד אוטובוס, אחרון כמעט, לנסיעה של 85 ק"מ
לטאד לו. כמו בכל מקום בלאוס, גם בפאקסה יש תחנת אוטובוס לכל אזור ואנחנו צריכים
עוד נסיעה מתחנה לתחנה. תשמעו, אני חושבת שרב ההוצאות שלנו על נסיעות אלה המעברים
האלה. זה לחלוטין לא פרופורציונאלי. הם יכולים לבקש לנסיעה של 5 דקות מחיר ששווה ל
10% מנסיעת לילה של 12 שעות. כשאנחנו מגיעים לתחנה הנכונה מתארגן שם באמת אוטובוס
מקומי לסאלאבן שבדרך אליה נמצא טאד לו. אף אחד לא יודע אנגלית, אבל כולם צועקים
לנו "טאד לו" ואנחנו עולים. הסדרן מעיף מהמושבים המתפרקים כמה תיקים
ומפנה לנו מקומות. אח"כ מתברר שאלה חפצים של נוסעים שחשבו שהם שומרים לעצמם
מקום. אגב, הם מקבלים את זה לגמרי בהבנה. גם לנו באיזשהו שלב "שותים"
מקום אחד, ויערה יושבת עלי ועל קרלוס במשך הנסיעה. בסה"כ בטיול לא נסענו בכלל
הרבה באוטובוסים מקומיים ואני לפחות נהנית, למרות הצפיפות ואי הנוחות הפיזית.
האוטובוס עוצר במקום הכי קרוב לטאד לו שאפשר, כנראה במקום שנקרא באן
קואה. אנחנו יודעים שמכאן יש עוד שני קילומטר ואנחנו עושים אותם בטנדר-טקסי שלוקח
אותנו ישר לגסט הוס שלו...אנחנו, כרגיל מתיישבים במסעדה, שותים משהו, וקרלוס ואני
יוצאים לחפש גסטהאוס. מצד אחד של הנהר נמצאים כל הגסט האוסים – אנחנו קוראים בספר
שרובם ככולם מספקים חדרים ללא שרותים צמודים. בצד השני של הנהר אנחנו מוצאים משהו
שהוא יותר "מלון" עם בונגלוס בלב הטבע, קרוב למפלים – יפה, אבל מאד לא
ביתי, וגם הבונגלוסים לא מספיק צמודים זה לזה. חזרה לכפר אכן המקומות הנחמדים יותר
הם גם פשוטים יותר וללא התנאים שאנחנו מחפשים. לסוף אנחנו משאירים מקום שקראנו
עליו המלצות. הוא מרוחק אמנם מהנהר, אבל ברגע שאנחנו מגיעים אליו אנחנו יודעים שזה
זה. אנחנו מגיעים למקום משפחתי, בעל הבית החביב פו מראה לנו בונגלוסים גדולים מעץ,
עם שרותים ומקלחת, עם מים חמים (!!!) עם ארונות, ושולחנות ועם מרפסת עצומה הפונה
לגן הירק שלהם. רשמית יש גם אינטרנט, אבל מעשית לא ממש. הוא מציע בעצמו להוסיף לנו
מזרונים בחדר ואנחנו מבסוטים לגמרי.
כמעט 48 שעות עברו מאז היה לנו גסטהאוס. אנחנו מותשים אבל יש לנו
תחושה שהגענו למקום טוב.
ואיך מרגישים אחרי חצי שנה בדרכים?
עדיין טוב. אפילו טוב מאד. קצת יותר עייפים - יותר מתעניינים במנוחה ופחות באתרים, הרבה יותר בשלים - הגעגועים העזים של הילדות נרגעו קצת. העובדה של היותנו במסע הופנמה ופתאום אנחנו שומעים גם רצון שלהן להגיע לעוד מקום ולעוד ארץ במקום הכמיהה הגדולה לחזור הביתה. על בן אני לא מדברת, הוא לא מגלה שום סימני עייפות ורק רוצה עוד ועוד. אני, שמראש לא היתה בי אפילו טיפת כמיהה לחזור הביתה, גם לא לחוצה מזה שהסוף מתקרב. מה שטוב בטיול ארוך כזה הוא שלמרות שעוברים את החצי עוד לא מרגישים את הסוף. אני כן שמחה שברזיל מתקרבת ושתהיה לנו הפוגה ב"טיול". אני חושבת ששנה של רק טיול היתה עלולה להיות לנו יותר מדי - אם כי תמיד אפשר למצוא מקום לחנות בו לאיזשהו זמן.
הילדים גדלו כל כך, לא תכירו אותם כשנחזור. באמת. לפעמים אני אפילו מרגישה שזה אולי יותר מדי - הבגרות הזו שקפצה עליהם. ואז הם רבים על איזו שטות ואני נרגעת.
זהו, עכשיו מתחילים לספור מהסוף. עוד פחות מ 5 חודשים אנחנו בבית. ברררר....
