אז כמו שסיפרתי בפוסט הקודם, החלטנו להגיע לאי בויפבה אחרי שגילינו
אותו בטיול יום ממורו דה סאו פאולו והרגשנו שמצאנו את המקום שעליו פינטזנו. קמנו
לבוקר גשום בטרוף. צריך להסביר. אנחנו בעונה הגשומה, אבל עד עכשיו כל מה שהיה לנו
זה גשם פה גשם שם וכיוון שרב הזמן חם – אז זה בדרך כלל לא מפריע, לפעמים אפילו
מרענן. זה משונה, הגשם יכול להתחיל פתאום כמין רסס עדין עדין, מרימים עיניים
לשמיים וכלום – שום ענן. שמיים כחולים. ואז זה מפסיק. או מתגבר. או ממשיך אותו
דבר. בכל אופן, באותו בוקר זה לא היה הגשם הזה. באותו בוקר השמיים היו אפורים
אפורים וגשם ירד באופן רצוף ולמשך שעות. מבחינת קרלוס זה היה אות – לא צריך ללכת
לשום מקום ביום כזה. מבחינתי זה גם היה אות – כיוון שהיום הזה שרוף, זה ה-יום
לנסיעות. הכל עניין של השקפה.
אני כנראה צעקתי יותר חזק, אז נסענו. את כל סיפור
הנסיעה הכיפית סיפרתי כבר בפוסט הקודם, מה שלא סיפרתי זה על ההגעה לבויפבה. הגשם
עדיין ירד במרץ, הילדים ואני נשארנו בסככה של הסירות וקרלוס יצא לחפש את הבחור
שהבטיח לנו אתמול בטלפון שיש לו הרבה בתים להשכרה, או לחליפין בחור אחר שפגשנו
אתמול וגם לו היו כמה בתים. הוא הצליח למצוא את שניהם אבל אחד מהם היה שיכור כהוגן
(למי שלא מתעדכן ברצף – יש עכשיו מסיבה של שלושה ימים על האי) והשני התחרט ואמר שבעצם אין לו בתים בכלל. אולי
לא התאים לו לעשות הפסקה בחגיגות. אנחנו מוצאים את עצמנו מחפשים בית בתקופה שהיא
הכי לא העונה, ביום ראשון (הכל סגור), בגשם שוטף, וביומו השלישי של החג – כולם
שיכורים לחלוטין, הבתים והפוזדות ריקים, אין עם מי לדבר. אנחנו נאלצים להסתפק
בפוזדה – נחמדה אבל פוזדה. פינטזנו על בית חמוד בכפר. הפוזדה ממוקמת ממש במרכז
הכפר. השעה 15:00 בצהריים והדציבלים כבר משהו משהו. המסיבה האמיתי תתחיל רק בערב
ותגמר ב 4:00 בבוקר. רצינו קרנבל, קיבלנו קרנבל...
בלילה האחרון ירד גשם. מה זה ירד, זרם. כל הלילה, וגם בבוקר. היה ברור שהבוקר לא נלך לשנרקל - את זה לא סיפרתי, אבל יש כאן שונית שכולם באים לראות (בינינו - לא משהו) ואנחנו, מילא אנחנו - אני, שתמיד לא אהבתי/פחדתי לשנרקל, יצאנו לשם יום אחרי יום קצת אחרי השפל. ולמה? כי מאיה התלהבה. נכון, גם יערה התלהבה, אבל זה פחות נדיר, ובזמן האחרון מאיה מתלהבת רק מזה שהזמן עובר ותכף חוזרים לארץ. היא אפילו הסכימה (טוב, יותר נאלצה אבל ללא יותר מדי מחאה) לקום מוקדם ולהתנתק מהפייסבוק.
בכל אופן הבוקר קמנו למזג אויר גשום, אפילו סוער. כשסוף סוף נרגע קצת החלטנו לצאת לסיבוב, לברר איך נצא מכאן מחר, וסתם לנשום אויר מחוץ לחדר האטום (מפאת היתושים). במקום דרכים מצאנו נהרות. כמות המים שנאגרה/זרמה ברחובות היתה מדהימה. בן חשב שזה אחלה יום לגלוש. והאמת שהיו כמה גולשים בים שהיה מאד גלי. אחרי שהתרחקנו כרבע שעה מהבית התחיל לטפטף שוב. אחר כך התחזק קצת. ועוד קצת. לא נורא, מזל שהבאנו מעילי גשם. תהתחלנו לחזור לאורך החוף. תוך זמן קצר הגשם נהיה ממש חזק ולקראת סוף הדרך התלוותה אליו רוח חזקה. בן התאכזב כשאמרנו שלא בא בחשבון שהוא יגלוש, ולא לגמרי הבין למה. כנראה החוויה של גלישה בגשם שוטף בסרי לנקה לא היתה וראומטית מספיק. את סוף הדרך עשינו כשמים זורמים מתחתינו ומים יורדים מעלינו והגענו ספוגים. ומה עם מעילי הגשם? ברגע האמת הם הזכירו לנו שהם תוצרת הודו ונכנעו לרטיבות.
זהו זה, מחר אנחנו נפרדים מחופי באהיה וחוזרים לסלבדור. ממנה נצא לאזור במרכז באהיה שנקרא שפאדה דה דיאמנצ'ינה.
כל מה שאנחנו מתפללים הוא לירידה בכמות היתושים. המלחמה שניהלנו נגדם היתה מתישה, מה גם שהם ניצחו ובגדול. מזגן, מאוורר, חומרים מסוגים שונים. כלום לא עזר. הלילות הפכו לסיוט. בן קרלוס ואפילו יערה מגלים בגרות ונמנעים מלגרד. מאיה ואני נטרפות מהגרוד. לילה אחד מצאתי את עצמי פשוט מחזיקה לה את הרגליים ולא נותנת לה להתגרד כדי שיירגע לה קצת ותוכל לישון קצת המסכנה. גם בעת כתיבת שורות אלה מתעופפים סביבי המון יתושים, מה שאומר שהגיע הזמן לסיים ולצאת שוב למלחמה!
עוד תמונות מטאיפו:
אנחנו מעבירים את שארית היום בין התחבאות מהגשם בפוזדה ובין גיחות
לכיכר הרועשת שניגמרות תמיד כשאנחנו רצים ספוגי מים לחפש מחסה. הרעש בפוזדה דומה
לזה שבחוץ. אנחנו בקושי שומעים אחד את השני. לפחות המוזיקה שמחה. בערב יש הופעה
חיה ואנחנו יוצאים בזמן הפוגה קצרה מהגשם. אי אפשר שלא להתפעל מיכולת הזזת התחת
שיש לחברה האלה ברחוב. אין דברים כאלה. גברים, נשים, זקנים, ילדים, כולם בפישוק קל
ועם הישבן באויר, מקפץ מצד לצד, מלמעלה למטה ובסיבובים. וירטואוזיות שקשה לתאר.
קצת מביך, אבל יותר מזה קשה לנתק את המבט מהישבנים האלה. 10 דקות לתוך ההופעה הגשם
מתחדש. יערה בדיוק נכנסה לקפוץ בטרמפולינה שהיתה שם ולהפתעתנו היא לא מגלה סימנים
שהגשם מפריע לה. הקהל מתחלק לאלה שיש להם מטריות וממשיכים לרקוד בגשם, לאלה שאין
להם מטריות וממשיכים לרקוד בגשם, ולאלה שרצים ומתחבאים במרפסות הבתים הסמוכים.
אנחנו משתייכים לקבוצה האחרונה. חוץ מיערה. היא ממשיכה לקפוץ בגשם ורק מדי פעם
עוצרת כדי לסחוט את השמלה. ככה זה נמשך קרוב לשעה שאחריה אנחנו נכנעים למזג האויר
וחוזרים לפוזדה. השעה קרוב לחצות אבל בן ואני עדיין לא מיצינו את החגיגה, אנחנו
ממשיכים לצאת להרטב ולחזור והחדר שלנו נראה כמו ספינת פליטים עם בגדים רטובים
תלויים על כל קולב, דלת או ארון.
למחרת חל שיפור במזג האוויר. זה היום האחרון של החגיגות (אני יודעת,
גם לנו אמרו שזה נמשך שלושה ימים, וזה כבר לפחות היום הרביעי, אבל אנחנו בבאהיה
וחגיגות נחשבות הרבה יותר מפרטים טכניים). זה היום של תהלוכת הסירות. זה אמור
להתחיל ב 9 בבוקר וכשאני מאיצה בכולם להזדרז קרלוס צוחק – נראה לך שזה יתחיל ב 9?
אבל ב 9 הסירה הראשונה כבר יוצאת ואנחנו כמעט מפספסים. זה קצת כמו שבועות במושב.
רק במקום העגלות – סירות. כולן מקושטות ולאט לאט אנחנו מבינים שיש קבוצות שונות. אנחנו
מבקשים רשות ומקבלים אותה לעלות על אחת הסירות. בינגו! עלינו לסירה הכי שווה. מה
זה הכי שווה? חבורת בני נוער ו...תופים. כל הדרך הם שרים במרץ ובהתלהבות – משהו
כמו מורל בתנועת נוער אבל במקצבים שחבל על הזמן. כנראה שיש תחרות בין הסירות, ואם
אתם שואלים אותי, החברה שלנו חייבים לנצח. באמת קיבלנו את באהיה במלוא קצביותה. במשך
כשעתיים כמה עשרות סירות מקושטות עושות רונדלים במפרץ כשמדי פעם בכוונה או בטעות
הן עוברות קרוב מדי אחת לשניה ואנחו מתנדנדים כהוגן או חוטפים מקלחת. בחלק מהפעמים
זה בוודאות חוסר ריכוז של הנהג שעסוק יותר באקשן וזה טיפה מדאיג. הארוע כולל גם תהלוכה בכפר עצמו וגם באי שממול - אבל החברה שלנו אפילו לא טורחים לרדת מהסירה. כשהמשט מסתיים
אני רוצה לנשק את החברה האה אבל מתאפקת, אגב בערב מודיעים שהם אכן ניצחו. באותו
ערב החגיגות ממשיכות אבל הפעם אין גשם ואנחנו מבלים יותר זמן בכיכר בהתמקדות
בישבנים המקפצים.
ביום האחרון אנחנו מטיילים באי מחוף לחוף עד לכפר מוררה. כל חוף יותר
יפה מקודמו. אני חושבת שהאי הזה הוא אחד המקומות היפים שהיינו בהם ומצטערת שהחלטנו
לעזוב למחרת. יש כאן כל מה שרצינו – חופים יפים, שקט, אין הרבה תיירים, יש כפר
חמוד ואמיתי. כמעט כל מה שרצינו – לא מצאנו בית, ומסתבר שזה מה שעושה את ההבדל. נמאס
לנו מארוחות הבוקר האומללות של הגסט האוס ומארוחות הערב במסעדות. אנחנו מתים
למטבח. נכון, אנחנו יכולים לחפש בית בכפר, אבל כבר עברו 3 ימים ואני מתפתה לעבור
למקום הבא – מהלך שעוד נתחרט עליו. אנחנו מחליטים להמשיך לאזור חופי אחר בתקווה
למצוא שם בית.
עוד תמונות מבויפבה:
למחרת אנחנו יוצאים בדרך המקובלת – סירה+אוטובוס+אוטובוס+סירה ל Barra Grande, כפר על פנינסולת מאראו. כל המעברים האלה
לוקחים זמן ואנחנו מגיעים רק אחה"צ ומיד מתאכזבים. לא שלא יפה, אבל קשה לבוא
אחרי בויפבה. אני שואלת את עצמי - למה בדיוק ציפינו? דקלים גבוהים יותר? חול לבן
יותר? אבל האמת שכתוצאה של עיניים גדולות עשינו טעות של מתחילים. כשמוצאים מקום
טוב – עוצרים. לא נורא, אנחנו מתעשתים, מחליטים לא להתקע, ולוקחים פיקאפ לחוף בצד
השני של הפנינסולה. טאיפו דה פורה. אמור להיות שם חוף יפה. אולי הוא יפה, אבל עד
שאנחנו מגיעים כבר חושך (מחשיך כאן מוקדם), אנחנו לא משיגים את האנשים שאמורים
להיות להם בתים להשכרה – מוכר? הפוזדות המעטות שיש יקרות ואנחנו שוב מרגישים
שטעינו. איו מה לעשות, היתושים כבר עושים בנו שמות ואנחנו מתפשרים על איזו פוזדה.
בבוקר אני יוצאת אל החוף לראות אם הוא שווה את המאמץ. שווה, אבל אני לא מתעלפת. אנחנו
יוצאים במרץ לחפש בית ומחליטים – אם יש בית נשארים, אם לא – ממשיכים, או חוזרים ל Barra Grande . הבית שאנחנו מוצאים פשוט, חמוד, זול והכי
חשוב – הבחורה שמטפלת בו ובנו – חמודה לאללה. אבל זה לא נגמר בזה. יש לנו סופסוף
מטבח וקרלוס ואני יוצאים לסופר לעשות קניות. הסופר חצי ריק. בחיי, אין ביצים, אין
לחם, עזבו – אין מים! כולם עושים קניות בכפרים הגדולים יותר ואנחנו כבר כמעט
מתייאשים ומוותרים בכל שאת על המקום הזה, ואז מופיה לה נאיני על הטרקטורון שלה
ואומרת – אין בעיה, אני אשאיל לכם את הטרקטורון שתלכו לעשות קניות, אני מזמינה לכם
מים, מה אתם עוד צריכים?
תוך כמה שעות אנחנו מרגישים בבית ובן אומר – איזה כף לנו תמיד כשיש
לנו בית. חוץ מכשאנחנו מתארחים אצל מישהו. אין מה להגיד, הילד חד אבחנה.
אז זהו, עכשיו אנחנו כאן, בבית חמוד- אם כי שורץ יתושים, בלילות אנחנו
מתגרדים, בימים אנחנו הולכים לים (גילינו שמי ים מרגיעים גרוד), ובין לבין אנחנו
אוכלים טוב, וכבר כתבתי פעם עד כמה זה נהיה חשוב, נכון?
בלילה האחרון ירד גשם. מה זה ירד, זרם. כל הלילה, וגם בבוקר. היה ברור שהבוקר לא נלך לשנרקל - את זה לא סיפרתי, אבל יש כאן שונית שכולם באים לראות (בינינו - לא משהו) ואנחנו, מילא אנחנו - אני, שתמיד לא אהבתי/פחדתי לשנרקל, יצאנו לשם יום אחרי יום קצת אחרי השפל. ולמה? כי מאיה התלהבה. נכון, גם יערה התלהבה, אבל זה פחות נדיר, ובזמן האחרון מאיה מתלהבת רק מזה שהזמן עובר ותכף חוזרים לארץ. היא אפילו הסכימה (טוב, יותר נאלצה אבל ללא יותר מדי מחאה) לקום מוקדם ולהתנתק מהפייסבוק.
בכל אופן הבוקר קמנו למזג אויר גשום, אפילו סוער. כשסוף סוף נרגע קצת החלטנו לצאת לסיבוב, לברר איך נצא מכאן מחר, וסתם לנשום אויר מחוץ לחדר האטום (מפאת היתושים). במקום דרכים מצאנו נהרות. כמות המים שנאגרה/זרמה ברחובות היתה מדהימה. בן חשב שזה אחלה יום לגלוש. והאמת שהיו כמה גולשים בים שהיה מאד גלי. אחרי שהתרחקנו כרבע שעה מהבית התחיל לטפטף שוב. אחר כך התחזק קצת. ועוד קצת. לא נורא, מזל שהבאנו מעילי גשם. תהתחלנו לחזור לאורך החוף. תוך זמן קצר הגשם נהיה ממש חזק ולקראת סוף הדרך התלוותה אליו רוח חזקה. בן התאכזב כשאמרנו שלא בא בחשבון שהוא יגלוש, ולא לגמרי הבין למה. כנראה החוויה של גלישה בגשם שוטף בסרי לנקה לא היתה וראומטית מספיק. את סוף הדרך עשינו כשמים זורמים מתחתינו ומים יורדים מעלינו והגענו ספוגים. ומה עם מעילי הגשם? ברגע האמת הם הזכירו לנו שהם תוצרת הודו ונכנעו לרטיבות.
זהו זה, מחר אנחנו נפרדים מחופי באהיה וחוזרים לסלבדור. ממנה נצא לאזור במרכז באהיה שנקרא שפאדה דה דיאמנצ'ינה.
כל מה שאנחנו מתפללים הוא לירידה בכמות היתושים. המלחמה שניהלנו נגדם היתה מתישה, מה גם שהם ניצחו ובגדול. מזגן, מאוורר, חומרים מסוגים שונים. כלום לא עזר. הלילות הפכו לסיוט. בן קרלוס ואפילו יערה מגלים בגרות ונמנעים מלגרד. מאיה ואני נטרפות מהגרוד. לילה אחד מצאתי את עצמי פשוט מחזיקה לה את הרגליים ולא נותנת לה להתגרד כדי שיירגע לה קצת ותוכל לישון קצת המסכנה. גם בעת כתיבת שורות אלה מתעופפים סביבי המון יתושים, מה שאומר שהגיע הזמן לסיים ולצאת שוב למלחמה!
עוד תמונות מטאיפו:
