אתמול קיבלתי מחמאה בלתי צפויה. נכון, עינת כבר אמרה את זה וזה הצחיק
אותי כבר בפעם ההיא, אבל אתמול הבנתי שזה כנראה מה שאני עכשיו.
"איזה סבלנות יש לך עם הילדים"
זה מה שאמרו עלי. נשבעת לכם. עלי. ולא אדם אחד, ולא מישהו הזוי. היתה
על זה הסכמה גורפת, ואחרי שהתפקעתי מצחוק וראיתי שאף אחד לא צוחק איתי, הבנתי שהם
מתכוונים ברצינות ומצאתי את עצמי מסבירה להם שזה לא נכון, שלא יכול להיות שזה מה
שיש למישהו להגיד עלי.
ואז פתאום הבנתי שזה כנראה נכון ושרק אני עוד לא תפסתי את זה.
אנחנו מזדקנים. באמת, אנחנו מרגישים את זה השנה יותר מבכל תקופה אחרת.
זה מעניין, שדוקא השנה, שאנחנו עושים את הדבר הכי "צעיר" שעשינו ב 15
השנים האחרונות, דוקא עכשיו אנחנו ממש רואים את זה קורה. השיער מלבין, העור מתקמט,
הודו לא עושה טוב לעור הפנים. שנינו מרזים מאד וזה דוקא מזקין אותנו. יחד עם זה
שנינו בטוב ויכולים להכיל את זה. לראות, להפנים, לקבל ולהמשיך הלאה.
***************************
בגסט באוס שאנחנו נמצאים בו (כמו ברבים אחרים בהאמפי) יש כל ערב הקרנה
של סרט. ב 7:00 האורות נכבים ובמקום מוזיקה נעימה הווליום מוגבר ומתחיל הסרט. אני
שונאת את זה. אני לא יכולה לשוחח, זה הורס לי את השלווה, את הסרט לא בא לי לראות
ואפילו לא שאלתי מה הוא.
אני שמה לב שכבר כמה חודשים לא ראיתי אף סרט במחשב. גם אצלנו וגם אצל
המשפחות האחרות משתמשים הרבה במחשב לצפיה בסרטים שהם רוב תכולת ההארד דיסק שלנו.
אבל כבר חודשים שלא מתחשק לי לראות כלום. הילדים מרוויחים. אני מעדיפה לשבת עם
חברים, לקרוא, לסרוג, או סתם לא לעשות כלום.
יוצא לנו לדבר על זה עם חברים ואני שואלת את עצמי אם אצליח לוותר על
טלוויזיה בארץ – ולא כמו תמיד, מתוך החלטה עקרונית שאני נלחמת לעמוד בה – אלא כמו
עכשיו, כי זה פשוט הדבר האחרון שבא לי לעשות. קשה לי להאמין שזה יקרה, הלוואי.
***************************
אנחנו מתקרבים לאמצע המסע. אני בסך הכל בחלק מאד טוב של הטיול, אני
מרגישה חזקה יותר, טוב לי. מצאתי את האיזון בין פעילות למנוחה, או ליתר דיוק מצאתי
איך להיות עסוקה בדיוק כמה שמתאים לי. אני שלווה ואני מצליחה להיות בשקט, אני
חושבת בשמחה ובלי לחץ על היעדים הבאים. בינתיים עוד לא היה לי אפילו רגע שבו רציתי
לחזור (ולא שכחתי התקופה הקשה שפקדה אותי לפני כחודשיים). יחד עם זה, גיליתי שגם
טיול של 3-4 חודשים זה טיול ארוך מאד. זה טוב לדעת בשביל הפעם הבאה. לילדים בהחלט
יכול להיות שגם חצי שנה מספיקה לעוצמת החוויה. בכל זאת אני שמחה שעוד לא הגיע
זמננו, והילדים? נכון, מתגעגעים, אבל מאושרים ונהנים, ומתבגרים נפלא – אני יודעת
שכבר כתבתי את זה אלף פעמים, אבל אני כל כך גאה בכל אחד מהם, הם מדהימים, ואם
הייתי צריכה לנסוע להודו כדי להבין את זה לעומק – אז טוב שנסעתי.
