שבת ראשונה בישראל. עבר שבוע. לא, אנחנו עוד לא בבית שלנו. אנחנו אצל
אמא שלי. הגענו ב 3:00 לפנות בוקר ב 30 ביוני. ב 6:00 מאיה ויערה התעוררו לבד, התקלחו,
התגנדרו וחיכו להאסף ליום האחרון בביה"ס כדי לפגוש חברים. יומיים אחר כך הן
עוד לא חזרו. שבוע אחר כך – אף יום לא ישן כאן יותר מילד אחד. היום זאת מאיה באופן
מפתיע.
השמחה שלהם לפגוש את החברים מעודדת. אולי בכל זאת עשינו טוב שחזרנו...
אז הנה אנחנו כאן.
הספקנו לרשום את הילדים לבתי הספר, לקחת את האוטו מאלה שהרכיבה לנו
אותו בחזרה (תודה אלה), לחדש את רשיון הנהיגה במשרד הרישוי ולהתקל באנשים
"מקסימים" באמצע התור, לבקר בבית שלנו, ללכת לעבודה (גם אם רק ליום
אחד), לארגן שיעורים פרטיים ולקנות ספרי לימוד למי שצריך. לא הצלחנו עדיין לשחזר
את הטלפונים שלנו. חברת "הוט" שגבתה מאיתנו כל השנה על שיחות שלא ביצענו
תובעת אותנו על הסכום היחיד שמשום מה לא הצליחו למשוך מכרטיס האשראי שלי וניתקה
לנו את הקווים. וולקם טו יזראל.
אני עושה את הסידורים שצריך ומוותרת על מה שאפשר לדחות. חלק מתהליך
שינוי? הלוואי. נחה הרבה. אני שמחה לגלות שגם כאן איבדתי עניין בטלויזיה – אינשאללה
שהעייפות והשיעמום לא יחזירו אותי אליה.
מאיה מתארגנת לנסוע לשבוע למצפה אביב לדורון. אנחנו ניסע בהמשך השבוע
לגיורא ודינה ביודפת. למשוך עוד קצת את הטיול במפגש נוסטלגי ולהנות מהידיעה שנוסף
לכל גם הרווחנו חברים. לא סתם חברים, משפחה.
אז הנה אנחנו כאן.
הרגשות מעורבים. לא, אנחנו לא מבואסים. בינתיים. בינתיים גם הכל חדש
ומרגש, כמו שאני אוהבת. אנחנו גם לא לחוצים לחזור לבית. באופן מעניין אני כמעט
נרתעת מזה. כבר שביקרנו שם הרגשתי את המועקה. את הכבדות שבלהיות בעלי בית. זה לא
רק חוסר הניידות, הקביעות. זה ממש עול. חשבתם פעם כמה עומסים בית מייצר? תחזוקה,
חשבונות, גננות, תיקונים, שיפוצים, שידרוגים, קישוטים, מיגונים, התעמתות עם חברות
תקשורת מפוקפקות, עם מוסדות, ניירת, בירוקרטיה, אלוהים... כמה טוב היה לחיות בחושה
עם כל רכושנו ב 3 תרמילי גב ולפעמים מזוודה...
אני שואלת את עצמי אם זה שלב הסיכומים, ויודעת שזו רק הפעם הראשונה
שאני מסכמת. ככל שהפרספקטיבה תגדל, אני אראה את הדברים אחרת. הרי סיכמתי כבר יותר
מפעם אחת תוך כדי הטיול. אגב, הוספתי בבלוג טאב על כסף. העיסוק בכסף היה חלק
משמעותי במסע הרוחני...
אז הנה אנחנו כאן.
והמחשבות?
נכון, לא המשכנו, נכון, חזרנו לשגרה, אבל מה, עשינו את זה! היה מדהים,
והכי קטע - לא קרה שום דבר רע! – לא לנו,
לא למה שהשארנו בארץ, לא נרשמו נזקים לנפש או לרכוש.
כל כך הרבה כתבתי על מה שקרה לנו שאני לא אחזור על זה, אפילו לא במן סיכום זמני שכזה. אני רק אזכיר למי ששכח או למי שלא התמיד, שללא ספק גולת הכותרת שלנו היתה הבונדינג המשפחתי. האינטימיות, החשיפה, הקרבה. הצמיחה של הילדים אל מול עינינו המשתאות. הפתיחות שהם פיתחו. הגאווה שחשנו.
אז כל זה נגמר?
אז כל זה נגמר?
כמו שכבר כתבתי, המעבר דרך ברזיל היווה סוג של הדרגתיות בחזרה הביתה.
למעשה הטיול נגמר לפני 3 חודשים. לטוב ולרע. בברזיל התאבלתי, באמת. כל מחשבה על
החזרה דיכאה אותי, בכל פעם שקלטתי שהטיול נגמר חשתי אובדן. עכשיו אני בשלב השיקום...
זה דורש ממני עבודה, אבל אני נכונה לעשות אותה.
אני מחליטה לנצל את המצבורים של הטוב -
לשמור על החיוך הכי גדול שלא ימחק
לא לתת לדברים מעצבנים של היומיום לטלטל אותי
לא לתת לאנשים מגעילים שאני נתקלת בהם לקלקל לי – הם צריכים לחיות עם
עצמם, ואני אחייך לי הלאה
לא לתת לאובדן כספי קטן או גדול להכאיב לי (חתיכת אתגר)
להזכיר לעצמי בכל רגע קשה – עשינו את זה! עשינו את זה! עשינו את זה!
להזכיר לעצמי בכל רגע שאני מרגישה משעממת ובורגנית - עשינו את זה! עשינו את זה! עשינו את זה!
לדעת שיש מוצא. שאם שוב אגיע לתחתיות שהייתי בהן – אפשר לצאת. החיים
שלנו הם לא הדרך היחידה.
עכשיו אנחנו יודעים שאנחנו שבויים של השיטה. לחשוב שאי אפשר לחיות בלי
המון כסף, בלי המעגל החברתי המוכר, בלי בית ספר, בלי עבודה מסודרת. אפשר, וזה
אפילו טוב. הדבר היחיד מכל הדברים האלה שיש לכבד זה חברים. כל השאר – אפשר איתם,
אפשר בלעדיהם. ניתן להם עוד צ'אנס. נגייס את כל הכוחות שצברנו ואת כל החיוביות. אם
זה ילך בטוב – יופי, אם לא – יש אלטרנטיבות.
כל מה שאני מאחלת לעצמי זה לא לשכוח את זה.
ולחייך.
 |
| לפני הטיסה לארץ. כל מילה מיותרת. |
