4000 האיים – היעד האחרון בלאוס

 

 
אנחנו מגיעים לאזור אחרי 3 שבועות בלאוס. היא נחמדה, אבל אנחנו סובלים מתסמונת ה"אחרי הודו" שכולם סובלים ממנה. שום דבר לא משתווה לעוצמות שלה והכל מרגיש קצת "פרווה". יש ירידה בעניין וברמת החוויה.  אתמול מישהי אמרה לי שהטעות שלנו היתה שלא טיילנו בתאילנד. ככה היינו מעבירים את תחושת ה"down" בנוחות המפנקת שלה, ובלאוס היתה לנו שוב עליה. אולי. באחד הערבים אנחנו רואים יחד את הסרט המצוין The Best Exotic Marigold Hotel ומתמלאים געגועים להודו. אפילו מאיה.
בכל אופן, עזבנו את טאד לו ונסענו לסי פאן דון – אזור המכונה 4000 האיים. זהו אזור בו נהר המקונג נהיה רחב מאד ובתוכו נוצרים איים ואיונים של מנגרובים ושל רצועות חול. הגדולים ביניהם מאוכלסים על ידי כפרים והקטנים מהווים תפאורה מושלמת לזריחות ושקיעות יפהפיות. יש שלושה איים אליהם תיירים נוהגים להגיע.דון קונג הוא הגדול והמיושב ביותר. הוא גם השקט ביותר, יפה פחות, וללא אוירה של כפר נופש. מדרום לו נמצא דון דט – ה"ואנג וייאנג" של הדרום, מלא בגסטאוסים, מסעדות, בארים ותיירים צעירים שבאים לבלות ולראות את האי דרך האלכוהול.

אמרו לנו שאם לא נשאר במרכז הבלאגאן ונרד דרומה יהיה שקט יותר. זה אכן נכון, אבל כמה אנחנו יכולים ללכת עם הציוד? לא סיפרו לנו שאין כאן תחבורה והכל מתרחש ברגל או על אופניים. מדרום לדון דט נמצא דון קון – האי הכי דרומי לפני הגבול הקמבודי. הוא אכן שקט יותר ויפה מאד, אבל מגיעים אליו דרך גשר בדרום דון דט וכאמור אנחנו כבר התעייפנו באמצע האי.

אנחנו מגיעים לדון דט אחה"צ וכרגיל כל הגסטהאוסים מלאים. אני נשארת עם הילדים במסעדה במיקום מקסים על הנהר וקרלוס הולך לחפש מקום. אנחנו שותים שייקים מרעננים ותוך 10 דק הילדים עולים על בגד ים ויוצאים לשחות בנהר. זה מאד מפתה בחום הזה אבל אני מגלה סולידריות עם קרלוס ומחכה בחוץ. טוב, אם אפשר להשוות צפייה בשקיעה מדהימה עם שייק ביד לכיתות רגליים בחיפוש גסטהאוס.

אנחו מחליטים להשאר ללילה אחד בבונגלו יקר (שלא בצדק), קרוב למרכז, אבל עם נוף יפה על הנהר ממש. למחרת אנחנו עוברים לשני בונגלוסים פשוטים במקום מרוחק ושקט יותר, אצל משפחה נחמדה. הפעם מאיה עם בטן בעייתית וקרלוס שוכר עם בן ויערה אופניים והם מקיפים את האי ולומדים להכיר אותו. אחה"צ מאיה מתאוששת וכולנו הולכים לשחות בנהר.

לאוס לא טובה לנו לבטן. בכל החצי שנה בהודו לא היינו סבלנו מהבטן כמו כאן. כל יום מישהו אחר חוטף ולפעמים זה משתק לנו את התכניות ואנחנו נצמדים לחדר ולשירותים. אנחנו לא יודעים מה הגורם וממה להמנע, אז אנחנו פשוט מתרגלים ומקווים שזה לא משהו שניקח איתנו הלאה.

אנחנו סוגרים חודש יחד ללא משפחות אחרות. זה לפעמים בודד אבל גם מחזק לנו את היחד. השבוע, בשיחה על  מה קרה איתנו בחצי שנה הזו, מאיה אמרה לי כמה דברים מעניינים. היא אמרה שהיא חשבה שהטיול הזה ישנה אותנו יותר. היא לא מרגישה שזה קרה וזה גורם לה גם הקלה אבל גם אכזבה. כשאמרתי לה שאני חושבת שהיא טועה, התחלנו לפרוט את זה. כשהגענו אלי היא אמרה שאני הייתי יותר עצבנית בארץ, אבל יותר מזה - שהיא לא ממש הכירה אותי כי לא הייתי כמעט בבית. זה היה לי נורא עצוב לשמוע אבל ידעתי שזה נכון. אין לי ספק שהיעד הזה, של להכיר אחד את השני טוב יותר בטיול הזה, הושג במלואו. זה כמובן לא יעד שסימנו לעצמנו, אבל זה רק בגלל שלא עלה בדעתנו שאנחנו לא מכירים לחלוטין את הילדים שלנו והם לא אותנו. אני שואלת את עצמי איך לחזור לארץ ולשמור על רמה טובה של קרבה גם בחיי השגרה שלנו. זה כל כך חשוב וזה כל כך ממלא אותי אושר.

בימים הבאים ב 4000 האיים אנחנו מבלים ברחצה, אבובים, טיול אופניים לאי הסמוך דון קון, ביקור במפל סוער ומרשים – בקיצור הרבה מים. טוב שכך בגלל שחם, חם בלאוס. הכי חם שהיה לנו עד כה. בספר כתוב שבאזור יש 3 עונות – העונה החמה, העונה החמה יותר והעונה הכי חמה. אני לא בטוחה איפה אנחנו, אבל בגדול הולך ומתחמם ויש לנו עוד בדיוק חודש עד שנעזוב את האזור,שלא לדבר על זה שקמבודיה עוד יותר חמה. פחד...

אתמול יצאנו לטיול דיג לא פורמאלי עם הבעלים של הגסט האוס שלנו ושניים מששת ילדיו. היה נחמד אבל קצת משונה. הלאים דגים עם רשת. מה שיוצא זה שהוא דג ואנחנו מסתכלים. זה לא כיף פעמיים – פעם כי אנחנו משתעממים ופעם כי אנחנו רואים אותו קורע את התחת ולא יכולים לעזור...איכשהוא, בכל זאת, היה כף.

לאורך דון דט שני רחובות ארוכים. אחד בצד המערבי  של האי והשני בצד המזרחי.  הגסט האוס שלנו בצד המערבי מה שמעניק לנו שקיעות יפהפיות. בכל ערב אנחנו יושבים במסעדה על הנהר, שותים שייק פירות ומתבוננים.

החיים בלאוס, לאורך המקונג נעים בקצב הזרימה של הנהר בעונה הזו – לאט...לאט... ואנחנו מאיטים איתם. בכלל, הקשר לנהר כאן מאד חזק. החיים באמת סובבים סביבו. בכל שעות היום יש אנשים בנהר. סירות חוצות אותו, דייגים צוללים עם רשתות, מסיכות, כידונים. הילדים משחקים בנהר, לקראת הערב הנשים דגות עם מלכודות הבמבוק וכולם מגיעים להתרחץ ובאותה הזדמנות גם לכבס. אנחנו לא מפסיקים להתפעל ממידת הבטחון והמיומנות של הילדים במים. הם קופצים, שוחים, צוללים, משיטים קאנו בגיל שש, דגים. אח"כ אנחנו חושבים כמה מיומנים צריכים להיות הדייגיים המבוגרים שאנחנו רואים, בהנחה שכל ילדותם עברה עליהם פחות או יותר בתוך הנהר. החיבור שלהם לנהר הוא אדיר והם מכירים כל אבן, כל שיח וכל אצה.

מחר נוסעים לקמבודיה, יעדנו האחרון באזור הזה. אנחנו כבר עייפים אבל סקרנים לראות איך היא תהיה. חוץ מזה האבידורים מחכים לנו בסיהנוקוויל שבחופה הדרומי, מה שתמיד משמח.

https://picasaweb.google.com/100578427983379133730/DonDet?authkey=Gv1sRgCJDhjsmf8LeJKQ#