השמש שוקעת כאן מוקדם. בשש וחצי כבר חושך מוחלט. כך קרה שאתמול בערב
עשינו את המקטע האחרון של הדרך שלנו מהטיול היומי לכפר בו אנו גרים - בחושך. 20
קילומטר של דרך עפר ארוכה, חשוכה ומאובקת. בתקופת הטיול שלנו למדנו משהו נפלא על
מקומות חשוכים. כמה שיותר חשוך מופע הכוכבים יותר מרהיב. הלילה הזה היה נטול ירח
ונטול עננים והבטיח מופע מפואר. באמצע הדרך עצרנו את האוטו, כיבינו את האורות
ויצאנו אל החושך. איזה יופי. אני שאף פעם לא הצלחתי לזהות דובות גדולות או קופים
קטנים או מה שזה לא יהיה, ושכל הפעולות בצופים שבהן הצביעו לשמיים שיעממו אותי עד
מוות, עדיין לא יודעת להבחין בחץ הצפון או צלב הדרום, אבל יודעת מה זה יופי. מליוני
כוכבים, שביל החלב במלוא הדרו, פשוט לא יאומן. ובתוך כל זה כולנו מבחינים פתאום
בגוף תאורה באמצע השמיים, וקרלוס צועק – "אתם רואים את זה? אתם רואים את
זה" והקול שלו נתקע במין צעקה חנוקה של מי שמנסה להגיד משהו אבל נתקע לו, וגם
אני רואה את הזיקוק הזה, כמו מן פצצת תאורה, וחושבת שזה בטח קשור לקורפוס קריסטי –
חג שיש כאן היום, ועוד כמה שניות והגוף כבה בדרכו מטה, משאיר אחריו שובל של
ניצוצות. קרלוס סוף סוף מצליח להוציא את זה - "כוכב נופל!" הוא צועק
ואני בטוחה שהוא מסתלבט וצוחקת, וב 20 הדקות הבאות הוא משכנע אותי שזה מה שזה היה.
עכשיו תקשיבו, אני עוד לא לגמרי השתכנעתי, אבל אם זה מה שזה היה, זה היה מדהים. זה
נמשך לפחות 5 שניות – תחשבו, הספקנו לדבר על זה תוך כדי – וזה היה עצום! לא דומה
לשום כוכב נופל שאי פעם ראיתי. הסברנו לילדים כמה מראה כזה הוא נדיר והרגשנו ברי
מזל (למרות שרק מאיה ביקשה משאלה – ממתי מבקשים משאלה מזיקוק???). הקטע האחרון של
הדרך הקשה עבר עלינו בהתרגשות גדולה.
הבוקר, ברגע נדיר מאז שאנחנו בשפאדה היה לי אינטרנט. הסתכלתי על
מיילים. בתחילת הנסיעה מחקתי את עצמנו כמעט מכל רשימות התפוצה שהיינו בהן. אחת
מאלה שהשארנו היתה של בית הספר. שנהיה בעניינים. הבוקר העניינים נראו די רע. בין
הודעה על חזרות לשבועות להודעה על תרגיל חירום, קפצה לי לעיניים הודעה מזעזעת.
"בית הספר משתתף בצער המשפחה על מותו בטרם עת של...". תלמיד של קרלוס
מהקפואירה, אח של בן כיתה של בן. ילד בכיתה ו' שרכב על אופניים ליד הבית והתנגש
במסחרית, או להפך. השערות סומרות. הלב מתכווץ. כל השנה אני חרדה למשפחה שלי, חושבת
על כל האסונות שעלולים לפקוד אותנו, על הסיכונים שאנחנו לוקחים, ושם, במקום הכי
בטוח, ליד הבית, קורה אסון נורא כל כך למשפחה אחרת. ללמדך שחרדה היא בזבוז זמן
נוראי. הבוקר הזה עובר עלי בהרגשה כבדה. אני לא מפסיקה לחשוב על הילד הזה שלא יהיה
יותר.
בדרך לטיול היומי אנחנו מספרים לילדים. הרי זה עניין של שעות לפני שהם
יקראו על זה בפייסבוק כזה או אחר. אנחנו שמים מוזיקה, ממשיכים בנסיעה, ממשיכים
בשגרה, יש לנו את הפריווילגיה הזאת.
אבל אני, לא יודעת למה, חושבת על מזל, על חוסר מזל, ועל הכוכב הזה
שראינו אתמול בלילה.
