אחרי חודשיים וחצי "בבית" אנחנו שוב בדרכים. הילדים (ואני)
כבר טיפסנו על הקירות בדרום, ולמרות שהתנאים היו בלתי נסבלים (במובן החיובי והפינוקי),
אני כבר השתוקקתי לעלות על איזה אוטובוס. אני חייבת להגיד שהנסיעה ברכב משלנו לא
עושה לנו טוב. מה שלא עושים, לא מרגישים בטיול. לא מתערבים באוכלוסיה, לא מרגישים
את המקום, והכי גרוע – רבים כמו משוגעים. בחודש וחצי שהיינו בדרום הילדים רבו כמו
שלא רבו בכל התקופה במזרח. גם קרלוס ואני.
אז עלינו על אוטובוס. או קודם דוקא על מטוס.
תחנה ראשונה – סלבדור, בירת באהיה. ה"דרומיים" הכינו אותנו
לקראת מקום מלוכלך ולא בטוח ואנחנו מגיעים דרוכים עד כדי פרנואידים. נחתנו ב 8:00
בערב, אז ליתר בטחון לוקחים מונית משדה התעופה לגסטהאוס. כשמגיעים לרחובות
פלוריניו – העיר העתיקה – שם בחרנו להתאכסן רואים המון אנשים ברחובות, מוזיקה
רועשת ו...ניידות משטרה בכל פינה. אני נדלקת מהתחושה של סוף סוף משהו אותנטי
ברזילאי, מאיה נלחצת ונדמה לי שגם קרלוס...
הגסטהאוס שהזמנו מראש מתגלה כקטן, דחוס וטחוב כמיטב המסורת ההודית.
"תחשבו הודו" אני אומרת להם, כמו בכל פעם שהתנאים יורדים אל מתחת לחמשת
כוכבי הנקין אליהם התרגלנו בדרום, והכל פתאום נראה סביר ויותר. המקום חביב וביתי
והעובדים נחמדים ומועילים, אבל בפעם הראשונה אנחנו ישנים בחדר בלי שירותים צמודים.
ממש לא נוח כי הם ממוקמים בקומה מתחת ואצלנו בלילה תחנת רכבת. חוץ מזה המיטות רכות
וחורקות, המאוורר לא עובד והמזגן מרעיש. אנחנו מסכמים שזה המקום שישנו בו הכי גרוע
מתחילת הטיול, ובכל זאת מפתחים אליו סימפטיה.
אנחנו מגיעים ביום ראשון וקראנו שיום שלישי הוא יום חובה בסלבדור כי בערב יש חגיגות של מוזיקה וריקודים וזה מגדיר לנו שנישאר שם עד יום רביעי. בערב הגעתנו אנחנו מגיעים רעבים מהטיסה, אבל עדשאנחנו מתארגנים השעה 10 ולא ממליצים לנו לצאת. זה לא מוסיף לתחושת הבטחון המעורערת ממילא שלנו. בבוקר היום הראשון אנחנו יוצאים בחשש מה אל הרחוב, אבל תוך כמה דקות נרגעים. אנחנו בלב פלוריניו – הרובע העתיק של העיר – כולו מלא בבתים קולונוליאלים צבעוניים, מדרכות אבנים, גלריות אומנות ואנשים שחורים ויפים. עוד כמה דקןות עוברות ואני אוזרת אומץ ושולפת את המצלמה מהתיק. האזור באמת מקסים ואנחנו מעבירים בו את היום. באותו זמן, בריו, מתקיימת תחרות גלישה בינלאומית ובן רץ בכל הזדמנות לאינטרנט לראות את הגולשים. כמעט בכל הבקרים הוא מתאכזב (או שמח?) לגלות שהתחרות לא מתקיימת כי אין ממש גלים...הוא נהיה אובססיבי לעניין הזה של הגלישה, אם לא במעשים אז לפחות בעניין הרב שהוא מגלה בו.
ביום
השני אנחנו לוקחים אוטובוס לדרום העיר – אל החוף ומתכננים את הערב הגדול ברחובות
פלוריניו. בערב עולה שאלת השאלות – לקחת מצלמה או לא? מהצד שלי אין ספק – לוקחים.
אולי רק אחת (וידאו או סטילס) אבל ברור שלוקחים. קרלוס פחות בטוח. אנחנו הולכים
להתייעץ עם גוסטבו מהקבלה. הוא לא חד משמעי, אבל הפרצוף שלו בהחלט אומר לא. אני
שמה את מצלמת הוידאו בלבד בתיק הצד שלי ושמה אותו עלי באלכסון. רב הגניבות כאן הן
לא שודים אלא רק "חטיפות". ככה אמר לי מישהו וכרגע אני מעדיפה להצמד אל
מה שהוא אמר. קרלוס אומר שזה שטויות. עכשיו מגיע מויזס, נהג המונית שלנו מהערב
הראשון – בחור מהשכונה ותורם את דעתו – ממש ממש לא. המקומיים בהחלט לא נוסכים כאן
בטחון בתיירים. גם בן ומאיה מתנגדים ואני במיעוט. אני וילדה בת 7 מול שאר המשפחה
ושני מקומיים. אני נכנעת. המצלמה נשארת בגסטהאוס. אנחנו יוצאים בציפיה למן מיני
קרנבל כשאני רק חושבת בצער על התמונות שאפספס. 50 מטר מהגסטהאוס מתחיל גשם. אנחנו
מתלבטים ומחליטים לחזור ולקחת מעילי גשם. זו העונה הגשומה ומקלחות טרופיות כאלה הן
דבר יומיומי, אם כי מאז שהגענו היו מעט באופן יחסי. אנחנו יוצאים שוב, עם מעילי
הגשם, אלא שהוא מתחזק והולך וכשאנחנו מגיעים למרכז יש בו מעט מאד אנשים, כלום עוד
לא התחיל ואנחנו עומדים בגשם ומחכים. אחרי שאנחנו כבר ספוגים במים למרות המעילים
אנחנו מחליטים שכנראה כלום לא יקרה כאן בדקות הקרובות וחוזרים לגסטהאוס. יצאנו קצת
מוקדם מדי באמת. נאכל ארוחת ערב ונצא שוב. אחרי ארוחת הערב אנחנו שוב יוצאים. כל
בתי הקפה פתוחים, האנשים ברחובות, מוזיקה עולה מהמכוניות – אבל מוזיקה וריקודים
אין. או שהיה ונגמר או שאפילו בסלבדור הגשם משבש תכניות. אני מסתכלת לבדוק אם
אנחנו הפחדנים היחידים שיצאו לרחוב בלי כלום ומגלה משהו מעניין. המקומיים עם תיקים
ותכשיטים, התיירים, המעטים יחסית , כמונו – כמעט ערומים, משדרים "אין עלי
כלום".בכל מטר יש ניידת משטרה עם שוטרים חמושים, אבל השוטרים עסוקים באיפונים
שלהם ואנחנו צוחקים שגם אם ישדדו אותנו ממש ממש לידם הם לא ירימו את הראש. אנחנו
חוזרים לגסטהאוס בפעם השלישית, מאוכזבים.
בבוקר יום
רביעי מתחיל הטיול. נסיעות בברזיל הן כל כך יקרות עד שכל נסיעה של יותר מ 7 שעות
כבר משתווה במחירה לטיסה. כיוון שקיצרנו כל כך את שהותנו בבהאיה, אנחנו מוותרים על
נסיעות ארוכות מאד, אבל כן רוצים לראות הרבה ממרכז באיה – ויש הרבה מה לראות.
אנחנו
נוסעים למורו דו סאו פאולו, אי הידוע בחופים יפהפיים. התלבטנו אם להגיע אליו כי
הוא מאד תיירותי, אבל כיוון שאנחנו ממש לא בעונה החלטנו לנסוע בכל זאת. באהיה
רצופה בנהרות, לשונות יבשה, מפרצים ולגונות. אם נוסעים ברכב צריך לעשות הרבה
מעקפים. הנסיעה המהירה ביותר לאי היא בקטמרן – תענוג יקר וגם ידוע בכך שהוא הופך
את בטנם של הימאים המנוסים ביותר. אנחנו מחליטים על הדרך הארוכה אך הזולה – שילוב
של רכב וסירה – שעה במעבורת, שעה וחצי אוטובוס, עוד שעה וחצי סירה – ואנחנו באי. אנחנו
מתכוננים להתנפלות של נהגי מריצות (אין על האי מכוניות) שלוקחים לתיירים את הציוד
אל הגסטהאוסים – מעכשיו אמרו – פוזדות (פוזדה ביחיד) אני אומרת שוב לילדים
"תחשבו הודו", אבל הדריכות מיותרת – אפילו לא 5% מהאינטנסיביות ההודית.
מה שכן כבר בכניסה מתחיל השנור. 15 ריאל לאדם כניסה לאי. אנחנו מתחילים את השיטוט
באי ורואים את מה שחשבנו שנראה – ובכל זאת מתבאסים. רחובות קטנים, חנויות מטופחות,
מסעדות מפונפנות. שום זכר לכפר שפעם היה פה, שום זכר לחופים נטושים. טוב אולי בצד
השני של האי קצת אחרת. קצת מזכיר לנו את ורקלה – כמובן הרבה יותר יפה, מטופח ונקי,
אבל גם כאן טיילת תיירותית כמעט ללא צוויון תרבותי מקומי, שהיתה יכולה להיות בעצם
בכל מקום בעולם.
אנחנו
נשארים באי ארבעה ימים. כל יום הולכים לחוף אחר, חלקם מרשימים יותר, חלקם פחות. ביום
הראשון הולכים ל"חוף 4" חוף ארוך ארוך, קרוב אלינו, שכולובריכות טבעיות
בין השוניות. פחות מחצי שעה אחרי שיוצאים לדרך יערה דורכת על דבורה ונעקצת. כואב
לה נורא והי רוצה הביתה, אבל אנחנו מצליחים למשוך כמה שעות מהנות עד שחוזרים.
ביום
השני יוצאים להליכה ארוכה ויפהפיה לכפר הסמוך גמבואה. יערה, כואבת, לא רוצה ללכת,
אבל אנחנו משכנעים אותה. אומנם נפוח וכואב לה וההליכה לא קלה לה, אבל אנחנו יודעים
שאם היא תישאר בבית היא כל היום רק תבכה שכואב לה ואם היא תבוא יהיו הפוגות של
הסחת הדעת, ואנחנו כמובן צודקים. היום עובר בכיף, אנחנו עוברים באזור של בוץ
צבעוני שמורחים על הגוף (הייתם מאמינים? למרוח בוץ על הגוף! כמה אקזוטית המדינה
הזאת!!!) והילדים נהנים נורא.
ביום השלישי, אתמול, אנחנו לוקחים טיול מאורגן בסירה
– מה שממש לא תכננו – ומתאכזבים. מזג האויר סוער, חלק מהיעדים מתבטלים, חלק
מהיעדים הם מסעדות, אבל דבר אחד טוב קורה, בעצם שניים. אחד – בגלל הים הסוער הסירה
(Speedboat) קופצת כמו משוגעת והילדים מרויחים לונה
פארק (ומקלחת מי ים). הדבר השני והחשוב יותר – אנחנו מבקרים בבויפבה, אי קרוב אבל
פחות מתוייר ויותר קשה להגעה. חשבנו עליו אבל ויתרנו בגלל הקושי. הביקור שם שינה
את דעתנו – המקום מדליק, חופים שקטים וריקים וכפר חמוד לאללה ובנוסף יש שם עכשיו
מסיבה של 3 ימים! אנחנו מחליטים לשלם את המחיר ולנסוע לשם. הדרך הזולה – לחזור
ליבשת ולקחת אוטובוס וסירה לאי – כ 5 שעות. הדרך הנוחה – לקחת שוב טיול בסירה
ופשוט לרדת באמצע. ודרך אחרונה ופחות מקובלת – לנסוע ברכה עד קצה האי (שלנו) ומשם
לנפנף לסירה בבויפבה – מאד קרוב. אנחנו מתעוררים לבוקר גשום מאד. אופציית הסירה
נראית בלתי אפשרית, אנחנו נזכרים שיום ראשון – יש מעט אוטובוסים וסירות והסיכוי
שנצליח לשלב ביניהם ולהגיע לאי נראה לא ממש טוב. קרלוס מעדיף להשאר במקום. אני
מתבאסת. אנחנו מבררים עוד קצת ומוצאים מישהו שיקח אותנו ברכב. עסק יקר אבל
כשמטיילים קצר יש לזה מחיר. חבל לבזבז ככה יום במקום שלא מעולפים עליו. אנחנו
יוצאים לדרך ומגלים שעשינו טוב. הבחור שלוקח אותנו מספר כנראה לכל הכפר שיש מי
שמשלם על הדלק ודוחס לפיק-אפ טויוטה שלו עוד 6 מבוגרים ו 3 ילדים שהרויחו טרמפ
למסיבה בבויפבה... בדרך אנחנו מדברים איתם ולומדים קצת על חי האי האמיתיים ולא רק
על הרחוב בתיירותי בקצה האי. הכפר שלהם הוא כ 40 דקות נסיעה דרומה, ואחריו יש לנו
עוד 50 דקות עד קצה האי הדרומי והנקודה הקרובה לבויפבה. אנחנו נהנים מהנסיעה
ומהחברה. בסופו של דבר אנחנו חוצים בסירה את הקטע האחרון עד לבויפבה. ועל
כך...בפוסט הבא!
סלבדור:
מורו דו סאו פאולו:
