סרי לנקה

החדר שלנו משקיף לים. ממש. אפילו מהמיטה אני יכולה לראות אותו. שלא תהיה לכם טעות, זה לא מלון חמישה כוכבים. גם לא שניים. רמת תחזוקה וסטנדרטי הנקיון כאן יותר קרובים להודו מאשר ללאוס וקמבודיה. החדר שלנו בסיסי ולא נקי, בלי מזגן ובלי מים חמים, נייר טואלט קנינו בעצמנו, אבל מול הים.
התעוררתי ב 7 בבוקר. בן וקרלוס כבר יצאו לגלוש. מאיה ויערה ישנות. יופי.אני כותבת.
ההגעה לסרי לנקה היתה מורכבת כמו שחששנו. למי שלא קרא את הפוסט הקודם אני אספר שהגענו ב 12 בלילה ויעדנו הסופי היה החופים הדרומיים של האי, מרחק כ 3שעות נסיעה. נצבה בפנינו דילמה. לקחת מונית ישירות לחוף – מונית יקרה מאד (פי 10מתחבורה ציבורית), הגעה לפנות בוקר (צריך לשלם על הלילה...), צריך להזמין חדר מראש(במיילים כולם נשמעו מקסימים...). אופציה ב', לקחת מונית לעיר הבירה קולומבו כשעה נסיעה, כל החסרונות שמניתי קודם, ובנוסף, כיוון שבן בהיסטריה להגיע לחופים ברכבת הראשונה, זה משאיר לנו בערך 3 שעות שינה במלון. אופציה ג', היא המובנת מאליה כשאתה מטייל בן 20, אבל "לא תעלה על הדעת" כשאתה משפחה עם 3 ילדים – להתרסק בשדה התעופה עד 5 בבוקר ואז לקחת רכבת או אוטובוס לחופים.

בחרנו באופציה ג'. אל תעדכנו את לשכת הרווחה.

עם הנחיתה חשבנו – אחלה. שדה גדול, יפה, יש אינטרנט, קטן עלינו. נצא מאולם הנכנסים, ניכנס לאולם היוצאים, נמצא לנו פינה שקטה, נוציא סדינים, נישן על הרצפה, הודו. מה שלא חשבנו עליו זה שבהודו, אנחנו לא המצאנו את עניין הלישון על הרצפה ולכן לא נכנסים לאולם היוצאים בלי כרטיסי טיסה. גם אי אפשר לחזור לאולם הנכנסים מאותה סיבה. כמעט ונשארנו בחוץ, לולא אני הצלתי את המצב! ביציאה משדה התעופה התגנב לליבי חשש (זו לא הפעם הראשונה שהפסימיות שלי מצילה אותנו – זה נכון מה שאומרים הפסימיים – אנחנו פשוט ריאליים!). אמרתי לכולם לחכות לי רגע ויצאתי לבד. גיליתי מה שגיליתי וחזרתי פנימה בתואנה שרק יצאתי לראות איפה האוטובוסים והמשפחה שלי בפנים – הנה, "תעשו שלום!".

אוקי, נתקענו באולם קטן, כמה כסאות, כספומט, בנקים להמרת כסף, דוכנים של השכרת רכבים ומלונות ושרותים – תודה לאל, פחדתי שגם זה לא יהיה. חוץ מאיתנו, כשנוסעי הטיסה שלנו התפזרו למלונות המוזמנים מראש שלהם, היו באולם רק שוטרים, עובדי המקום והרבה נהגי מוניות עם שלטים ביד.

מה נעשה? התיישבנו והוצאנו אוכל. שייתרגלו לנוכחות שלנו. ואז קרלוס, כהרגלו, פיתח שיחה עם שוטר מקומי. איזה מזל. השוטר סיפר לנו שב 4:15 לפנות בוקר יוצא אוטובוס מתחנה קרובה לשדה התעופה – כלומר בלי לנסוע לעיר- ונוסע לדרום האי. אוטובוס מהיר, הוא אמר, בלי מיזוג, מקומי, אבל מה זה בשבילנו נסיעה של 3 שעות? מה גם שזה במקום ישיבה בשדה התעופה, כי באולם הקטן הזה היה לנו ברור שאנחנו לא פורשים סדינים על הרצפה והולכים לישון. בעצם זה רק כמעט נכון. בן נשכב על הרצפה ונרדם, הבנות היו ערות עד איזה 3 ואז נרדמו לחצי שעה שהפכה אותן לגמרי, וקרלוס התגנב לאיזה פינה קטנה מאחורי הכספומטים מרופדת בשטיח. איפה שהכספת. בחיי. כל הלילה הייתי בלחץ שיימצאו אותו. לא שהוא ממש ישן. אני שמרתי על הגחלת. מדי פעם השוטר בא לדבר איתי קצת, להזכיר לי את שם תחנת האוטובוס, מספר לי שהוא משם, מהדרום ונוסע באוטובוס הזה כשהמשמרת שלו מסתיימת מאוחר בלילה. ב 3:30 הערנו את הילדים ויצאנו. יערה בוכה לכל אורך הדרך. בעצת השוטר יצאנו לחפש טוק טוק לתחנת האוטובוס הקרובה. עם היציאה נתקלנו בנהגי מוניות שהציעו לקחת אותנו לתחנה המרכזית בעיר, שעה נסיעה. אין אוטובוסים לדרום מהתחנה הקרובה הם אמרו. סרבנו בנימוס והם שינו טקטיקה – הילדים, מסכנים, עייפים, לאן אתם הולכים? אין שם כלום. יערה הבוכה נתנה להם רוח גבית, והם הרי מהמועצה לשלום הילד, דאגו רק לטובתה. החלטנו לסמוך על השוטר החביב שלנו ויצאנו לכיוון הכביש הראשי ושם מצאנו את נהגי הטוק טוק. הם לקחו אותנו בשמחה אבל גם הם אמרו לנו בדרך שאין שום אוטובוס מהתחנה הזו ושהם ישמחו לקחת אותנו עד העיר. התעקשנו. כשהגענו ל"תחנה", צומת דרכים ריק, הם נתנו עוד פוש קטן של שכנוע, וכשראו שלמרות שזה "first time in Sri Lanka?" שלנו אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, הואילו בטובת לקחת אותנו לתחנה ממש.שם, בתחנה הדי נטושה באמצע הלילה, עמד אוטובוס בדרך לעיר וכששאלנו את הנהג התברר שאכן השוטר לא טעה, וב 4:15 יש אוטובוס לדרום. בשלב הזה גם לנהגי הטוקטוק שלנו פתאום חזר הזכרון והם ידעו בדיוק על איזה אוטובוס מדובר. כמה דקות אח"כ הוא הגיע. אכן מקומי, מתפרק, נטול מיזוג, עם מוזיקה רועשת ברמקולים. בן צדק, חזרנו להודו. איך שמתחילה הנסיעה קיבלנו חיזוק לתחושה הזאת – הצפירות מחרישות האזניים. למרות זאת נרדמנו תוך כמה דקות, מבסוטים מעצמנו לאללה. מה שעזר לנו הלילה הוא רק הנסיון. לפני חצי שנה לא היינו מתעקשים והיינו בוחרים בדרך המקובלת. נוסעים לתחנה המרכזית, מבזבזים שעה על נסיעה לעיר, מחכים עד הבוקר לאוטובוס תיירים. במקום זה אנחנו יושבים באוטובוס חצי ריק, שילמנו כ 7$ לכולנו ועוד שעתיים – אמר הנהג – אנחנו בחוף!

התעוררתי לקראת 6 בבוקר. תופעה מדהימה בפני עצמה, אני אף פעם לא נרדמת בנסיעות ליותר מ 20 דקות. כנראה שבאמת הייתי גמורה. הילדים עדיין חרפו וקרלוס, כדרכו, רק ניקר במושב מאחורי. האוטובוס היה עמוס נוסעים. גם במעברים, והם נשענו עלינו כמיטב המסורת ההודית. הנהג נסע במהירות מסחררת ומדי פעם דפק ברקסים איומים. ניסיתי להבין איפה אנחנו – הרי עברו כמעט שעתיים ואנחנו בטח קרובים. לא הייתי לגמרי אופטימית וציפיתי שייקח 3 שעות למרות דברי הנהג. אבל במהירות כזו, אולי הוא צודק? לכל אורך הדרך אנחנו נוסעים לצד הים. החופים יפהפיים אבל בחלק גדול של הדרך הכביש סלול ממש צמוד אליהם – מה שדי פוגע ביופיים. בנוסף, אין יותר מ 100 מטר ללא בתים, כמו עיר אחת גדולה. הנסיעה מתמשכת ומתמשכת. אנחנו מוציאים מפה ומגלים לייאושנו שאנחנו עדיין רחוקים מאד. עכשיו, כשאני ערנית יותר אני מזהה שהנהג לא סתם נוסע מהר אלא שיש סיכוי טוב שהוא ממש מנסה להרוג אותנו. קרלוס מסב את תשומת ליבי לכך שיש עוד אוטובוס לידינו ושהם פשוט עושים תחרות. יופי. זה גם מסביר את הצפירות האיומות - כל פעם שאנחנו עוקפים אותם, הנהג צופר ארוכות והכרטיסן עושה להם תנועות.

בסופו של דבר הנסיעה נמשכת יותר מארבע שעות מורטות עצבים, אבל השעה 8:30 ואנחנו במידיגמה, החוף שבן כל כך רצה להיות! עוד שעתיים עוברות בחיפוש גסטהאוס – המקומות שהיינו איתם בקשר במיילים מתגלים כלא ראויים. שוב אנחנו חושבים איזה מזל שלא הזמנו מראש. הגסטהאוסים הזולים מיעדים לגולשים שבאים רק לישון ואת היום מבלים בים. הם יקרים יחסית למה שאנחנו רגילים, אבל הם ברמה נמוכה. בחוף הספציפי הזה אין בכלל מקומות שמיועדים ל"תיירים", ואם היו הם בטח היו יקרים. בסופו של דבר קרלוס מוצא את המקום בו אנחנו נשארים, עם הבונוס האדיר של נוף לים ועם החיסרון המשותף לכולם – רעש מהכביש. כמו שקרלוס אומר, סרי לנקה בנוייה לא טוב, עם הכביש הזה שרץ לאורך החוף וכל כך קרוב אליו. כל הגסטהאוסים בנויים או מעבר לכביש ביחס לחוף או, כמו שלנו, בין החוף לכביש. רעש המשאיות מתערבב עם רעש הגלים אבל הנוף מהמרפסת מהווה פיצוי על הכל.

היום הראשון עובר עלינו בשינה ובהתארגנות, וביום השני הבנים כבר גולשים במרץ. טוב, הצעיר מביניהם ממש במרץ והשני קצת מגלה סימני עייפות. לבן לא יורד החיוך מהפרצוף. הוא מצא את עצמו לגמרי. העייפות, המלחמה עם הגלים, סימני השפשוף  האיומים שיש לו על החזה – נראה שכל אלה רק מעצימים את ההתלהבות וההנאה שלו.

החוף משגע. אנחנו בין שתי נקודות גלישה מהטובות באי. עזבו גלישה, מהמרפסת יש לנו נוף של חוף מהסרטים, מהמסעדה יש חוף סלעי ויפה מלא אלמוגים וקונכיות וסרטנים מתרוצצים, קצת מזרחה עוד חוף ארוך. אם מסתכלים טוב אפשר לראות צבי ים מציצים מדי פעם. הגולשים רואים אותם כל הזמן ביניהם.

ביום השני אחה"צ מתחיל גשם. בהתחלה טיפות מעטות וגדולות ואז זה הולך ומתעצם. מאיה ויערה בדיוק ירדו להתקלח במקלחת הפתוחה שבחוץ – כי שם המים חמים יותר, והפכו את זה לסוג של בילוי כשהן מדלגות בין המים החמים בטוש למים הקרים של הגשם. הן מבלות שם לפחות שעה וחוזרות בשיא הסערה, ברקים ורעמים, כמויות מיים אדירות מכל עבר, הבגדים שתלינו בחוץ ספוגים מים, והמים מתחילים להכנס מתחת לדלת.  יערה מגלה דאגה לאבא ובן שלא חזרו מהגלישה. אני לא דאגתי. כשרק התחיל הגשם חשבתי – איך הם בטח נהנים. כבר באנדמן גילינו את הכף של להיות בים בגשם. וכשהגשם הפך לסערה ממש וכבר התחיל להחשיך, הנחתי שהם בטח מצאו מסתור באיזה מסעדה על החוף ומחכים שהגשם ירגע. כשהם חזרו רטובים ומותשים הבנתי שכנראה דוקא הייתי צריכה לדאוג. לא ידעתי, אבל גשם זה לא דבר שעוצר גולשים, להפך. מסתבר שבגלל מזג האויר הסוער היה קשה מאד להכנס למים – בן הצליח (!!!) אבל קרלוס לא, מה שגרם לכך שבן היה לבד בים בשיא הסערה. טוב אני מגזימה, לא לבד – עם גולשים אחרים, אבל בלי קרלוס שאמנם ראה אותו כל הזמן מהחוף אבל די רצה שהוא יצא כבר. בן לעומת זאת, אחרי נסיון כושל לתפוס גל גדול מדי ירד מנסיונות הגלישה בתנאים האלה (וטוב שכך) והיה אמנם יציב על הגלשן, אבל פחד לצאת לכיוון החוף. הוא גם דאג לקרלוס שלא הגיע אחריו כפי שציפה. הגשם החזק פגע מאד בראות כך שהוא לא ראה את קרלוס מנפנף לו שיצא וגם לא ממש  את הים שכוסה בעננת טיפות משני הכיוונים. לא ממש הרגשת ביטחון. בסופו של דבר איזה גולש מקומי הצמיד אותו אליו והם יצא יחד מהים. אני מניחה  שאם הייתי מודעת לכל זה הייתי מזדקנת מדאגה. דבר אחד טוב יצא מכל זה – בן מבין שצריך לפחד מהים ואולי יעיז פחות, שזה דבר טוב. באופן אישי לא הייתי מצטערת אם הוא היה מפתח טראומה ולא רוצה יותר לגלוש לעולם. גדול על העצבים שלי הספורט הזה. זה כמובן לא קרה ולמחרת הגולשים שלי שוב נעלמו מהמיטות בשעת בוקר מוקדמת.

רגע שאני רוצה לזכור. אנחנו יושבים ליד הים, תחת עצי הקוקוס ב"מסעדה" של הגסטהאוס שלנו. מקום נעים להפליא ( אבל תמיד מאכזב קולינארית) ומחכים לארוחה שהזמנו לפני כשעתיים. יערה יושבת על מאיה, משעינה עליה את הראש לאחור כך שעורפה נח על הכתף של מאיה ועוצמת עיניים. מאיה מלטפת אותה ושרה לה שירים שקטים. נעים נעים.

הגשם שיטח את הים. אין גלים. בן מבואס וקרלוס, כך נראה לי, היה שמח להשתמש בעובדה הזו כדי לנוח, אבל בן לא נותן לו. הם הולכים לגלוש על שאריות הגלים ותרים אחר חופים בהם אולי יהיה בכל זאת על מה לגלוש.

בן חוזר עם חתיכת בומבה ברקה. הגלשן דפק לו בראש. הכאב זניח, יותר מהכל הוא מפחד שאני אדאג או ליתר דיוק שאני אדאג עד כדי כך שאני לא ארשה לו יותר לגלוש. צודק. כל החזה והבטן שלו שרוטים ופצועים מהגלשן. אני מורחת עליו בערבים משחות כי הוא לא מסוגל למרוח לעצמו מרב ששורף לו. הפטמות שלו כמו פצעים. קרלוס אומר שזה עונש על מה שהוא עשה לי כשהנקתי אותו. אבל הוא עם חיוך על הפרצוף ולא שוקל אפילו לשניה לוותר או אפילו רק לנוח לחצי יום. מאיפה באה לו העקשנות והדבקות הזאת? ולמה לעזאזל הוא מתלהב כל כך דוקא מספורט שהוא "על הקצה" מבחינת בטיחות? טיפוס, גלישה, חוויות אקסטרים למיניהן. מה רע בכדורסל??? בהודו הוא לא הפסיק לדבר על אופנועים. אני מקווה שהוא יפתח קצת פחד עם השנים, אבל נראה לי שזה הולך בדיוק בכיוון ההפוך.

רק שלושה ימים עברו מאז שהגענו לסרי לנקה ואנחנו מבסוטים כאן. הייתי מתה לטייל יותר, נראה שיש הרבה מה לראות. אבל הגענו לכאן בשביל הים ואני לא חולמת בזמן הקצר שיש לנו "לשרוף" לבנים זמן על חשבון הים. אני גם לא חושבת שמישהו במשפחה חוץ ממני מתעניין במה שיש לאי להציע. אני נהנית גם מהרביצה בחוף, כך שאין לי בעיה עם זה. הייתי רוצה לבוא לכאן ליותר זמן ולשלב גם טיול באי וגם חופים –שהם יפהפיים בלי קשר לגלישה. המקומיים שאנחנו פוגשים מקסימים. חייכנים, אדיבים,תקשורתיים. ממש כף. השפה שלהם מקסימה ומתנגנת.הם דומים חיצונית להודים, אבל כהים יותר וגדולים יותר. התחושה היא שהם אוהבים זרים ולא רק בשל תכולת ארנקם. ואכן אנחנו שומעים סיפורים על הרבה עזרה שמטיילים נתנו כאן בתקופת הצונאמי ואחריה.

=====================================

החופים של סרי לנקה  מזכירים לנו את החופים של ברזיל. רבים, יפהפייים, נדיבים. איזו הפתעה.

לי קצת מדגדג לטייל, אבל זה לא קורה. בן וקרלוס גולשים, והבנות לבד הן לא ממש פרטנריות טובות לטיול הרפתקני מה גם שמאיה פיתחה דלקת אזניים ולא יוצאת מהחדר כבר יומיים. קרלוס מותש, אבל בן גורר אותו, פעמיים ביום, לא מוכן לוותר על אף פוטנציאל לגל. מזג הגלים קצת לרעתנו והים לא נדיב בגלים ביחס למצופה מסרי לנקה. ובכל זאת, הם בים. קרלוס מוכיח שגם בגיל 50, אחרי כמעט 20 שנה ללא אימון, עדיין יש לו את זה. הוא משיל מעליו את תחושת הזיקנה שקפצה על שנינו ותופס גלים כאילו אין מחר.

לבן יש סבלנות של פרד והוא מוכן לשבת על הגלשן שעות בשביל אולי לתפוס גל אחד. אני צוחקת עליו שאם יעשו את אליפות העולם בלחכות לגלים – הוא לוקח. בענק. ואני מצלמת. יושבת שעות מול הים, לא ממצמצת שמא אפספס את הרגע הגדול בו אחד מהם ממריא. אני מבינה את המשיכה לספורט הזה. המהירות, העוצמה, אבל בחיים לא הייתם תופסים אותי מנסה, גם לא לפני 20 שנה. הגלים הענקיים האלה לא ממש נוסכים בי בטחון. יערה לעומת זאת מסתכלת בעניין רב, מעבירה ביקורת ומעירה הערות על הגולשים ועל הגלים ומנסה את כוחה בחתירה על הגלשן. אם אתם שואלים אותי יש פוטנציאל, אבל הפעם אני מקווה שאצליח לדכא את ההתלהבות בזמן...לא בשבילי ילדים בים.

החוף שאנחנו נמצאים בו הוא ממש שמורת גולשים. חוץ מכמה גסטהאוסים אין כאן כלום ואנחנו שוב במצוקה קולינארית. בגסטהאוס שלנו יש מסעדה, אבל אחרי כמה נסיונות כושלים להסביר להם למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "לא חריף!!!", אנחנו מוותרים. קרלוס ואני נוסעים לעיר הקרובה ומעמיסים קופסאות שימורים של תירס, שעועית וטונה, קונים לחם, ירקות ופירות ואנחנו חוזרים לאכול בחדר. קצת מבאס לאכול משימורים. יותר מזה, לי ולבנות התירוץ היחיד לצאת מהחדר – חוץ מלרדת לחוף - זה לשבת במסעדה, אז עכשיו גם זה נמנע מאיתנו. באחד הימים אנחנו הולכים לבקר בחוף אחר, כ 15 ק"מ מכאן – מיריסה – ומגלים חיי תיירות שוקקים יותר – מסעדות, חנויות, אבל מה לא עושים בשביל הילד שרוצה לגלוש דוקא במידיגמה?

נכון, אנחנו באותו מקום כל הזמן, אבל הנוף משתנה. שעת היום ומזג האויר צובעים את הים ואת השמיים שנשקפים מהמרפסת שלנו בכל פעם בגוונים שונים. ירוקים,כחולים, טורקיזים, אפורים. בשקיעה נוספים לזה גם כתומים ורודים וסגולים. והעננים מספקים רקע מושלם. לא, לא התחלתי לכתוב שירים, אבל בתוקף תפקידי כצלמת המשפחתית באופן כללי וצלמת אקסטרים באופן פרטי, מצאתי את עצמי שעות רבות – נניח 4 או 5 ביום,יושבת על הסלעים מחפשת את הגברים שלי דרך העדשה, מקווה לא למצמץ ברגע שמישהו מהם סוף סוף תופס גל. תעשו את החשבון: בממוצע פעם בדקה וחצי יש גל.

נניח ש 30% מהם ראויים לגלישה. יש 12 גולשים אורבים לגלים. 70% מהם מנוסים יותר מבן וקרלוס גם יחדיו. רק על כמחצית מהגלים הראויים אכן מצליחים לגלוש. עכשיו, למי שהבורות שלו בענייני גלישה גדולה או שווה לשלי, הסבר קצר: קודם כל צריך להיות ממוקם בנקודה מאד מסויימת בגל. כלומר, עוד לפני שהגל מגיע חשוב להיות בנקודה שלכשהוא יגיע, אתה תהיה בחלק הנכון של הגל. בהנחה שאתה נביא וזה כבר קרה, יש עכשיו סיכוי גדול מסביר שמישהו, זריז ומיומן ממך, וקצת מניאק, "יגנוב " לך את הגל. אם כל זה בכל זאת הצליח – עכשיו רק נותרה בפניך המשימה הפשוטה לדלג בקלילות על הגלשן ולשמור על יציבות בזמן שאתה ממריא במהירות של מטוס סילון וגל עצום רודף אחריך. ולמה אני מספרת לכם את הסיפור המאד מרתק הזה, כולל הפרטים המדעיים שלעיל? כי בכל הזמן הארוך הזה שהם מחכים לגל הנכון, ניצבות בפני שתי אפשרויות. האחת - להנות מהנוף, והשנייה להשתעמם עד מוות. אני כמובן בוחרת באופן טבעי בשנייה. אבל יש ימים שהשקיעה כל כך עוצמתית ומהממת,והעננים כל כך מסתדרים יפה, שאני חייבת לעשות הפסקה בשיעמום ולהתמכר ליופי.

מגוון החרקים שיש כאן הוא לא יאומן. גם הכמות. לא איזה משהו גדול או מפחיד, רובם ממש קטנטנים. אבל כל הזמן הולך עלי משהו, כבר שבוע שאני מעיפה מעלי חרקים אחרי שהרגשתי ש"משהו הולך עלי", ועוד לא העפתי מעלי שני חרקים זהים. פעם שחור, פעם חום, פעם ירוק זרחני, פעם עם כנפיים, פעם כמו נמלה, פעם כמו חיפושית, פעם עם מחושים ארוכים, פעם עם עיניים בולטות. כל אחד אחר. אה, כן, הלטאות. בכל מקום, בכל גודל. לא מקום בשביל מאיה. ערב אחד היא יצאה החוצה בלילה לאינטרנט וחזרה בצרחות. היא תארה מפלצת עצומה ומזרה אימה ששעתה לאורך המסדרון. אמנם היה מדובר כמובן רק בלטאה, אבל לא להסתלבט על הילדה – הן גדולות. ממש ממש גדולות.
בערב האחרון שלנו בדיוק יוצא ליל הסדר. כיוון שלמחרת אנחנו טסים בשעות הצהריים, אנחנו שוקלים לנסוע לישון בקולומבו ואולי לחגוג את ליל הסדר בבית חב"ד. הבנות נורא רוצות. בן מתנגד כי זה שורף לו לפחות 3 שעות של גלישה, וקרלוס ואני חוששים מערב ארוך ומייגע. לא נעים להודות, אבל מוקד המשיכה הוא ללא ספק הרעיון של ארוחה טובה וביתית במקום עוד קופסת שימורים, או קארי שורף. מה שמכריע בסוף זה חוסר הרצון שלנו לעשות עוד מעבר, למצוא מקום, להגיע אליו, לצאת ממנו...
במקום זה, אנחנו מוותרים רק הערב על קופסאות השימורים ומזמינים ארוחה חגיגית לטעם הילדים – עוף בגריל, צ'יפס וסלט. בלי שביקשנו מגיע גם לחם, הרבה לחם. טרי וטעים כמו שהסרי לנקים יודעים להכין. יערה ממש מתבאסת ומבקשת שלא נאכל, אבל אנחנו רעבים ורק יערה עומדת בפיתוי. גם התכנית לחגוג ולשיר משתבשת – 10 דקות לפני הארוחה יערה מחליקה במדרגות ומרביצה נפילה שמשאירה אותה בוכיה וצולעת ועם מצברוח לא מי יודע מה חגיגי. בסוף אני אומרת להם (בעצם רק לבנות) שבמקום להתבאס מפסח מצ'וקמק, בואו נחליט פשוט שהשנה אין לנו פסח. כמו שאין בית ספר, כמו שאין הרבה דברים אחרים, פסח נמחק, להתראות בשנה הבאה.

אנחנו מחליטים לקחת סיכון קטן ולצאת ממידיגמה בבוקר יום הטיסה ברכבת הראשונה. יש לנו כמעט שעה "ספר", אבל זה מעט מאד בהתחשב בזה שאנחנו צריכים לקחת טוק-טוק – רכבת – אוטובוס – טוקטוק, ושכל אחד מהם עלול להשתבש. ואפילו מאד. המזל דוקא לצידנו ורק שאנחנו מגיעים, בדיוק בזמן, לשדה התעופה, אני חושבת כמה זה בעצם היה טפשי. ואז הטיסה נדחית בשעה. טוב שלא הקדמנו...

לא עשינו צדק עם סרי לנקה. רק שבוע עבר וכבר אנחנו עוזבים בלי שטיילנו בכלל. אשקרה לא יצאנו מהחוף. בפעם הראשונה בטיול מרגישים חוסר מיצוי ומבטיחים לעצמנו לחזור. הנסיעה ברכבת בתוך הירוק הירוק הטרופי הזה, בין דקלים ועצי בננות מאמתת את התחושה שלי שיש כאן עוד הרבה מה לראות חוץ מחופים ומצעירים תאבי גלים.

זהו, עוזבים את אסיה. אנחנו בשני שליש המסע שלנו ועוד פרק תם. את השורות האלה אני מתקתקת במטוס בדרך ללונדון. שם נתארח אצל ג'ו ואלכס וננוח קצת (פחות מ 48 שעות) לפני עוד טיסה ארוכה לברזיל. התחנה האחרונה...

עוד תמונות:

https://plus.google.com/u/0/photos/100578427983379133730/albums/5860119651654455297?authkey=CJCfuMDGi7eOwwE