האמפי

עזבנו את קודלי שלושה ימים מאוחר מדי או מוקדם מדי – תלוי את מי שואלים. כך יצא שבן ואני הגענו להאמפי בשמחה והתאהבנו מיד, בעוד קרלוס והבנות התאבלו על הפרידה מקודלי וקרלוס עוד הרחיק לכת וטען שהאמפי משעממת. טוב, הוא כבר לא חושב ככה. האמפי נהדרת. האזור שאנחנו שוהים בו "Hampi Island" ממוקם מעבר לנהר. רחוב וחצי שוקק חיים של גסטהאוסים ומסעדות ו...טבע. המון המון טבע, יפה, עוצמתי, שלו, פראי. המולת הרחוב נקטעת בפתאומיות על ידי שדות אורז מוקפים שדרות דקלים וגובלים בצידם הרחוק בסלעים המפורסמים – הבולדרים. בשביל בן זה גן שעשועים אחד גדול. כבר ביום הראשון הוא ושלו (עינת וגור הגיעו לכאן כשבוע לפנינו) שוכרים מזרון ונעלי טיפוס וצועדים לעבר הבולדרים – לא יותר מקילומטר מהגסט האוס. אני בשלב שגם סתם לשבת בגסטהאוס ולקרוא/לסרוג/לפטפט/לבהות – ממש מתאים לי. ובכל זאת הטבע של האמפי לא נותן מנוחה. אנחנו שוכרים טוסטוס ויוצאים אליו. הנסיעה יפהפיה, הנהר, שדות האורז, הדקלים, הבולדרים – כאילו סידרו אותם כתפאורה מושלמת לסרט. גם הכביש לא משעמם – רועה עם עיזים, טנדרים עמוסים כותנה, פירות, מקומיים דחוסים עד אפס מקום, נשים צועדות עם סלסלות עמוסות על ראשן. בשדות האורז שלצד הכביש קוטפות האורז כפופות/מקופלות, שוורים חורשים שדה.

15 דק' נסיעה – האגם. זה בעצם מאגר מים, והם די מזוהמים, אבל בחום הכבד ובנוף המדברי אין משהו יותר מעורר חשק. קופצים מהגשר או מהסלעים ונסחפים בזרם שמוביל אותנו באלגנטיות לסלעים מהם אנחנו מטפסים החוצה וחוזרים לעוד סיבוב.

כמו בקודלי, גם כאן, אנחנו מגיעים בשיא העונה. מיד אחרי המסיבות כל הצעירים עוזבים את החופים ומגיעים לכאן. המחירים עולים בקצב מבהיל, אנחנו משלמים על הגסטהאוס את המחיר הכי גבוה ששילמנו בהודו. בהאמפי, שנחשבת זולה... מחיר הטוסטוס עולה כל יום ומשלים עליה של ב 150% ביומיים! האמת היא שקשה להאשים אותם. יש שבועיים בשנה שהם יכולים לבקש ולקבל כמה שהם רוצים. אין הודי שיכול לעמוד בפיתוי הזה וזה בעיה שלנו שהגענו לכאן דוקא עכשיו. כדי לא להתבאס יותר מדי, הסוד הוא לתרגם את זה לשקלים, להבין שנעמוד בזה ולשמוח בשבילם על הפרנסה.

בבקרים, לפני שהילדים מתעוררים אנחנו יוצאים לסיבוב על הטוסטוס, לבד או עם דינה וגיורא ("דווארת טוסטוסים" בלשון דינה). הנוף משגע. הכפרים המקומיים קטנים ומקסימים. אנחנו קונים פירות וחטיפים חריפים (בוטנים, אפונה, חומוס), שותים תה וממשיכים בנסיעה.

את השעות החמות אנחנו מעבירים בחוסר מעש מבורך, ואחה"צ נוסעים לאגם או לאיזשהו יעד אחר כמו תצפית הציפורים הגבוהה והמדהימה, מקדש כזה או אחר. ללא ספק אחד המקומות עם הכי הרבה מה לעשות, דוקא עכשיו כשלמדתי כל כך יפה לא לעשות כלום.

זהו, כל הילדים שלנו כבר משחקים שח. אם עד עכשיו אבישי הדביק רק את בן באהבה למשחק, עכשיו גם מאיה ויערה משחקות. מאיה אומרת שזה משעמם ויערה ממש בעניין. יואב, בחור ישראלי צעיר שלקח אותה תחת חסותו, מלמד אותה ומשחק איתה בהמון חן וסבלנות. אותו בחור ממש יוצא לטפס עם בן ועוזר לו באותה הסבלנות ממש.

הילדים משוחררים ועסוקים. בימים הראשונים עם שחר ושלו, ואח"כ עם מיכל ושלם. את מאיה אנחנו לא רואים – היא אוכלת עם מיכל, עושה איתה קניות, וכשרק אפשר גם ישנה איתה. בתמורה אנחנו מקבלים אלינו את שלם. שני הגמדים האלה – יערה ושלם, מתרוצצים חצי ערומים בשדות, מכוסים בוץ, כמו מוגלי ובאנה. אנחנו לא חוקרים אותם יותר מדי, אבל בסוף מסתבר שהם הצטרפו לקבוצת נשים ששותלות אורז ובילו איתן שעות. כשאני הצטרפתי כדי לצלם את המחזה המקסים הן כבר קיבלו אותם כמובן מאליו, כולל להדריך אותם, לגרש אותם מחלק לחלק של השדה בתנועות ידיים, ולהזמין אותם לעבוד למחרת בבוקר.

בן יוצא לבולדרים עם קרלוס או עם חברה צעירים שפגש כאן. גם כשהוא לא שוכר ציוד לטיפוס הוא נהנה להסתובב בין סלעי הענק. באחד הימים יצאנו קרלוס, בן ואני לראות את השקיעה מהבולדרים. בן הדריך אותנו לעבר נקודת תצפית יפה ואני בחרתי לי סלע אסטרטגי לשבת עליו, ממש בקצה הצוק. ברגע מסויים היה נדמה לי שהוא מתנדנד וזקפתי את זה לדמיוני או לסחרחורות (שסבלתי מהן מאד בתקופה האחרונה). אבל אז קרלוס בא להצטרף אלי, וברגע שהתחיל לטפס לא היה לי ספק – הסלע מתנדנד. בן וקרלוס עוד צחקו עלי לשניה, אבל אז הבחינו גם הם – הסלע, שתלוי מעל התהום, מתנדנד. אחרי שירדתי ממנו בבהלה בן הסתכל על חלקו התחתון והתגלגל מצחוק – תסתכלו בתמונה ותבינו למה –

אחר כך שמנו לב שסלעים רבים ניצבים ככה  אחד על השני ותהינו באיזו תדירות יש כאן מפולות.

בימים האחרונים לפני שעוזבים בן מטפס כמו משוגע. חובר למטפסים אחרים, לא נבהל מהאצבעות הפצועות, מנצל כל רגע. אלה הם ימים אחרונים בהאמפי ובהודו. אני חושבת שכולנו מתרגשים במידה כזו או אחרת לקראת השינוי. צפויים לנו עוד יומיים לא ברורים במומבאי ואח"כ...טסים לבנגקוק. דינה וגיורא עוזבים יומיים לפנינו ואנחנו נפרדים בפעם המי יודע כמה, רק כדי להפגש שוב (בפעם המי יודע כמה) עוד כמה ימים בבנגקוק.

פרק הודו שלנו, הפרק המשמעותי ביותר בטיול עומד לפני סיום. חמישה וחצי חודשים עברו ואנחנו גם בדיוק באמצע המסע. זה מעורר הרבה מחשבות. כולן טובות.

https://picasaweb.google.com/100578427983379133730/Hampi02?authkey=Gv1sRgCO2_2MLDjeTqUQ#