משפחתו וחיות אחרות

בתור מישהי שגדלה ללא החוויה האינטנסיבית של משפחה גדולה, ההגעה לברזיל היא בשבילי חוויה בפני עצמה, לעיתים אף חויה מאתגרת. בכל פעם מחדש אני משתאה אל מול הפרזנטציה הזו של יחסים בין אחים שאני זוכה לה, בכל פעם מחדש אני מופתעת כמה מהר הכמיהה שלי למשפחה גדולה מתחלפת בעייפות גדולה.
בכל פעם שאנחנו מגיעים לברזיל המסלול שלנו  דומה. אנחנו מתארחים אצל אח מספר אחד (הרופא, האחראי) שיש לו "משק" משגע בפורטו אלגרה, אומרים "שלום, שלום" לאח מספר שתיים (האדריכל, הביישן) כשאנחנו בבית של סבתא באימבה , מבלים כמה שיותר עם אח מספר שלוש (בעל חברת התכנה, החברותי) ומשפחתו בסנטה קטרינה ונפרדים לשלום מאח מספר 5 (בעל חנות המחשבים, העירוני) בפורטו אלגרה כשאנחנו בדרך לשדה התעופה.

הרבה דברים קרו כאן מהפעם הקודמת שהיינו כאן ועכשיו זה קצת שונה.
אח מספר אחד החליף אישה וחסרונה מורגש היטב בבית הגדול. לעומת זאת היחסים עם  אח מספר חמש, אף הוא בפורטו אלגרה מתהדקים. גם הוא החליף אישה. האישה החדשה קרובה בגיל ובתחומי העניין למאיה. הן שמות לק אחת לשניה ומצטלמות לפייסבוק. תענוג. חוץ מזה יש בבית ילד (שלו) שמעריץ את בן וילדה (שלה) בגיל של יערה, אז כולם שמחים. נוסף לכל יש תינוק (משותף) בן חצי שנה שמשמח את כולם וגם אף פעם לא מפריע כי יש לו מטפלת צמודה. אח מספר שתיים אף הוא נפרד מאישתו אבל יחד איתה גם נפרד מהבית שלו אז הוא גר אצל סבתא ולכן גם איתו היחסים מתהדקים כשגם אנחנו שוהים שם כשבוע. הכל לטובה. אח מספר שלש נשאר עם אשתו אבל החליף את הבית. שדרג. הוא תמיד היה זה שמתנהל הכי טוב כלכלית וגם הפעם הוא הבין הכי טוב מה הכי משתלם להחליף. כשאני אומרת שדרג, אני מתכוונת שדרג. אנחנו כבר לא יכולים לחכות להגיע לשם, אבל הם בדיוק קפצו לאירופה לשבועיים אז המפגש מתמהמה. בינתיים, כרגיל, הם מטפלים בנו היטב ונותנים לנו רכב לכל תקופת שהייתנו בדרום.

אנחנו מגיעים כמה ימים לפני הפסח שלהם, חג על טהרת השוקולד. חוץ מזה כולם בחופש כך שכל יום נפגשת כל המשפחה לאכול יחד, נחשו מה? שוב בשר כמובן. אני מרגישה איך כל הקילוגרמים שהשלתי נדבקים לי בחזרה, גרם אחרי גרם. כרגיל השמחה גדולה, ואני אף פעם לא בטוחה אם ההילולה הגדולה קשורה בביקור שלנו או שככה זה כשהם נפגשים. בכל אופן הויסקי זורם כמים, כולם מתרגשים, צוחקים, צועקים, עושים בלגן. יערה בלחץ מהרעש, והאמת – גם אני.

התגובות במשפחה לטיול שלנו אמביוולנטיות. חלק מתפעלים, חלק חושבים שאנחנו ממש לא אחראים. כולם חושבים שאנחנו יכולים להתפרנס מסיפור החוויות שלנו, אחד אפילו מציע לארגן לנו חלטורות... הם לא יודעים שבארץ כל בן אדם שני היה בכל המקומות שאנחנו היינו. כאן זה כאילו אנחנו קולומבוס.

אני לומדת להכיר אותם קצת יותר טוב, ורואה שהם הרבה יותר דומים זה לזה ממה שניתן לראות ממבט ראשון. בן יוצא יום אחד עם הברקה: קרלוס מראה לי את ספר המתכונים של אמא שלו. ללא ספק מסמך בעל ערך. אני מתפעלת, וצוחקת שהם יריבו על זה בירושה. אני מציעה להם לעשות מבצע ולסרוק את הדפים המצהיבים. בן מקשיב ואומר – "כמו שאני מכיר את המשפחה הזאת, מי שיעשה את זה בסוף זה את". אני מתרגמת ללילה והיא מתפקעת מצחוק, כנראה שהוא צודק.

יומיים אחרי שאנחנו מגיעים, שודדים את ליגי ולילה. אני לא סתם משתמשת בביטוי הזה, באמת שודדים. לאור יום. הם יושבים בבית קפה, בחוץ,  לארוחת בוקר, מגיעים שודדים עם אקדחים, ולוקחים ההההההכל. תכשיטים, כסף, מסמכים, כרטיסי אשראי, טלפונים, שעונים, הכל. אני מרגישה אשמה – הם כאן רק בגללנו. הם נסערים. טוב, קשה להאשים אותם. לא מזמן שדדו אח אחר של קרלוס. בעצם לכל אחד כאן יש לפחות סיפור אחד כזה, לרובם שניים או שלושה. אנחנו שואלים את עצמנו אם עשינו טוב שבאנו לכאן לכל כך הרבה זמן, ואיך זה שהם מפחדים לבוא לבקר אותנו בארץ. אנחנו מתודרכים לצאת בלי תכשיטים (זה קל), בלי כרטיסי אשראי, בלי כסף, לא לפתוח חלונות ברכב, לא להסתובב באזורים מסויימים. מלחמה. כמה כף היה במזרח, כמה בטוח, איך נתנו לילדים להסתובב לבד, השארנו אותם לבד לשעות בגסט האוס, בחוף, ברחוב. כאן זה לא יקרה. אפילו לא לשניה.

המשטרה לא מצליחה להתמודד עם הפשע. מה שכן את קרלוס עצרו אתמול. האשמה, שתיים בעצם: אחת – לא החתימו לו את הדרכון בשדה התעופה. שתיים – אין לו רשיון נהיגה ברזילאי בר תוקף. כל הסבריו שהוא לא אחראי על נהלי המעבר בגבול ושהוא לא מחזיק ברשיון ברזילאי יותר מ 20 שנה נפלו על אזניים ערלות. ברזילאי לא יכול לנהוג עם רשיון בינלאומי, ולך תוכיח שרק עכשיו הגעת כשאין לך חותמת בדרכון. השוטר החליט להכנס במישהו באותו ערב וזה שקרלוס עבר את מבחן הנשיפה ממש לא בא לו טוב. לא יודעת למה, אבל פתאום נזכרתי שאנחנו לא יכולים להתחתן בברזיל כי בישראל לא יוציאו לנו תעודת רווקות, אבל הברזילאים גם לא יוציאו לי דרכון ברזילאי כנשואה לברזילאי כי התחתנו באיטליה ולא בישראל. ואנחנו מתלוננים על הברדק הביוקרטי בארץ...

מסתבר שהברזילאים יכולים להתגאות במחירים של אירופה עד מחר, בכל הנוגע לרשויות, זו עדיין מדינת עולם שלישי. לגמרי.

סוגרים שבועיים בדרום. לא עשינו הרבה אבל נחנו ונהננו מתחושת בית. ישנו במיטות נוחות (כל אחד במיטה משלו!), התקלחנו במים חמים, נהננו מכביסות ריחניות, נהגנו ברכב כאוות נפשנו, אכלנו ארוחות מבושלות. מה מבושלות- אכלנו בשר. ב-ש-ר! אמיתי, עסיסי, שמן, מדמם, לא של תרנגולת, לא של בופלו, בשר פרה אמיתי!

מחר אמא שלי מגיעה ותהיה איתנו חודש. הבנות אחוזות התרגשות, מאיה מפנטזת על לחזור איתה לארץ...אנחנו מתכננים להכיר לה קצת את הדרום, לטייל בסנטה קטרינה, לנסוע יחד למפלי איגווסו, אבל להעמיד אותה בפני האתגר הגדול מכולם – מפגש עם המשפחה!