למחרת היום בו אנחנו עוזבים את קו-רונג (העלתי עוד תמונות, לכו לראות) אני להוטה להתחיל את הטיול
בקמבודיה. אני לא מחשיבה את קו-רונג כחלק
מהטיול, זו היתה חופשה, וגם העצירה החפוזה
בצפון קמבודיה היתה רק פתיח. יש לנו עכשיו 12 יום לצלול לתוך צפון מערב קמבודיה,
אל הנהרות והאגמים והכפרים שלצידיהם, אל החיים והנופים האמיתיים של קמבודיה, ולזה
אני מחכה בקוצר רוח. לשם שינוי אני מתכננת טיול צפוף עם תכנית יומית – משהו שאף
פעם לא עשינו. לא נורא, זה הסוף, יקטרו קצת אבל יעמדו בזה...
אנחנו עולים על האוטובוס לפנום פן – שוב רק כנקודת מעבר, ומתכננים
להגיע עד אחה"צ המוקדמים לקומפומג צ'נאנג. קמבודיה בנוייה כך שכל מעבר מצפון
לדרום וממזרח למערב עובר דרך הבירה. זה מצער כי לפחות שעה כל נסיעה מתבזבזת על
מעבר בעיר הצפופה, שלא לדבר על המתנה ארוכה בתחנת האוטובוס. את הנסיעה בת חמש השעות
לפנום פן אנחנו עושים באוטובוס יחד עם משפחת אבידור. הם ממשיכים אמנם לסיאם ריפ,
אבל כמו שאמרתי, כולם נוסעים לפנום פן ולנו יש הזדמנות בפעם הראשונה (וכמובן
האחרונה) לנסוע איתם יחד באוטובוס יערה מאושרת ומבקשת לשבת עם דינה, אבל אחרי כמה
שעות היא נרדמת דוקא עלי ולי נדמה שהיא קצת חמה. עד שאנחנו מגיעים לפנום פן הילדה
קודחת ברמות שאפשר לטגן לה חביתה על המצח, וזאת למרות האקמול שנתתי לה באמצע הדרך
כשהתחילה לבעור. פחד. אנחנו יורדים בפנום פן ומחליטים לשבור את מסורת ההזנחה
שטיפחנו כל כך יפה בחודשים האחרונים ולהשאר בעיר כדי להיות קרובים לעזרה במידת
הצורך. אני יושבת עם הילדים בתחנה, יערה מוטלת עלי ישנה וקודחת וקרלוס יוצא לחפש
גסט האוס. אני מבואסת מזה שנתקענו בעיר הזאת שעשינו כל מאמץ לעקוף, אבל סוף סוף
מרגישה אמא אחראית שדואגת לילדים לפני הטיול...
מתמקמים במקום סביר. היה לנו חשוב שיהיה מזגן. חם כאן וחשבנו שעם חום
גבוה כל כך יערה תזדקק לקצת צינון. בשלב הזה היא סובלת מכאבי בטן, משלשלת ובערב גם
מקיאה. למחרת בבוקר היא כבר בלי חום ואני שוב מפנטזת על לסמן וי על תפקיד ההורים
האחראים ולצאת לדרך. אני סופרת את הימים שנשארו
ובודקת איפה אפשר לספוג את ההפסד. קרלוס תוקע בי מבט של "הילדה
חולה" ואני מתעשתת. זו לא הפעם הראשונה שיש לנו ילד חולה, אבל זו הפעם הראשונה
שיש אפשרות לקבל עזרה ואנחנו שוקלים אותה. אנחנו נזכרים שאמרו לנו שיש כאן בית
חב"ד נורא מוצלח ומתקשרים לקבל עזרה. אומרים לנו לא ללכת לשום מרפאה בלי
המלצה יד ראשונה וממליצים על רופא ילדים ועל מרפאה בינלאומית יקרה להחריד. היום יום
ראשון והרופא לא עובד אבל מי שעונה לטלפון ממליצה על עוד מרפאה, ממש לידינו. יערה
בינתיים משתפרת וגם החום לה לא עולה. אנחנו מחליטים להשאר עוד יום בפנום פן (ואני
שוב סופרת) ולחכות עם הרופא. ליערה יש היסטוריה של מחלות יום וממתי הולכים לרופא
בגלל יום אחד של חום ובטן מתהפכת? אני יוצאת עם בן ומאיה לקניות ומחשבת שזה יחסוך
לנו יום בבנגקוק...אנחנו צריכים בגדים חמים לברזיל ומרביצים קניה גדולה של ג'ינסים
וגם רואים סרט בקולנוע. כף.
בבוקר הבא הדילמה חוזרת על עצמה. יערה משתפרת אבל לא בריאה ואנחנו הרי
בעיר, הזדמנות שלא תחזור על עצמה בעשרת הימים הבאים עד שנגיע לבנגקוק. החניכיים שלה דלוקים ונפוחים ויש לה (והאמת שגם למאיה) המון הרפסים. אני לוקחת
אותה למרפאה הבינלאומית (בשביל מה יש ביטוח) וטוב שכך. הרופא מסכים שהיא נראית טוב
(אם כי מיובשת וחלשה) ויכולה לצאת לדרך (יש!!!) אבל עושה לה בדיקות ואנחנו מגלים
שיש לה גם פרזיטים וגם אמבות. נהדר. מקבלים שני סוגי אנטיביוטיקה שונים, משאירים
את כל הכסף שחסכנו בטיול זול בהודו, ויוצאים. די ברור לי שלכולנו יש גן חיות לא
פחות מפואר מזה בבטן, אבל נטפל בזה כבר בברזיל. כאן הרי על כל אמבה שנהרוג נאכל
עוד שתיים לארוחת ערב, אז למה לטרוח. בכל זאת אני שמחה לטפל ביערה – היא רזתה המון
המון וכבר החלה באמת להראות רע מדי.
אנחנו יוצאים מהמרפאה ישר לתחנת האוטובוס (למרות שמאיה מתלוננת על כאב
בטן) ורושמים לעצמנו יומיים אבודים – או אחד וחצי עם הג'ינסים.
הטיול בקמבודיה מתחיל סוף סוף. בדרך לקומפונג צ'נאנג חוזר לי כאב הגרון. רק שנהיה בריאים...
