סימנים של סוף

ערב בבאהיה.
אני מסדרת מיטה ופורשת את הסדין עם הציורים של שימעל'ה. לפני כמה שנים אמא שלי קיבלה מהשד יודע איפה סט סדינים לילדים שהיה כתוב עליו "שימעל'ה לומד לספור" והוא מכוסה הדפס של ילד דוס עם פאות ארוכות ולוח עם ספרות מ 1 עד 10. היו ציפה, סדין וציפית ומכולם ניבט שימעל'ה עם פרצוף עקום. בגדול על הציפיות, בקטן יותר ובכמה עותקים על הציפה ובעשרות העתקים קטנטנים על הצד השני של הציפה. באמת גילוי יוצא דופן של טעם רע. בן לא הסכים לישון עם הסט הזה בשום אופן, (ומי שמכיר את בן יודע שהוא לא לעיתים קרובות מושפע משיקולים עיצוביים) אבל אני, שלא זורקת כלום, לא העפתי אותו מהבית. בסדין ובציפיות השתמשתי מדי פעם, כשלא היה שום דבר אחר, ובד"כ תחת מחאת הילדים. את הציפה חסכתי מהם. אני לא כזאת רעה. אה, וכן, היה לסט הזה אח תאום, "שימעל'ה לומד לקרוא" עם – לא תנחשו – אותיות במקום מספרים. אותו לא פתחתי, אבל, אני מתביישת להודות - עד ממש לא מזמן, שמרתי.

לקראת הנסיעה, שקלנו את הציפות שלנו בבית (באמת), והציפה של שימעל'ה נמצאה ראויה לשמש לנו כציפת טיולים קלת משקל. כשחילקנו ביננו את הציוד הקרבתי את עצמי והפכתי לבעליה של הציפה הזו. בהמשך הסתבר שהיא הציפה הכי נעימה שלנו. הרווחתי.

הערב כשפרשתי את הציפות של כולם חשבתי לעצמי – עוד 8 ימים אפשר להשאיר אותן בבאהיה ולהקל אפילו עוד על מטענינו ההולך ודל (חלק שלחנו עם אמא שלי, חלק נשאר בפלוריאנופוליס). ואז הסתכלתי על שימעל'ה וידעתי שלא אפרד ממנו כל כך בקלות. לא ככה. שימעל'ה יחזור אתי הביתה ואולי אפילו יזכה במקום של כבוד.

אני אומרת משהו בקול בקשר לזה ומאיה אומרת – "אמא, שיהיה לך ברור, כשאנחנו חוזרים את לא שמה לי שום סדינים של איה פלוטו ושל בראציות! אני רוצה הכל חלק!", ואח"כ בטון יותר רך, חולמני. הכי אני אוהבת סדין לבן, עם ציפית חום בהיר. כזה...מעוצב".

ואני חושבת – עדיף לי עם שימעל'ה בדרכים, מסדינים לבנים מעוצבים, בבית.

 ****

אפרופו סדינים, יערה אוהבת לסדר את המיטות. אח"כ אסור לאף אחד לשבת על המיטה, ואם מישהו מתעלם מדרישתה, היא מקבלת הבעה של פולניה ואומרת בכעס "בשביל מה עבדתי כל כך קשה, בשביל מה?"

****

מאיה כל כך מחכה לחזור. היא מחכה לפגוש את החברות. אבל יותר משהיא מחכה לפגוש אותן, היא מחכה שהן יפגשו אותה. אני חושבת שהיא מדמיינת את הירידה שלה מהמטוס לפחות כמו ההגעה של סאדאת לארץ, טוב אולי יותר כמו על השטיח האדום בהוליווד, אבל עם כל החברות מסביב זורקות עליה פרחים. היא מצפה להמון תשומת לב ואנחנו חוששים שהיא תפגע. אנחנו יודעים איך זה, במקרה הטוב יומיים שלושה של תשומת לב מיוחדת, ואז חוזרים לשגרה. אני חושבת על עצמי לפני כמה שנים. (הרבה כמה). התפוחית שלי בעצם לא נפלה כל כך רחוק מהעץ. הרי פעם גם אני הייתי ככה. מוכנה לעשות הכל כשביל לקבל מחיאות כפיים. אולי פחות מוחצנת, אולי עם פחות בטחון, אבל, כן, גם אני חיכיתי לשטיח. איפהשהו בדרך השתניתי. או שפשוט הזדקנתי?

***

לקח לי הרבה זמן, אבל הבנתי משהו על עצמי. זה לא שאני לגמרי אדישה  לזה, אני בהחלט מעריכה נוחות. אבל היא לא גורמת לי אושר. חזרנו אחרי שלושה שבועות לבית של ליגי ולילה בפלוריאנופוליס. לקחנו אוטובוס משדה התעופה. למה? נכון המונית היתה יקרה, אבל ברור שהיינו עומדים בזה. אני מניחה שרציתי להרגיש עוד קצת "דרכים" לפני הבית. אין מה להגיד, המקלחת היתה חויה מתקנת, ואיזה כיף שיש אינטרנט ושאין יתושים ושהמיטה נקייה ונוחה. אבל לא חצי כיף לי ממה שכיף לי בבית מאעפן באזור כפרי ופשוט, עם אנשים שמחים וטובים כמו שפגשנו בבאהיה.

יש לנו בארץ בית יפה. מה זה יפה, משגע. ונוח. תכננו אותו לענות על כל צרכינו והוא עונה על רובם. זה גורם לי אושר? הנה, מצאתי עוד דבר שהוא לא המפתח לאושר. אז מה כן לעזאזל?

***

ורד שאלה אותי – איך מביאים את הודו לישראל? והתכוונה, מה את יכולה לעשות כדי שיהיה לך טוב בבית כמו בטיול. חשבתי על זה הרבה. לעבוד פחות קשה? לגור בסביבה פחות חומרנית? לטייל יותר? כל אלה דברים חיוביים אבל לצערי המסקנה שלי היא שמה שהכי חסר לי, מה שהכי גורם לי אושר, הוא חוסר הקביעות, השינויים התכופים, הניידות, החידושים היומיומיים. איך מביאים את זה הביתה. אין לי מושג. למישהו יש רעיון?

***

אמרתי כבר שאני מבינה שאני פשוט אוהבת לנדוד. השנה לא עייפה אותי כהוא זה, רק פתחה לי את התיאבון. נכון, אילו היינו ממשיכים לא הייתי רוצה להמשיך "לטייל" – זה באמת מעייף, אבל היינו עוברים למוד איטי יותר של הגעה למקום, שהייה עד שנמאס – שבועות? חודשים? – ומעבר הלאה.

***

ולמה בעצם אנחנו לא ממשיכים?

חשבנו על זה. לפעמים אפילו ברצינות. איך אפשר שלא כשהכל כל כך טוב כל כך הרבה זמן? אבך איכשהוא המחשבות האלה התפוגגו ותכף אנחנו בחזרה. למה? לא רצינו מספיק? אולי. היו לנו כבר כרטיסים? ואללה. עבודה? נכון, העבודה שלי היא תמיד גורם משמעותי. גם התלות בפרנסה, גם המחוייבות המוסרית. אבל זה לא זה. השנה הזאת היתה כל כך קיצונית שגם על הדבר המשמעותי הזה היה אפשר לדבר. כסף? ממש לא. טיול עולה הרבה פחות ממה שזה נראה. זה גם עלה מעט וגם היה שווה המון. מה גם שהבנו שאם נרצה להמשיך – יש דרכים לעשות את זה כמעט בחינם, אפשר לעבוד בדרך, יש כל מיני אלטרנטיבות. אולי התעייפנו? כן, אבל אפשר להמשיך בלי להתעייף – פחות לטייל, יותר לשהות. זה גם הרי הדרך הכי כיפית.

אז למה בעצם אנחנו לא ממשיכים?

      1.     כי ילדה אחת שלנו ממש ממש רוצה הביתה. זה לא מתאים לכל אחד, ולה לא.

2.     כי שתיים משלושה ילדים ממש צריכות ומבקשות חברה. למען האמת, ברור שגם השלישי צריך, רק אולי לא יודע את זה. אם נמשיך, נצטרך לעצור לתקופות ארוכות, שזה טוב, אבל אז גם נצטרך לקרוע אותם בכל פעם. בן לעומת זאת היה שונא להשאר במקום אחד. הוא לא מחפש חברה, הוא מחפש עניין. זה יכול להיות טיול, גלישה, טיפוס או חברים. עניין אחד מני רבים, ואגב – הוא לא יסתפק בחברה. אם לא תהיה תעסוקה הוא ירצה להמשיך הלאה.

3.     כי אני אצטרך ללמד אותם ויותר ברצינות ואני ממש שונאת את זה...

4.     כי אנחנו פחדנים...?

5.     כי היה לנו מעולה ואולי צריך לדעת להודות למזלנו הטוב ולהסתפק בזה?

אז בואו נסתכל על זה ככה – אנחנו פורשים בשיא.

למרות שאני משוכנעת שזו היתה חויה מדהימה בשביל הילדים, למרות שאני מעריכה את הזמן הזה כזמן חינוכי, משפחתי, לימודי איכותי ממדרגה ראשונה – למרות כל זאת נדמה לי שהסיבה המרכזית לחזור היא הילדים. הם צריכים להיות עם בני גילם. אני חושבת שאם היינו יוצאים להרפתקה הזו לפני כמה שנים – היינו ממשיכים. אבל בן ומאיה בגיל שמיותר מבחינה אחת הם צריכים לחזור הביתה. וכן, אנחנו קצת מרגישים שאנחנו נדפקים בגללם. טוב, זה בטח לא חדש, וגם לא ייחודי...

****

אז יש לנו טעם של עוד. אז מה הסיכוי שיהיה עוד? בעתיד הרחוק, לקרלוס ולי, אין ספק שנתאמץ שיהיה עוד. ברור לי עכשיו שככה אני רואה את העתיד שלי. אבל בקונסטלציה המשפחתית הזאת, כנראה שלא יהיה עוד. כן, יהיו נסיעות משפחתיות לחופשה, אבל מסע כזה כנראה שלא יהיה. מה זה עושה לי? האמת, עצב גדול. תמיד הייתי חלשה בפרידות, וזה סוג של פרידה. פרידה מהדינמיקה הזאת של חיים בדרך. מרומנים קצרים עם בתים שגם כשהם שלנו ל 24 שעות, הם שלנו. פרידה מתחושת הזרות והשונות שאני כל כך אוהבת, פרידה ממפגשים חפוזים ולא מחייבים עם אנשים זרים, חברויות ליום, ליומיים, לשבוע. פרידה מהנופים הפתוחים והאוויר – כמה אוויר, ומהבהיה האינסופית והמרגיעה. פרידה מרגעים קסומים ואינטימיים של שיחות נפלאות עם הילדים על מיטה אחת משותפת. רגע, את זה אפשר לעשות גם בבית? אפשר. נצליח? הלוואי.

****

חיפוש מקום לישון זה החלק הכי קשה ומעייף בטיול, אבל אלה גם הרגעים הכי מרגשים – איפה נישן? איך יהיה? את מי נפגוש? אני אתגעגע לזה נורא.

גיליתי שאחד הדברים שאני הכי נהנית ממנו הוא לביית גסטהאוסים. גם נהייתי ממש טובה בזה. 10 דקות אחרי שאנחנו מגיעים לגסט האוס אנחנו מרגישים בבית. בדרך לשפאדה ידענו שהסיכויים גבוהים שנגיע לבית. עצרנו בסופר סיטונאי, ומרב שהתלהבנו מהמחירים הטובים עשינו קנייה עצומה של אוכל לשבוע. כשהגענו לואלה דו קאפאו מצאנו בית ובעוד אנחנו מדברים עם בעל הבית החמוד, הילדים סידרו את הקניות במדפים, ובהרבה חן. כל כך הייתי גאה בהם. קצת אחר כך כל כלי הרחצה, הבגדים, הספרים וכלי הכתיבה – כולם היו מסודרים. מה שנשאר הוא לשים מוזיקה.

יש מקומות שזה לא קורה – ואז אני רוצה להמשיך הלאה. כשזה מצליח, זה תענוג. אנחנו מרגישים בבית ונשבעים שלא נצא משם שבוע. בבית עם מטבח זה כמעט תמיד קורה, ובגלל זה אנחנו כל כך אוהבים את זה. אגב, שלושה ימים אחרי זה, ולמרות ההרגשה הטובה, אני בדרך כלל כבר בשלה להמשיך הלאה ולביית את היעד הבא.

***

לאורך הטיול, כשאנשים שטיילנו איתם חזרו לארץ, הרגשנו נורא מוזר. זה נראה לנו נורא רחוק. שמחנו שזה לא אנחנו. ממש ממש שמחנו. צפינו בהתרגשות שלהם – במיוחד כאלה שטיילו הרבה זמן – ושאלנו את עצמנו איך יהיה לנו. עכשיו זה מגיע, ואני לא מרגישה כלום. אולי בגלל שזה כל כך הדרגתי. בעצם התחלנו את החזרה הביתה כשעזבנו את אסיה. ברזיל זה לא ממש טיול. וגם בברזיל, אנחנו מסיימים בהדרגה – חודש וחצי עם המשפחה, טיול בבהאיה – שזו הפעם האחרונה שאנחנו ב"טיול", שבועיים בפלוריפה, אצל ליגי ולילה, כמה ימים בלונדון אצל אלכס וג'ו, כמה ימים בברצלונה אצל מיכל וזנדר. זה לא כמו לטוס מכפר קטן בהודו ישר לישראל. בערב האחרון בבאהיה אני מציינת בפני הילדים שזה הערב האחרון שאנחנו ישנים בבית שכיתתנו רגליים כדי למצוא. אנחנו מדברים על זה. בן מציע שאולי בפלוריפה נמשיך לישון בגסט האוסים. מאיה מחייכת מאוזן לאוזן ואומרת שזה משמח אותה. יערה אומרת שזה מעצב אותה. גם אותי. מאד מאד מעצב.

***

רשימת הדברים שפחדנו (יותר מדוייק – פחדתי) והיינו מוטרדים מהם לפני היציאה, ומה נהיה:

1.     שיקרה משהו נורא – טוב, זה באמת רק אני פחדתי, אבל ממש. בעיקר בימים האחרונים לקראת הטיסה. לא היה אכפת לי כבר איך יהיה, רק שנחזור בריאים ושלמים. אז בינתיים זה המצב. אנחנו בריאים, שלמים ומאושרים. אגב, השנה היינו יותר בריאים ממה שהיינו בכל שנה בארץ.

2.     שלא יהיה כף – פשוט ככה. שמה שהיה לי כף בגיל 20 לא יהיה לי כף עכשיו. אני לא צריכה להגיד נכון? כף זה אנדרסטייטמנט לאיך שהיה.

3.     שיהיה לנו נורא קשה 24/7 עם הילדים. כמו בבית – יש זמנים יותר קשים ויש קלים, אבל קיבלנו מתנה שאין כמותה. רגעים משפחתיים שננצור לנצח, הכרות מעמיקה עם כל אחד מהם ביחד ובנפרד. והכי חשוב – הידיעה שאנחנו מסוגלים להיות איתם 24/7, ואפילו להנות – משהו שאני, כאמא עובדת מאד, לא ידעתי שיש בי.

4.     נסיעות. אוי, כמה שאני פחדתי מאי הנוחות של נסיעות. אז בהתחלה נסענו במוניות את הנסיעות הקשות. אחר כך הבנו שאוטובוס הרבה יותר נוח ממונית, וממש לאחרונה שמתי לב פתאום שממש נהניתי מנסיעה אחת. אחת האסטרטגיות שלי (כשונאת נסיעות מושבעת) היא להעמיד פנים שלא מדובר בנסיעה שמטרתה להגיע לאיזשהוא יעד, אלא שלקחתי טיול מאורגן (שעלה הרבה – זה עוזר) לראות את הארץ הזו שבה אני נוסעת. היו לנו נסיעות מכל הסוגים, חלקן באמת קשות. אבל כולן עברו בסוף. ושמתי לב שנסיעה היא כמו לידה, שעה אחרי שמגיעים ליעד שוכחים את הסבל ומוכנים לצאת לנסיעה הבאה. ובאמת באמת, זה לא נורא. אין לי זכרונות טראומטיים וההרגשה היא שכולן היו שוות. מה שעוד עוזר בנסיעה עם משפחה, זה שאנחנו עסוקים בילדים ובלשמור פסון שהכל בסדר גם כשקשה. זה באמת עובד.

5.     נוחות. העסקתי את עצמי הרבה בסוגיה של איך יהיה לחיות בתרמיל כל כך הרבה זמן, איך אחזיק מעמד עם מיטות מאעפנות ומקלחות שבקושי עובדות. אז קודם כל באופן כללי – הפחד היה מיותר. עכשיו אחד אחד. תרמיל – הסוד הוא לא להתעצל ותמיד לפתוח ולהוציא הכל. בין כה וכה כשעוזבים מקום חייבים לארוז מחדש. אחרי כמה פעמים נהיים מתורגלים והכל הולך בקלות. מיטות – נכון, מיטה נוחה עדיפה על לא נוחה, אבל היו רק מקומות ספורים בהם היה לי ממש לא נוח, וגם זה עבר. רבות סופר בבלוג זה על איכותן הירודה של המקלחות שהיו לנו בדרך ועל כן לא ארחיב. מקלחת מבאסת היא מקלחת מבאסת. עם זאת, מסתבר שאפשר להעביר כמה ימים בלי מקלחת אם זה פחות מבאס אתכם...

6.     שמאיה תסבול/תטריף אותנו/תרצה לחזור לארץ – מאיה אכן סבלה, הטריפה אותנו, רצתה לחזור לארץ, אבל זה היה ב 20% מהזמן. ב 80% היא נהנתה, שרה, רקדה, התבגרה ועשתה אותנו מאד מאד גאים.

****

אז כמה באמת הטיול הזה שינה אותנו, השפיע עלינו?

אני בטח יכולה לכתוב על זה לילה שלם, אבל בקטנה -

אני -

כנראה שכלום. ראיתי את זה ביום ההוא באיגאטו. כמה היה לי קשה לוותר על הטיול ולהשאר ליום סטלבט בבית. הרי אני כבר יודעת היטב שאתר יותר אתר פחות לא משתווה לכיף שיש לנו יחד במקום שנעים לנו בו. הזכרונות החזקים ביותר שלנו הם מחוויות כאלה ולא מאתרים יפים. ובכל זאת. היכולת לוותר היא ממני והלאה. גם אחרי שנה של לקחים. בסוף ויתרתי, בקושי, ותוך כדי שאני אומרת לעצמי שזה תרגיל. אבל בינינו, לא באמת ויתרתי. הסכמתי רק אחרי שחישבתי שנוכל להספיק לעצור שם מחר, בדרך לסלבדור.

היו לי הרבה תובנות. האם אני אצליח לעשות עם זה משהו בארץ? אחת מהתובנות היתה שאני לא יכולה להפטר ממני. אם אצליח בכל זאת לעשות שינוי כלשהו בחיי בארץ – זאת תהיה הוכחה שאני טועה. הלוואי.

קרלוס –

אם הטיול היה משנה אותו, אולי הוא היה כותב בעצמו...

הילדים –

מה עוד לא נאמר על הילדים... על ההתבגרות, על הצמיחה, על התהליך. מדהים, מדהים, מדהים. אבל ילדים גדלים, משתנים ועוברים תהליכים בכל מקום. הדבר המיוחד שקרה לנו, הוא שהיינו עדים לזה באופן כל כך אינטימי. וזה היה נהדר. שלא תבינו לא נכון, זה גם היה מלווה בקשיים. אבל הזכות הזאת, ללוות אותם כל כך מקרוב וממש לראות את התובנות, את השינויים, את הפחדים, את ההתגברות. את התהליכים. זו באמת זכות.

אני חושבת שמשהו ביחסים בינינו לביניהם השתנה לנצח. אני חושבת שזה נפלא.

חוץ מזה, הם חוו חוויות שילדים בגילם לא חווים. ואני לא מדברת על הרים ועל עמקים. אני מדברת על מפגשים, על יחסים, על הבנות, על קשיים. על פרספקטיבה לחיים. הם יכולים לתת שיעור בפתיחות להרבה מבוגרים. אני כל כך, כל כך גאה בהם.

ועל בן ומאיה אני גם אומרת - יצאנו עם ילדים בני 12, 13. חזרנו שנה אחר כך עם בני 16.

ועם כל זה, הם לא איבדו את התמימות. הם כאילו נראים לנו נורא גדולים ובוגרים, ואז הם פתאום אומרים משהו...

איזה יופי.

****

אה, כן, והילדים הנהדרים האלה, כשהם נכנסים לרכב פרטי, עדיין רבים בטירוף במושב האחורי כמו כל שלושה אחים בדרך לבית ספר. למה אתם חושבים שאני כל כך אוהבת אוטובוסים פתאום?

****

כשבן ויערה יהיו גדולים ויקחו תרמיל ויצאו לדרך, יהיה לנו רק את עצמנו להאשים. הדבקנו אותם בחיידק הנדודים. בגדול.