עברו רק כמה שבועות ואני כבר מתה
להיות בדרכים, מתגעגעם לאוטובוסים המג'עג'עים, לחדרים המג'וייפים, להתחשבנות על
כמה עולה ארוחה. אשקרה אני מתה על זה, כמה שלא קיטרתי. נראה לי שאבות אבותי הגיעו
מחורן.
הביקורים שלנו בברזיל דומים זה לזה. אני
תמיד נכבית...לא יודעת למה, קרלוס ממש מסכן מזה, אבל כל פעם שאני כאן אני משתעממת
ומתבאסת, והפעם הזאת לא שונה. אני יודעת, זה נשמע נורא שאני כאן ומקטרת, זה ממש
מביך להודות, אבל ככה זה. ואני מרשה לעצמי לקטר כי אני כבר יודעת על עצמי – וגם
אתם יודעים – שאני כן יכולה להנות. ואפילו מאד...
כאן משהו לא נדבק לי. משהו בתרבות,
בהוויה, במנטליות. אני מדברת על הדרום. הפיצוי שלי בדרך כלל מגיע מזה שאנחנו נוסעים
לטייל באיזה מקום חוץ מלהיות אצל המשפחה. בפעמים הקודמות, כשיצאנו מהדרום וטיילנו –
ברסיפה, אולינדה, ריו, פורטלזה, ג'ריקואקוארה – אהבתי את זה מאד. שם הרגשתי
"ברזיל". בדרום לא. הוא מאד "אשכנזי".
זה לא שלא יפה כאן. מקסים. בשבוע הראשון נסענו לבקר חבר ארגנטינאי במקור עם הסטוריה ישראלית ואזרח ברזיל בהווה. ישנו בחווה המקסימה שהוא קנה לפני כשנה, עזרנו לו להאכיל את הפרות , ונעקצנו כמו שלא נעקצנו בכל הטיול שלנו באסיה. סוג של יתוש מקומי אכזרי במיוחד. התגרדנו שבועיים אחר כך...
אחר כך עברנו לבית של סבתא לויבה באימבה, עיירה קטנה על חוף הים הכי לא אטרקטיבי שראיתי בחיים - קרלוס שונא שאני אומרת את זה אבל נדמה לי שהילדים איתי. מה שכן תמיד כף לראות את הדייגים, הציפורים, הדולפינים ולחפש פינגוינים גוססים שלעיתים נסחפים לשם.בכל זאת בן הלך כל יום לפחות פעם אחת עד הים ונשאר שם להסתכל על הגלים. השגנו גלשנים ואפילו חליפות, אבל כל יום או שהיה קר, או שהיתה רוח או שהגלים לא היו טובים, ובן נאלץ להסתפק בצפייה פסיבית. כמעט לא יצאנו מהעיירה חוץ מגיחה קטנה לשחזר את הצילום שהצטלמנו באחד מביקורינו הקודמים - ראו פוסט קודם.
אמא שלי הגיעה לפני כשבוע. כדרכה היא
הביאה מלאי של שוקולדים וחטיפים שגם יחד עם כל המשפחה אני לא יודעת איך נשתלט עליו
בחודש שנותר. חוץ מזה תענוג שהיא איתנו. הילדים מבסוטים - הם כבר טיפסו על הקירות
כאן - ויערה ממש בעננים. אמא שלי מספרת לה סיפורים ומלמדת אותה, ואני רואה שוב איזו
סבתא מדהימה היא. יום יפה אחד לקחנו אותה ועלינו ל Serra Gaucha - ההרים היפהפיים של ריו גראנדה דו סול. אנחנו כבר מכירים את ה Pinheiro, אבל היא זכתה לפגוש לראשונה את העץ המרשים הזה שבו התאהבתי לפני 17 שנה, בביקורי הראשון כאן.
סה"כ היינו קרוב לשבועיים בבית באימבה. היה נעים ונוח וממש הרגשתי בבית, אבל כבר הייתי מתה לזוז
ולעלות לסנטה קטרינה – המקום החביב עלי בדרום. גם קרלוס רצה לנסוע. בעיקרון. אבל נתקענו
כי מצד אחד הוא לא אוהב לתכנן קדימה ומצד
שני הוא אף פעם לא רוצה לנסוע מחר. סוג של מילכוד אם אתם חושבים על זה. הכינוי שלו
כאן בפי החברים שלו הוא "אם אני אבוא אני אבוא אחר כך". כך שאתם יכולים
להבין שזה לא משהו שהוא פיתח בעקבות השנים איתי.
לפני כמה ימים סוף סוף נסענו. אנחנו שישה עכשיו
וחשבתי כל הזמן שאני אעלה באוטובוס, אבל רצינו לעצור בדרך, בחופים של סנטה קטרינה,
אז החלטנו להסתכן בקנס (עוד אחד, קרלוס כבר קיבל אחד הזוי על זה שאין לו רשיון
ברזילאי אלא רק בינלאומי), והדרכנו את יערה להשתטח אם יש משטרה. חינוכי, נכון? עברנו
מחוף לחוף במזג אויר אביבי ומקסים (למרות שסתו), ראינו מלא גולשים ולבן יצאו העיניים, וכמו בכל ביקור עצרנו בכפר הדייגים בו קרלוס היה גולש כשהיה בן 15... בסוף היום ישנו בבית של חבר של
קרלוס - ביקתת עץ שזכורה לי משנים קודמות במצב טוב יותר ממה שהיתה. מאיה ואמא שלי
לא התלהבו מרמת התחזוקה של המקום, הצינור בכיור התפוצץ, קן דבורים היה ממוקם על
קיר הבית, אבל האזור מקסים ונשארנו שם שני לילות. רגע לפני העזיבה בן נעקץ בפנים ו-24
שעות אחר כך כל הפרצוף שלו התנפח ומאז עוד לא ירד...
לפני יומיים הגענו לפלוריאנופוליס
לבית (הריק, הם באירופה) של ליגי ולילה. ידענו שהבית אמור להיות מאד ברמה, ובכל
זאת נחנקנו כשהגענו. אם הבית של אלכס וג'ו בלונדון היה הגסט האוס הכי טוב שלנו,
הבית הזה הוא מלון 5 כוכבים. להגיד שיותר טוב לי פה מבחושות של הודו? ממש לא, אבל
קשה שלא להתפעל. שני (?) סלונים ענקיים, שני (?) מטבחים מתוקתקים, 7 פלאזמות (ככה
הילדים אומרים, אני לא ספרתי), שלש מערכות ישיבה שונות במרפסת, עיצוב מושלם החל
משטיחוני הכניסה ועד מגבות הידיים בשירותים. אין מה להגיד, יפהפה.
הבוקר הם הגיעו וסוף סוף התחלנו לנשום,
כי לפני כן קצת פחדנו... מה שנחמד הוא שלמרות שהבית נראה כמו מוזיאון, מהרגע שהם
הגיעו אנחנו נינוחים כי הם לא פדנטים כמו שניתן היה לצפות מבעלים של בית כזה. הם
מקסימים, כרגיל, והולך להיות לנו כיף פה...
אתמול ביקרנו את חברי האהובים מרקוס
ולוסי. מתה עליהם, בחיי. איזה בית מקסים יש להם, ממש בתוך יער, הכל פשוט, ביתי וחם
- ניגוד מוחלט לבית שאנחנו ישנים בו. היא מחזיקה שם בית ספר קטן ומקסים לאנגלית
הרבה ברוח וולדורף, וכותבת ספרים על לימוד אנגלית - פשוט מקסים. הילדים הוזמנו
להצטרף השבוע לשיעור. כמו תמיד אנחנו נהנים בלי סוף לשבת יחד ולהעלות זיכרונות
מהגלגול הקודם של כולנו כשחקנים ואמנים צעירים בלונדון. איזה חיים עשינו...
את השבועיים הבאים אנחנו מתכוונים
להעביר כאן, באי המקסים פלוריאנופוליס ובנוחות הבלתי נסבלת של הבית של ליגי ולילה.
מאיה הוזמנה לישון עם בת הדוד היפהפיה במיטה והיא מאושרת, יערה מקבלת ממנה שיעורי
סמבה במרפסת ובן לומד מהדוד לחתוך בשר. הוא, כרגיל, רוצה לגלוש ואני מקווה שנוכל
להתארגן על ציוד ולשנע אותו מחוף לחוף...
ועוד בתכנית, לנסוע עם אמא שלי למפלי
האיגווסו, משהו שבוודאי היינו מוותרים עליו כמו בכל פעם קודמת שהיינו פה ורק בזכות
הרצון שלה סוף סוף נגיע למקום המדובר הזה.
עוד לא החלטנו סופית מה לעשות בתום
פרק הדרום. התכנית המקורית היתה חודש בבאהיה ושבוע בריו - שקרלוס יתאמן. ידענו שברזיל יקרה, אבל כאמור
הגענו וגילינו שהמחירים כאן לא סתם גבוהים, זה ממש אירופה. מחירים בסופר כמו בארץ
ויותר, מלונות החל מ 70$ לזוג, בריו עוד לא מצאנו מקום בפחות מ 200$ ללילה, אוטובוסים
- כמו טיסות, 60$ ויותר לנסיעה של 12 שעות, חטפנו חום. איך נשרוד חודש כמעט וחצי?
אני כמובן רתחתי על עצמי למה לא עשיתי מספיק שיעורי בית., ולמה לא נשארנו עוד חודש
בסרי לנקה...
עכשיו נתקענו עם הכרטיסים. אנחנו לא
יכולים להשאר בדרום (אני גם לא רוצה), כי הטיסה שלנו לארץ יוצאת מריו...
השתשענו במחשבה לנסוע לפרו במקום זה.
לעזוב את הכרטיסים הקיימים, לטוס לפרו ואחרי חודש לחזור בזמן לטיסה לארץ. אפילו
התחלתי ללמוד ברצינות את הנושא... בינתיים ביררנו קצת יותר וגילינו שאנחנו ממש לא
בעונה לבאהיה, אז אמנם מזג האויר לא יהיה להיט, אבל המחירים נמוכים יחסים ונוכל
לישון בכ 60$ ללילה לכולנו. לא מדהים, אבל חצי צרה... מה גם שאנחנו לא משלמים לינה
עכשיו חודש וחצי.
איך שלא יהיה, נראה לי שנמשיך בתכניות
הקיימות. התרגלנו למחשבה שנוציא יותר כסף (למזלנו מדובר בכסף שיש לנו ורק בחוסר
רצון להפרד ממנו בשלב זה...), ואנחנו רק מקווים שמזג האויר יהיה לצידנו. הבעיה
היחידה שנשארה היא השבוע בריו, כי קרלוס החליט שבעצם לא מתאים לו להתאמן עכשיו... בנוסף,
בכל פעם אנחנו מגלים משהו חדש - למשל שבשבוע שאנחנו אמורים להגיע לריו יש איזשהו
כנס של כדורגל והכל יהיה יקר... לא אכפת לנו להוציא יותר כסף כשמדובר על משהו שווה
בעינינו, אבל פתאום אנחנו מרגישים שאנחנו הולכים קצת "להרוג זמן",
במיוחד בריו, ולהוציא פי ארבע ממה שהוצאנו במזרח על מקום שלא ממש בא לנו להיות בו –
זה מבאס. אנחנו מתנחמים בעובדה שאחת הסיבות שרצינו להיות בברזיל הרבה זמן זה השפה,
וזה לפחות עובד. בן כבר מבין הרבה ומפטפט, מאיה מנסה לדבר ומבינה יותר ויותר,
ואפילו יערה מעיזה לפעמים. זה קטע שדוקא היא שנמצאת בגיל הכי מתאים לקלוט שפות, מתביישת
לדבר ולא תפסה הרבה לא באנגלית ולא עכשיו.
חדשות אחרונות - קנינו את הכרטיסים
שלנו לארץ! גנבנו 4 ימים בלונדון ו 5 בברצלונה ואנחנו נוחתים ב 29 ביוני בארץ!
היה לנו סיפור לא נורמאלי עם הזמנת
הטיסות, ישבתי ימים שלמים על האתר של קיאק, מחירים עלו וירדו, טיסות הופיעו
ונעלמו, כרטיסי ויזה נשלפו ואכזבו, באיזשהו שלב היינו הבעלים של 3 (כן, רק 3)
כרטיסי טיסה מלונדון לברצלונה, ואפילו לא ידענו את זה כי בצרוף מקרים לא מוצלח גם
החיבור שלנו קרס לפני שהגיע האישור על התשלום וגם האישור במייל הגיע ל Spam ולא קנינו לא את השניים הנוספים ולא טיסות
המשך לארץ!!! למדנו על זה בטעות כשהתקשרנו לויזה עם בעיות אחרות ומיהרנו להשלים את
הרכישה לכל המשפחה.
ולסיום, תצ'מעו
ציטוט קטן משיחת סקייפ שיערה עשתה עם חברה שפגשנו בדרכים. לא נגענו:
-
הי סולאי,
-
הי יערה,
-
איפה את
עכשיו?
-
אני
במלזיה, איפה את?
-
אני
בברזיל.
-
איך
בברזיל, יקר?
הדאגות
של שתי ילדות בנות 7...
